חדשות

ג'ון ואלישה נאש: סיפור אהבה נפלא

במאמר שהתפרסם באוגוסט 2015 בירחון האמריקאי לפסיכיאטריה, מתארת הפסיכיאטרית הידועה ננסי אנדריאסן את היכרותה במשך השנים עם ג'ון נאש ועם אשתו אלישה

אופיר בן יעקב ופרופ' יוליאן יאנקו

תורגם ונערך ע"י אופיר בן יעקב ופרופ' יוליאן יאנקו

במאמר מאוגוסט 2015 בירחון האמריקאי לפסיכיאטריה, מתארת הפסיכיאטרית הידועה ננסי אנדריאסן את היכרותה במשך השנים עם ג'ון נאש ועם אשתו אלישה.

ננסי אנדריאסן (מקור: ויקיפדיה)

ננסי אנדריאסן (מקור: ויקיפדיה)

http://www.ncbi.nlm.nih.gov/pubmed/26234595

ג'ון נאש ואשתו אלישה נהרגו באופן בלתי צפוי בתאונת דרכים ב- 23.5.2015.

ג'ון היה בן 86 ואלישה בת 82. ג'ון נאש התפרסם בעקבות זכייתו בפרס נובל בשנת 1994 בכלכלה ובזכות התאוששותו האיטית ממחלת הסכיזופרניה. עבורי ג'ון ואלישה זכורים בעיקר כאחד מסיפורי האהבה הטובים ביותר בכל הזמנים. גם אלישה ראויה לתהילה ולזיכרון בשל מוחה המבריק והיפה. בלעדיה, כנראה שהיה סיכוי נמוך להחלמתו ולזכייתו של ג'ון בפרס נובל.

לינק לטקס קבלת פרס נובל של ג'ון פורבס נאש:
https://www.youtube.com/watch?v=Vp6sGsNTyWI

ג'ון קיבל את תעודת הדוקטורט במתמטיקה ב"פרינסטון" בשנת 1950 והצטרף ל-MIT בשנת 1951. הוא ניהל אז רומן עם אחות בי"ח בשם אלינור סטייר ויחד הם הביאו ילד לעולם- "ג'ון סטייר", על אף שהם מעולם לא התחתנו. באותה העת, הוא היה שבוי ביופייה של בחורה צעירה אשר הייתה אחת מהסטודנטיות שלו, אלישה דה לארדה, שסיימה בדיוק לימודי פיסיקה ב-MIT. הם התחתנו בשנת 1957. במהרה היא נכנסה להריון וילדה בן שגם נקרא ג'ון, אם כי כונה "ג'וני". גם ג'וני למד לדוקטורט במתמטיקה ופיתח סכיזופרניה בהמשך חייו.

נאש ב-2006 (מקור: ויקיפדיה)

נאש ב-2006 (מקור: ויקיפדיה)

על אף שתמיד היה מעט משונה, במהלך ההיריון של אשתו ג'ון נאש החל להראות סימני פרנויה וחוסר ארגון קוגניטיבי. בשנת 1959 אלישה וחבריו של ג'ון נאלצו לקבל החלטה קשה ולאשפז אותו בכפייה בביה"ח "מק'לין". הוא טופל למשך מספר חודשים ולאחר שחרורו הוא עבר לאירופה עם כוונה לוותר על אזרחותו האמריקאית ולהימנע מהתחייבויות לעתיד. אלישה החזירה אותו לארה"ב. היא ואחותו של ג'ון, הפנו אותו לבתי חולים בניו ג'רזי, שם טופל באמצעות שוק אינסולין ותרופות. מחלתו המשיכה לאחר שחרורו בעודו מנהל חיים מבולבלים ולא יציבים, בארה"ב ומחוצה לה. על אף השחיקה שחשה בעקבות דאגותיה לרווחתו ולרווחת בנם, אלישה עשתה כמיטב יכולתה להתמודד עם מחלתו ולעזור לו. בתחילת שנות ה-60 הם התגרשו, אך היא החזירה אותו לחייה בשנת 1970 בפרינסטון. הם המשיכו לחיות שם עם בנם, ג'וני, עד למותם. הזוג הכריז באופן פורמאלי על התחייבותם האחד לשנייה על ידי חתונה נוספת שערכו בשנת 2001.

