מחקר זה בוצע במטרה להעריך את איכות הטיפול בסוף החיים (end-of-life care) במוסדות סיעודיים במחוז ירושלים.
עוד בעניין דומה
בוצע סקר ונערכו ראיונות חצי-מובנים במוסדות סיעודיים במחוז ירושלים, בהשתתפות חברי צוות העובדים ב-28 מוסדות סיעודיים המוכשרים בטיפול ארוך-טווח, עם שיוך למגוון רחב של קבוצות אתניות עם רקע דתי שונה.
בוצע ניתוח איכותי של ראיונות חצי מובנים וניתוח סטטיסטי של השאלונים שמולאו.
רוב חברי הצוות הסיעודי דיווחו, כי העדפות סוף החיים לא היו ידועות לגבי יותר מ-90% מדיירי המוסדות, וכי פחות מ-10% מהדיירים העניקו ייפוי כוח רפואי (healthcare proxy) לאדם קרוב.
רוב אנשי הצוות דיווחו, כי ביצעו פחות מחמש שיחות על החלטות לגבי סוף החיים במהלך השנה האחרונה עם דיירי המוסד או עם קרובי משפחה של דיירים, וכן העלו פחות מחמישה מקרים בהם דייר הורשה למות במוסד הסיעודי.
לפי דעת אנשי הצוות, השכיחות של הזנה בצינור היתה גבוהה יותר מ-10%, והיא בוצעה עקב שאיפת מזון אל דרכי הנשימה, תת-תזונה או מחסור בכוח אדם, ולרוב נגד העדפת קרובי המשפחה. למעלה מ-25% מאנשי הצוות דיווחו כי הטיפול בכאב היה בלתי מספק. כחצי מאנשי הצוות הסיעודי וכשליש מהרופאים הפגינו ידע לוקה בחסר בניהול הטיפול בכאב כרוני.
רוב אנשי הצוות ענו, כי הם מעדיפים שלא לקבל את הטיפולים שניתנו לדיירי המוסד.
לסיכום, החוקרים הסיקו כי מוסדות סיעודיים במחוז ירושלים אינם כשירים באופן מלא למתן טיפול איכותי בסוף החיים. יש לבצע שיפורים רבים בתחומי ההכשרה, הפסיכולוגיה ומדיניות המוסדות, על מנת לשפר את מתן השירות בטיפול בסוף החיים עבור דיירי מוסדות סיעודיים בישראל.