מדד העוני האלטרנטיווי שהתפרסם באחרונה חשף נתונים מדאיגים: 89% מהעניים בישראל ויתרו השנה על קניית תרופות באופן קבוע או לעתים. 62% מהעניים מוותרים על רכישת תרופות לילדיהם. 52% מהקשישים המקבלים סיוע מעמותות אינם מסוגלים לשלם בעבור תרופות ושירותים רפואיים.

ההבדל בין מדד העוני האלטרנטיווי לנתוני הביטוח הלאומי הוא בכך שהביטוח הלאומי מודד על פי הכנסה יחסית של משקי הבית, ולא לפי דיווחים של מצוקה ומחסור. המדד האלטרנטיווי מבוסס על מדגם מייצג באוכלוסייה המבוסס על מתודולוגיה שגיבש צוות חוקרים בינלאומי ואשר הותאמה למצב בישראל.

תופעה נוספת שמוכרת לרופאי משפחה רבים היא "חיסכון בתרופות", דהיינו כדורים יקרים ללחץ דם או לשיפור הטיפול לסוכרתיים שמזריקים אינסולין, שנלקחים פעם ביום במקום פעמיים, ופוגעים ביעילות הטיפול שבנוי על הנחיות רפואיות מוכחות.

סבסוד כמעט מלא של תרופות לנזקקים הוא הפתרון הדרוש למערכת הבריאות. ככל שנקדים, כך ייטב לחולים

כדוגמה, הכדור לסוכרתיים ג'נוביה (JANUVIA), שמחיר חבילה שלו בקופ"ח עומד על כ-140 שקל, וחולים עניים או שלא משתמשים בו בכלל או שנוטלים כדור אחד מדי יומיים. ג'נוביה היא תרופה יחסית חדשה לטיפול בסוכרת, אשר שייכת למשפחת נוגדני DPP 4. התרופה גורמת להגברת פעילות תאי בטא בלבלב ולהעלאת רמת האינסולין בדם.

תרופות אחרות, יקרות יחסית, קיימות במגוון מחלות, והעלות לאחר הנחת קופ"ח עדיין גבוהה, ולכן חולים עניים רבים לא קונים או במקרה הטוב לוקחים אותן באופן חלקי בלבד. זה המצב לגבי תרופת הממוריט (MEMORIT), שמחירה בקופ"ח כ-160 שקל, והיא תרופת מרשם לשיפור הזיכרון במחלת אלצהיימר בשלבים מוקדמים יחסית. במקרים רבים עניים, ובעיקר קשישים, לא נוטלים את התרופה לפי הוראות הרופא הגריאטרי אלא לפי יכולתם הכספית ופוגעים בטיפול.

גם בנוגע לתרופת הפרדקסה (PRADAXAׂ), שעולה כ-300 של לחודש, ישנם נזקקים רבים שחוסכים ואינם נוטלים אותה. הדבר גורם לבעיות לב וסיכון בריאותי.

על הממשלה לבחון הורדת מחירי תרופות כך שההשתתפות העצמית של החולים הכרוניים תהיה רק 5% ממחיר התרופות

המשמעות של אי לקיחת תרופות קבועה על מחלות נפוצות כסוכרת ויתר לחץ דם היא חמורה. הסוכרת וסיבוכיה הם סיכון למוות, לח"ד עלול להוביל לאירועים מוחיים. הדבר גורם לחוסר איזון בגורמי סיכון לטרשת עורקים, התקפי לב ומוות. המשמעות של אי מעקב רפואי לקשישים ונזקקים היא נזקים כלכליים אדירים למדינה, מעבר לכאב המשפחתי והאישי הגדול או לאובדן המצער.

מבחינה מעשית, אי לקיחת תרופות בקביעות או אי שימוש קבוע, גורמים לאשפוזים חוזרים ונשנים בחדרי מיון ובמחלקות פנימיות בבתי החולים הממשלתיים, כולל שימוש במכשור רפואי וצורך בבדיקות מקיפות. מדובר בהוצאה של מיליארדי שקלים, שהייתה יכולה להימנע במערכת הבריאות הסובלת כידוע מלחץ גבוה בכל ימות השנה.

ההשפעה על הרפואה הציבורית בכללה גבוהה יותר בשל מחסור בכוח אדם מקצועי מיומן, כאשר הרופאים והצוות הרפואי חייבים להעניק טיפול שווה לכולם, גם לאלה שאינם מסוגלים כלכלית לרכוש תרופות ולשמר את בריאותם ביציבות שתמנע פניות רבות למיון אם היו זוכים לטיפול תרופתי רגיל וקבוע.

רבים חוזרים לשאלה אם המדינה יכולה לעשות משהו בנושא. משרד הבריאות משתדל לעשות, ובתקציב האחרון ראינו שהשר הרב ליצמן והמנכ"ל השיגו מיליארדי שקלים נוספים למערכת הבריאות. הרב ליצמן ואנשיו מנסים לחסל פיגור של שנים ברפואה הציבורית, וזו משימה קשה במציאות הכלכלית שלנו ובתקציב המהודק ולחוץ.

מעבר לזירוז הטיפול בחדרי המיון ולהכנסת מכשור רפואי יקר נוסף, מערכת הבריאות חייבת רפורמה כלכלית נוסף. אם אנו חפצי חיים, על הממשלה לבחון הורדת מחירי תרופות כך שההשתתפות העצמית של (לפחות) חולים כרוניים תהיה רק 5% ממחיר התרופות.

בקדנציה הראשונה של הרב ליצמן ב-2011 במשרד הבריאות חזונו היה להוריד את ההשתתפות העצמית של חולים כרוניים במחיר התרופות, וביכולתו לממש את החזון. ברור שהטיעון אינו אהוד במשרד האוצר, אבל סבסוד כמעט מלא של תרופות לנזקקים הוא הפתרון הדרוש למערכת הבריאות. ככל שנקדים, כך ייטב לחולים.