בשנת 1994 ג'ון עבר בהצלחה את כל הבדיקות של ועדת פרס הנובל, אשר רצתה להימנע מבחירת אדם פסיכוטי שעלול להתנהג באופן לא הולם במהלך הטקס של קבלת הפרס. למרבה המזל, הכול עבר כשורה וחייהם של ג'ון ואלישה מנקודה זו ואילך השתנו לטובה. הם קיבלו הרבה כסף וגדולתו האינטלקטואלית של ג'ון זכתה להכרה בדרגים הגבוהים ביותר.

על ג'ון שמעתי לראשונה בספר של סילביה נסאר אשר כתבה ב-1998 ביוגרפיה בשם "נפלאות התבונה". התעניינתי בקשר שבין סכיזופרניה ויצירתיות ומצאתי שביוגרפיה זו מרתקת. זמן קצר לאחר מכן, הוזמנתי להיות אחת משני הנואמים בערב הפתיחה של כנס על סכיזופרניה אשר התקיים מטעם Cold Spring Harbor Laboratory. על אף שבאותו היום שבתי בטיסה מאירופה, לא הייתי מפספסת את ההזדמנות להיפגש ולשוחח עם ג'ון.

בזמן הזה, חדרי המגורים של נואמי הכנס היו די פשוטים- חדרים יחידים ללא מקלחת פרטית, ללא טלפונים, עם מיטות יחיד לא נוחות ואזור קטן מאוד של מרחב משותף הכולל טלפונים בתשלום. רצתי לעברו של ג'ון בחדר המשותף ושוחחתי עמו מעט. עזרתי לו גם להתקשר לאלישה באמצעות הטלפון שבתשלום. על אף שהוא טען כי "החלים", לא היה צורך בידע פסיכיאטרי מקצועי כדי להבחין בסימפטומים שלו. הוא צחק באופן בלתי מותאם והיו לו העוויות בפניו. ג'ון דיבר באותו ערב על פסיכיאטריה, פסיכולוגיה, מדעי המוח ועל מדעים מולקולאריים. הוא שוחח על סבלו ממחלת הסכיזופרניה, על החלמתו ועל הצורך במחקרים נוספים והבנה רבה יותר של הציבור את המחלה. הוא קיבל תשואות רבות מהקהל, הרבה יותר ממחיאות הכפיים שאני קיבלתי על הדיון האקדמי שלי על מנגנונים עצביים של סימפטומים האופייניים לסכיזופרניה. ובצדק!

בבוקר שלמחרת ג'ון הגיע לארוחת הבוקר והתיישב לידי, אבל הוא היה אבוד. הוא, זוכה פרס נובל בכלכלה, חי בעוני קרוב לשלושה עשורים. כנראה שמעולם לא ראה ארוחת בוקר המוגשת במזנון. לא היה לו מושג שדגני בוקר מגיעים בקופסאות נפרדות ושהוא אמור לקחת קופסא אחת למקום מושבו. יותר מפעם אחת הוא ניסה להבין כיצד לפתוח את הקופסא והאם עליו לשפוך את החלב לתוכה. הדרכתי אותו לאורך התהליך, בזמן שאני נהנית מכך שאני מסוגלת להשתמש ביכולותיי השיקומיות. חוסר מיומנויותיו החברתיות ריתק אותי, אך לא הפתיעו אותי. מהיכרות אתו לאורך השנים, הבנתי שקשייו החברתיים אינם סימפטומים של המחלה, אלא תוצאה של חיים בעוני לאורך זמן.

