ביום בו נסגרה העסקה להתפטרותו של אריה דרעי ממשרד הכלכלה בתמורה ל- 300 מיליון שקלים שיעמדו לרשותו בתפקידו הבא, נאבקו חברי ועדת סל התרופות בסד תקציבי של 350 מליון שקלים.

הבחירה בין הכנסת תרופות מצילות חיים לטיפול בסרטן, ובין כאלה המאפשרות חיים איכותיים כמו תחליפי ריטלין הינה אכזרית, והכסף אינו מספיק: לא לכאן, ולא לכאן.

באותו יום ממש, החליטה ועדת השרים לחקיקה שלא לתמוך בחוק קידום ושילוב אנשים עם אוטיזם בקהילה שעבר ב-2013 בקריאה טרומית. ולא, החוק הזה לא נולד שומו שמים ביוזמה שמאלנית הממומנת בכספים זרים: חתומים עליו, בין השאר, חברי הכנסת אורלי לוי-אבוקסיס (במועד הגשת החוק – חברת הליכוד-ישראל ביתנו), אורי מקלב (יהדות התורה), אברהם מיכאלי (ש"ס) ואפילו השר דהיום חיים כץ (ליכוד).

אולי בעצם השקיפות הזאת היא שעומדת בעוכריה של מערכת הבריאות. כאשר הכל ברור והכל מדיד – קשה להעביר ולנתב כספים ליעדים סקטוריאליים

שבוע קודם, בדיון בוועדת הכספים על תקציב משרד הבריאות, פתח מנכ"ל המשרד את דבריו ואמר כי על ישראל להיערך לשינוי הדמוגרפי של הזדקנות האוכלוסיה ולהשפעותיו על מערכת הבריאות. אמר, אך לא הציג תוכנית או תקציב להיערכות הנדרשת.

באותו דיון בוועדת הכספים, בתשובה לשאלותיה של ח"כ סתיו שפיר על יעדי הטיפול בזיהומים צולבים בבתי החולים להם הוקצו רק 50 מיליון שקלים בתקציב הנוכחי, הודה המנכ"ל ואמר כי לצורך הטיפול בזיהומים יש צורך באלפי מיטות אשפוז נוספות. אך שוב: לא הוגדרה תוכנית, לא הוגדרו יעדים, ולא הוקצו משאבים בתקציב הנוכחי.

אנחנו שותקים, על אף ששנה אחר שנה, למרות הגידול באוכלוסייה ולמרות הזדקנותה, לא נוספות מיטות אשפוז בבתי החולים הקיימים, ולא נבנים בתי חולים חדשים. אחר כך, כשאנו או מי מיקירנו נדרשים לאשפוז – אנחנו נדהמים למצוא את עצמנו שוכבים במסדרון. ואנחנו ממשיכים לשתוק.

השתיקה היא גם נחלתם של הורים המשלמים מדי חודש ביטוח משלים, ולא יכולים בשל מגבלות אדמיניסטרטיביות לבחור את רופא אף-אוזן-גרון שיטפל ויבטיח את עתיד השמיעה של ילדיהם.

אנחנו מקוננים על ההוצאה הנדרשת מאיתנו לרכישת תרופות, ומצקצקים לנוכח מחקרים המעלים כי מטופלים רבים נאלצים לבחור בין רכישת תרופות לבין מזון בסיסי – אבל שותקים כאשר הממשלה מגדילה את ההוצאה הזאת במו ידיה, באמצעות המע"מ אותו היא מקפידה לגבות על התרופות האלה.

וכאשר מועלית הצעת חוק פרטית להורדת המע"מ הזה – כמקובל במדינות רבות, דוחה אותה ועדת השרים לחקיקה באותו היום בו מועברים 300 מיליון שקלים לשר דרעי.

אין תקציב שקוף יותר מתקציב הבריאות – ואין תחום מדיד יותר מעולם הרפואה. ניתן לקבוע בדיוק נמרץ כמה יעלה קיצור התורים לבדיקות MRI, וכמה מיטות יחסרו בכל מרכז רפואי, על מנת לשרת את האוכלוסייה באותו אזור. ידוע גם בבירור כי שיטת תקצוב סל הבריאות ומנגנוני התוספות השנתיות פשטו את הרגל: הם אינם מותאמים לשינויים באוכלוסיה – ובוודאי שלא להופעת טיפולים ותרופות חדשות העומדות מעבר לפתח.

ואולי בעצם השקיפות הזאת היא שעומדת בעוכריה של מערכת הבריאות. כאשר הכל ברור והכל מדיד – קשה להעביר ולנתב כספים ליעדים סקטוריאליים. בהורדת הידיים הלאומית סביב דיוני התקציב, בהתנהלות הצינית בסגנון "אם תעבור למשרד ממשלתי אחר ותאפשר לי לקדם את מתווה הגז – אתן לך 300 מיליון לחלוקה כראות עיניך" – אין מי שידאג לצרכיו הבסיסיים של הציבור הרחב.

ואפילו לנו, הרופאים, קשה לדעת מה כואב יותר: אובדן ההיגיון, אובדן החמלה או השתיקה.