חדשות

ראיון עם ד"ר איל שאפר מקנדה, מומחה בתחום האובדנות וההפרעה הדו-קוטבית

ראיון עם ד"ר איל שאפר, שנולד בישראל ב-1975 ועבר עם הוריו לקנדה כשהיה ילד, על עבודתו בבית החולים "סאניברוק", על מחקרים שערך וצוותי עבודה בהם היה חבר

גשר בטורונטו עליו מותקן מחסום נגד נגד התאבדות, ששמו Luminous Veil (מקור: ויקיפדיה)

אנא ספר לנו על חייך האישיים, היכן נולדת, היכן אתה גר.

תחילה, ברצוני לציין שזהו תענוג בשבילי להשתתף בראיון עבור האתר שלכם. למרות שהראיון נערך ממרחק של עשרות אלפי קילומטרים ומעבר לאוקיינוס, יש לי קשר קרוב לישראל ואני שמח מאוד על ההזדמנות לתקשר עם עמיתים מישראל.

ד"ר איל שפר (צילום: פרטי)

ד"ר איל שאפר (צילום: פרטי)

נולדתי בחיפה, אבל עזבתי כילד ב-1975 כשמשפחתי היגרה לקנדה ל"שנתיים". כיום אני מתגורר בטורונטו עם אשתי היפה, פרופסורית באוניברסיטת טורונטו, ועם שלושת ילדינו שנמצאים בשלבים שונים במערכת החינוך היהודית. אמנם העברית שלי חלודה במקצת, אך אני זוכה להזדמנות לשפר אותה בחופשות הקיץ מדי שנה בישראל.

אנא ספר לנו על חייך המקצועיים ב-Sunnybrook.

ה-Sunnybrook Health Sciences Centre הינו בית חולים אקדמי גדול עם מחלקה פסיכיאטרית שוקקת וכארבעים פסיכיאטרים. בית החולים מסונף לאוניברסיטת טורונטו. אני סגן הפסיכיאטר האחראי וממונה על שיפור האיכות והטיפול הקליני. עבודתי הקלינית כוללת גם ניהול התכנית להפרעות מצב רוח וחרדה, עם עניין מיוחד בהפרעה דו-קוטבית ובדיכאון עמיד. אני גם עובד במחלקת האשפוז. תחומי המחקר שלי התמקדו בהפרעה הדו-קוטבית, תחילה עם מחקרים קליניים ופיתוח קווים מנחים (Guidelines) ולאחרונה בתחום האובדנות בהפרעה הדו-קוטבית ובכלל.

מה הפרויקטים העיקריים שלך ומה התוצאות של המחקרים שלך שפורסמו לאחרונה בתחום האובדנות?

הפרויקט הכי חשוב שלי היה לאחרונה כששימשתי כיו"ר קבוצת העבודה על אובדנות בחברה הבינלאומית להפרעות דו-קוטביות. יזמה זו עירבה 20 מומחים ב-13 מדינות שונות (וגם את פרופ' אבי ויצמן מאוניברסיטת תל אביב) ומטרתה היתה לסכם את הספרות הגדלה והולכת על אובדנות בהפרעה הדו-קוטבית. פרויקט זה הוביל לשלושה פרסומים, אחד בעיתון Bipolar Disorders

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/25329791

ועוד שניים בעיתון האוסטרלי-ניו זילנדי

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/26185269

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/26175498

המטרה המרכזית של הפרויקט היתה להפיץ את הרעיון שיש לחקור את האובדנות באופן ספציפי בהפרעה הדו-קוטבית, מתוך שלוש מקורות של נתונים: נתונים על גורמי סיכון באופן כללי, נתונים על גורמי הסיכון הללו באופן ישיר במדגמים של מטופלים עם הפרעה דו-קוטבית ולבסוף נתונים שהינם ייחודיים להפרעה הדו-קוטבית. אנו מאמינים שרק דרך אינטגרציה של שלושה מקורות מידע אלו נוכל להגיע לגישה מדויקת של הבנת הסיכון האובדני ולמניעה מיטבית. זוהי שיטה ייחודית לאבחנה Diagnosis Specific Approach.