מה עוד היה מפתיע באותה ארוחת בוקר? אף אחד מהקולגות הפסיכיאטרים שלי לא הצטרף אלינו! חשבתי שניטמע בקהל הגדול, מי לא ירצה לשבת ליד ג'ון נאש הגדול? אבל הם ישבו האחד עם השני, בזמן שאנו ישבנו בנפרד מהם, כמו שני תיכוניסטים קצת משונים שנותרו לשבת לבדם בחדר האוכל. השיחה גלשה מעט מעבר לתכני הכנס, אך הרגשתי ברת מזל שהצלחתי לשוחח עם ג'ון ולבנות קשר עמו.

כשנה לאחר מכן, התבקשתי לראיין אותו ואת משפחתו עבור תכנית טלוויזיה תיעודית. זה היה שידור חוזר מעניין של אותה ארוחת בוקר בכנס. הראיון התרחש בביתם ובעלי, טרי, הצטרף אליי. אלישה הראתה לנו בגאווה את הרהיט החדש שזה עתה רכשו (אני לא יודעת מה עשו עם כספי פרס הנובל, אך אני די בטוחה שהם התנהלו עמם באופן אחראי). הסרט "נפלאות התבונה" של רון הווארד תוכנן אז וג'ון היה מודאג מכך. הוא לא היה בטוח כיצד הוא ומשפחתו יתוארו בסרט. ובאופן די טבעי, הוא תהה אם הוא ומשפחתו יקבלו תגמולים כספיים מרווחי הסרט. בעת הזו, ג'ון עדיין היה זקוק לשיקום פסיכיאטרי ועל אף שמשפחתו יצאה מהעוני, הם עדיין חיו חיים פשוטים מאוד. צוות הצילום ארגן ארוחה: קנקן קפה, מים חמים עבור תה, תיונים, סוכר, חלב, כריכים, סלטים, צלחות, כוסות וסכו"ם חד פעמיים ומפיות. ג'ון וטרי עברו למטבח לשתות קפה עם אלישה וג'וני ואני נשארתי בסלון. ג'ון מילא את כוסו בקפה ולקח בנוסף סוכר, חלב וכף פלסטיק. לאחר שבחש את התערובת בכוסו, הוא זרק את האריזות של הסוכר והחלב, אך היה מבולבל לגמרי בנוגע לכף הפלסטיק. זו דוגמא נוספת להשפעתם של הקשיים הכלכליים אשר חווה. האם צריך לשמור את הכף? האם היא שייכת למגירה? לכיור אולי? לאיזה חלק בכיור? לאחר שלושה או ארבעה ניסיונות, לבסוף הוא הניח את הכף בזהירות, באמצעות שתי ידיו, מאחורי הברזים.

"ג'וני המגושם" (בנם של ג'ון ואלישה, כפי שכונה כך על ידי כולם), היה עצמו חוויה עבורנו. ג'ון היה יחסית גבוה לגילו ובצעירותו אף היה בעל גוף שרירי. ג'וני גם היה גבוה ובנוי היטב. באותו היום הוא היה חסר מנוחה וכעוס. הוא חווה דלוזיות והלוצינציות דתיות באופן קבוע והיה אובדני ואלים כלפיי הוריו. למעשה, הייתה סביבו הילה של כעס מסביב לראשו, כלפי כל בני האדם. הוריו היו זכאים להוקרה מעומק הלב על גידולו, אבל מה שקיבלו בתמורה, כפי שקורה לרוב, הייתה רק תרעומת כלפיהם. זו הייתה חוויה עצובה. סכיזופרניה נוטלת דבר מה חשוב ממי שלוקה בה, אך היא גם עושה כך גם למשפחה. ככל שיאהבו יותר את הילד, כך יגבר הסבל.

אני וג'ון נפגשנו עוד פעמים ספורות. יכולותיו החברתיות המשיכו להתאזן ולהשתפר ככל שהאינטראקציות החברתיות שלו התרחבו מעבר לקבוצה מצומצמת בפרינסטון. הוא שילב את דמותו מהסרט "נפלאות התבונה" באישיותו והיה בעל ביטחון עצמי רב יותר והרבה לצאת למפגשים חברתיים. על אף שחשש מהסרט, הצלחת הסרט בוודאות הביאה לשינוי. על אף שניתן לבקר את הסרט על אי דיוקים היסטוריים או פסיכיאטריים (וישנם הרבה), זה היה סרט קולנוע, לא סרט תעודה. ואם לשפוט לפי כך, זה היה סרט נפלא.