תחום אחר של המחקרים שלי הינו הצלבה בין נתוני התאבדויות עם מאגרי מידע של משרד הבריאות כאן, כדי להבין טוב יותר את הטיפולים שהאנשים קיבלו בשנה שלפני ההתאבדות. אנו מחפשים חלון הזדמנויות בו התערבויות למניעת התאבדות יכולות להיות הכי יעילות ברמה הקלינית.

בנוסף, כחלק מהקונסורציום הקנדי על הפרעה דו-קוטבית, שנוהל ע"י ד"ר לאקשמי יאטהאם, הייתי מעורב בהכנה של הקווים המנחים CANMAT/ISBD לטיפול בהפרעה דו-קוטבית http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/23339676  וגם במחקר קליני חשוב בתחום:  http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/26460229

המחקר האחרון מצא שטיפול למשך שישה חודשים עם אטיפי הינו המשך המיטבי לטיפול לאחר אפיזודה מאנית חריפה (החולים המשיכו עם מייצב). אנו בעיצומו של מחקר כפול-סמיות דומה  שבודק הפסקה של נוגד דיכאון לאחר האפיזודה הדיכאונית בהפרעה דו-קוטבית, כשהמטופלים ממשיכים עם מייצב מצב רוח.

אנא פרט יותר לגבי תחום ההתאבדויות!

ההנחה שלנו היא שהתאבדויות ניתנות למניעה ושבריאות הציבור והתחום הקליני צריכים לעשות עבודה טובה יותר בהרבה בהטמעת תכניות המניעה הרלבנטיות. אנו מאמינים ששיטות המניעה לא צריכות להיות עוד מאמץ שאנו עושים, אלא צריכות להיות מוטמעות בעבודה היומיומית בתחום בריאות הנפש ובתחום מדיניות הבריאות בכלל.

אני משתף פעולה עם עמיתים בסאניברוק במספר מחקרים בתחום האובדנות. לדוגמה, אנו חוקרים את השפעת פרסומים בתקשורת על הנושא. מחקר זה ממומן על ידי האגודה האמריקאית למניעת אובדנות. אנו בודקים באופן מפורט יותר מעשר אלף מאמרים בתקשורת ומחפשים מרכיבים מזיקים או מגנים לגבי הדיווח על ההתאבדות ומצליבים זאת עם נתונים של שיעורי ההתאבדויות. אנו עובדים ישירות עם גורמי תקשורת שונים כיד לקדם את השימוש המיטבי בתקשורת על פי קווים מנחים בתחום.

השלמנו לאחרונה מחקר בשיתוף פעולה עם מומחה למזג האוויר מארצות הברית על ההשפעה של תבניות מזג אוויר שונות על התאבדויות. מצאנו ששיעור ההתאבדויות עלה בזמן מזג אוויר חם וזה קרה בכל עונות השנה ובאזורי אקלים שונים, גם בטורונטו וגם בדרום ארצות הברית. עוד מחקר שמתבצע כעת יחד עם מומחים לגיאוגרפיה בעיר טורונטו הוא למפות את ההתאבדויות בתוך העיר כדי לבדוק השפעת מדדים אורבאניים שונים על הסיכון האובדני. יתר על כן, עוזר מחקר בתכנית שלנו פרסם מחקר שמצא מספר התאבדויות באמצעות הרעלה עם תרופות שהוחזרו למשפחת הנפטר על ידי בית החולים. גילינו שרוב בתי החולים מחזירים למשפחה את התרופות של האדם שמת. זה יוצר מצב שלמשפחה יש תרופות זמינות למרות שהן לא נרשמו עבורם כלל! דיווחנו על מספר מקרים בהם בני המשפחה התאבדו באמצעות תרופות אלו והתחלנו עבודה עם בתי החולים כדי לשנות את המדיניות שלהם. אלו מספר דוגמאות של מחקר בתחום שיכול להשפיע ברמה המקומית וגם ברמה העולמית. זהו תחום מאתגר למחקר, אך הוא חשוב מאוד בשל הטראגיות של שיעורי האובדנות הגבוהים בקרב מטופלים עם הפרעות נפשיות.

האם אתה עובד עם עמיתים צעירים? איך עמית צעיר יכול להסתדר במחקר המסובך והמאתגר של שנת 2015? אנא תן טיפים!

יש לי את העונג לעבוד עם עמיתים צעירים בשלבים שונים של ההתמחות שלהם. אחד מעמיתי הכי קרובים הינו פסיכיאטר שסיים את ההתמחות לפני מספר שנים והוא בונה כעת את קריירת המחקר שלו. אני נהנה להיות לו למנטור בתהליך זה, דרך העליות המורדות שהוא חווה. כשעמיתים צעירים מביאים רעיונות מקוריים ומרתקים זה חשוב מאוד בחיזוק כל תכנית מחקר. אני זוכר את החשיבות של המנטורים בתחילת הקריירה שלי ותמיד נהנה מהאפשרות להחזיר טובה זו לדור הבא. המפתחות למנטורינג טוב הם לא רק לרצות לספק את העצה הכי טובה וההדרכה הכי טובה, אלא גם נדרשת השקעת זמן מתאימה. זמן הוא משאב יקר ותהליך המנטורינג מתרחש באיטיות על פני שעות רבות של עבודה משותפת.

איני מקנא בעמיתים הצעירים שנכנסים לעולם המחקר של 2015. האופציות של השגת כספי מחקר יורדות ודרגת ההשכלה אשר נדרשת להשגת עמדת מחקר מתאימה עולה עם הזמן. חוקר צריך להביא איתו להט ונחישות שקשה לשמר עם הזמן בגלל המציאות של דחיות וסירובים, תאריכי יעד והצורך לעבוד בערבים ובסופי שבוע. אני יכול לומר שעבור אלו הנחושים בשנים הראשונות ואלו שיצליחו לזכות בשם בזכות העבודה שלהם, הסיפוק בעבודה והסיפוק מתרומה לתחום שלנו הוא עצום! אנו מלאי תקווה בפסיכיאטריה לגלות יותר לגבי ההפרעות הנפשיות ולשפר את ההתערבויות שלנו ואנו מקווים להגיע לתקופת הזהב של המחקר בבריאות הנפש. דרגת העניין של החברה ושל הממשל בתחום מעולם לא היתה רבה יותר.

האם אתה סבור שדיכאון קליני MDD הוא הפרעה אחת או מספר הפרעות והאם מחקר ביולוגי או פסיכולוגי יכול להתאים אם כל אחד מאיתנו בנוי אחרת?!

העבודה הקלינית והמחקרים שלי נוגעים להפרעה הדו-קוטבית. ללא ספק, זו הפרעה הטרוגנית וקבוצת הפרעות למעשה. עבור אלו שמעורבים במחקר ביולוגי, ה-NIMH האמריקאי משתמש ב-RDOC כדי לבדוק מימדים של הפרעות. כחוקר קליני ואפידמיולוגי, קטגוריות ממשיכות להיות חשובות ואני מאמין שמחקר של הפרעה דו-קוטבית כאבחנה נפרדת הינו חשוב מאוד. אנו יודעים שהטיפול בהפרעה הדו-קוטבית לא צריך להיות כמו בשאר ההפרעות, למשל בהקשר של השימוש בנוגדי דיכאון. למרות שאנו לא דנים בהפרעה אחת, יש קווי דמיון ברורים בין ההפרעות הביפולריות השונות וזה מצדיק את ההכללה שלהן תחת גג אבחנתי אחד מבחינת הבנה קלינית ,טיפול ומחקר.

מה לגבי שיתופי פעולה בהווה עם עמיתים מישראל? האם אתה מחפש שיתופי פעולה נוספים?