ראסל קרואו שיחק את ג'ון עם רגישות עוצמתית וג'ניפר קונלי שיחקה באופן מבריק את אלישה. הסרט זכה במספר פרסי אקדמיה והעביר מסר חיובי ונתן תקווה על טיבן של מחלות הנפש בכלל ועל סכיזופרניה בפרט. ובואו נודה בכך, סביר להניח שאנשים יצפו בסרט מאשר יקראו ספר. הסרט הגיע לקהל רחב, כמו גם מסריו החזקים.

בשנת 2001, הוזמנתי לשמש כמנהלת ארגון חדש ללא כוונת רווח, "רשת המחקר המוחי", אשר פועלת בעיקרה כאינטגרציה בין טכנולוגיות הדמיה וגנטיקה ללמידת המנגנונים של מחלות נפשיות. עבודה זו דרשה שיתוף פעולה של אתרים שונים בארצות הברית. אחד התפקידים שלי היה לבנות מבנה ארגוני המבוסס על חבר נאמנים וועד הנהלה מדעי מייעץ. אחד מתפקידי חבר הנאמנים היה להציע לנו אסטרטגיות להתפתחות כלכלית ויציבות. חברי הועד כללו אנשים רבי מעלה בתחומם כגון: דיויד ובטי המבורג ו... ג'ון נאש. בשנת 2001 היינו בערך 40 שנה לאחר אשפוזו הראשון של נאש, 30 שנה לאחר שאלישה הביאה את חסר הבית הרעב חזרה לביתה ו-7 שנים לאחר הזכייה בנובל ובנוסף סרטו של רון האווארד הוקרן בשנים אלה.

כולם בוועד המנהלים הכירו את הספר או הסרט על ג'ון נאש. ג'ון ואלישה נלחמו כדי לקבל את חייהם חזרה והם הצליחו. ג'ון הרגיש נינוח בארגון ובמפגשי הועד הוא העיר הערות על אסטרטגיות כלכליות.

מה מסביר את ההחלמה המדהימה הזו? פרט לשלבים הראשונים של מחלתו, ג'ון לא קיבל כל טיפול תרופתי. הפסיכוזה שלו שככה עם הזמן, ללא כל שימוש בתרופות אנטי-פסיכוטיות. היו לו את כל הנתונים שמנבאים תוצאה טובה: תפקוד יחסית טוב לצד המחלה, אינטליגנציה גבוהה, משפחה תומכת... והכי חשוב, אישה שאהבה אותו והייתה סובלנית כלפיו ולא איבדה את התקווה שיחלים לגמרי. על אף שלא הייתה בעלת הכשרה בפסיכיאטריה, באופן אינטואיטיבי אלישה הצליחה להבין כי השיקום הטוב ביותר עבור ג'ון היה החזרתו למקום שבו חש שמח ונינוח ביותר- מחלקת המתמטיקה בפרינסטון.

במשך מספר שנים, ג'ון עבד בספריה ובחדרים לא מאוכלסים באקדמיה על פתרון משוואות. על אף שעבודתו בתורת המשחקים הביאה לזכייתו בפרס נובל, הוא היה יותר מתמטיקאי במקצועו מאשר כלכלן. לאכזבתו, הוא פספס זכייה במדליה על פתרון החידה ה-19 ברשימת הבעיות של הילברט (רשימה מפורסמת של בעיות מתמטיות בלתי פתורות). על אף שפתר את החידה, מדען נוסף פתר אותה מספר חודשים לפניו. הוא למד על המבנה הגיאומטרי של חללים מעוקלים ועל משוואות נוספות בתחום. עם הזמן, הקהילה המתמטית בפרינסטון חיבקה ותמכה בו.