כפי שציינתי מוקדם יותר, פרופ' ויצמן מאוניברסיטת תל אביב היה חבר פעיל מאוד בכוח המשימה של ה-ISBD והוא אחד המחברים בשלושת הפרסומים שלנו. ניסיתי לאחרונה לקבל תקציב עבור Fellowship לעמית ישראלי, אך הדבר למרבית הצער הופך להיות יותר מורכב לעמיתים בינלאומיים להגיע לטורונטו, אם אין להם מקורות מימון משלהם. בעתיד הקרוב, אדמיניסטרטור בכיר מבית חולים מירושלים יבוא לבקר בסאניברוק ואנו מתכננים לדון בשיתופי פעולה קליניים, חינוכיים ומחקריים. אני מאוד מעוניין לשתף פעולה עם עמיתי הישראלים ובהינתן החיבה של ישראלים לנסיעות והחיבה שלי לבוא לישראל, אשמח לא רק לעשות שיתופי פעולה אלו בטלפון או דרך האינטרנט, אלא גם בפגישה אישית על קפה אספרסו. התחומים הכי טבעיים לשיתוף פעולה עשויים להיות תחום ההפרעה הדו-קוטבית, תחום האובדנות או שילוב של השניים. אני מתכנן לבקר בישראל בקיץ הבא והייתי שמח לנהל שיחות שכאלו באופן אישי.

מה לגבי שיטות מניעה של התאבדויות, מה לגבי הזמינות העצומה של כלי נשק בארצות הברית ומה התרומה של פסיכיאטרים לחברה שלנו בתחומים הנ"ל?

אני מחלק את השיטות למניעת התאבדויות לשתי קבוצות, אלו בתוך מערכת בריאות הנפש ואלו ברמה הציבורית. לגבי הרמה הציבורית, יש מספר דרכים להתערבות יעילה. אם התקשורת תדווח בצורה אחראית וראויה זה יכול להביא לירידה של 4% במספר ההתאבדויות. הגבלת זמינות לכלי הרג הינה אמצעי נוסף. בטורונטו העירייה בנתה מחסומים על הגשר שמונעים מאנשים לקפוץ למותם, מגשר שהיה מקום התאבדות זמין. בבריטניה יש מגבלה על כמות הכדורים בחבילה שנמכרת ללא מרשם. גם שימוש בקווי מצוקה טלפוניים והפצת מידע לגבי זמינות הטיפול בתקשורת יכולים לעזור לאנשים עם מחשבות אובדניות.

לגבי אמצעים בתוך מערכת בריאות הנפש, אני סבור שהדרך היעילה ביותר יכולה להיות בתקופות של הסיכון האובדני הכי גבוה, למשל בתקופה שלאחר השחרור מאשפוז פסיכיאטרי או כשאדם עם הפרעה דו-קוטבית חווה סממנים מעורבים (Mixed Features). יש לוודא זמינות למעקב אינטנסיבי וניטור של המצב, כמו גם היענות לטיפול ומעקב וזה עשוי להיות אמצעי חשוב למניעה.

מה תרצה לומר לעמיתי הפסיכיאטרים בישראל?

במשך השנים, לא תמיד היה קל לעסוק בפסיכיאטריה. הסטיגמה כלפי המקצוע וכלפי המטופלים שלנו היתה מציאות לא קלה. אולם ברור לי שדברים משתנים ותחום הפסיכיאטריה עומד בפני אתגרים והזדמנויות רבות בתחום הבריאות. אנו יכולים להוביל אחרים גם בידע שלנו בתחום ההפרעות הנפשיות וגם בהבאת גישה אנושית ואמפאטית לאנשים סובלים. שיעורים אלו הם חשובים בתחום הבריאות והחברה ואנו יכולים להנהיג ולתת דוגמה. אסור לנו להמעיט בערכה של התועלת שאנו מביאים לטיפול. למרות שאיננו יכולים למדוד דברים, כמו למשל בבדיקת לחץ דם, כולנו מכירים את העצמה של ההתערבויות שלנו שעוזרות לאנשים סובלים למצוא דרך ולהמשיך בחייהם. ישראל בעלת יוקרה רבה בתחום הרפואה ואם הדבר אפשרי, הייתי רוצה שהעבודה החשובה שנעשית על ידי פסיכיאטרים בישראל תקבל את ההכרה לה היא ראויה, גם בבמה המקומית וגם בבמה הבינלאומית.

ערך ותרגם: פרופ' יוליאן יאנקו

נושאים קשורים:  חדשות,  ראיון,  ד"ר איל שפר,  אובדנות,  מחסום,  המלצות קליניות,  נוגדי-דיכאון,  הפרעה דו-קוטבית,  ארה"ב,  פרופ' יוליאן יאנקו
תגובות