כיצד ג'ון עצמו תפס את החלמתו? הוא דיבר על כך בשנת 1994 בנאומו בטקס קבלת פרס נובל. מחלתו פרצה בזמן המלחמה הקרה, כאשר תיאוריות קשר התרבו והייתה תחושה כי הביטחון הלאומי שרוי בסכנה. ג'ון עבד באותה תקופה בצוות חשיבה בארגון שנועד לתמוך בכוחות המזוינים של צבא ארה"ב. כנראה הושפע מדעות אנטי-קומוניסטיות אשר שפעו אז. הוא תיאר שהיו לו בשנות החמישים והשישים השערות דמויות-חלום, שהיו למעשה דלוזיות פוליטיות. למרות זאת, הוא למד לשמור דלוזיות אלה לעצמו ולהימנע מאשפוזים וטיפול (זו אסטרטגיה שפסיכיאטרים רבים מלמדים את המטופלים שלהם- "דבר על כך רק איתי". אסטרטגיה זו יכולה מאוד להועיל). עם הזמן הוא החל לבטל את רעיונותיו ולחשוב כי הם בזבוז זמן. באופן מסוים, הוא טיפל בעצמו באמצעות טיפול קוגניטיבי-התנהגותי.

בזמן שתרופות אנטי-פסיכוטיות הביאו לתועלת רבה עבור חולים שסבלו מסכיזופרניה, הסיפור של נאש והחלמתו מעבירים מספר מסרים חשובים. הראשון, מספר חולים אכן מחלימים ומחלימים לגמרי. כאשר אנו מאבחנים אדם צעיר בפעם הראשונה, חשוב לציין זאת ולשים לב לכך. אפשר להביא את ג'ון נאש כדוגמא. לא רק שהוא החלים לגמרי, אלא הוא המשיך בחיים מלאים ושמחים. שנית, התערבויות פסיכו-סוציאליות יכולות לעשות הבדל ולהשפיע משמעותית על תוצאות הטיפול. במקרה של ג'ון נאש, אלו הסיבות אשר הובילו לתוצאות הטובות של החלמתו. עלינו  לזכור ולשכנע אחרים בחשיבות הטיפולים המקיפים ולא להתספק רק בפגישה חודשית של מעקב תרופתי.

השילוב של מצבו הנפשי של ג'ון נאש יחד עם היצירתיות שלו נוגע בשאלה הקלאסית של "גאונות מול שיגעון"? ברמה הסטטיסטית, הקשר ביניהם מבוסס ברמה האמפירית, אך הוא הכי חזק בתחום ההפרעות של מצב הרוח. עדיין אין מחקרים מקיפים דיים בנושא זה בקרב מדענים. הקשרים עם סכיזופרניה הם בעיקר נקודתיים. לברטרנד ראסל היו ארבעה קרובי משפחה עם מחלות על הספקטרום הפסיכוטי: דודו וויליאם, דודתו אגאתה, בנו ג'ון ונכדתו הלן. לאיינשטיין היה בן עם סכיזופרניה. ניוטון סבל מאפיזודות פסיכוטיות ומפרנויה כרונית. יש המציעים קשר אפשרי בין יצירתיות במדעים לבין סכיזופרניה, אבל מחקר רציני ומקיף בנושא טרם נעשה.

מה נאש עצמו סיפר לנו? בנאום פרס הנובל שלו, הוא דיבר בקצרה על היתרונות והחסרונות בלהיות אדם שפוי. הוא אמר שחזרה למחשבה רציונאלית אינה לגמרי עניין של הנאה, כפי שאדם מחלים ממחלה גופנית וחוזר לבריאות טובה. הוא אמר שמצב זה מציב גבולות על תפיסתו של האדם את קשריו עם היקום. הוא הסביר זאת באמצעות הדוגמא של "זרתוסטרה" אשר יצר דת הכוללת סגידה לאש. עבור המיליונים שהלכו בעקבותיו הוא היה גאון, אך עבור אלה שלא, הוא היה אדם משוגע. באמצעות דוגמא זו, נאש טען שתמיד יסתייגו מחזונות לא שגרתיים ולבסוף נתקוף אותם או נבטל אותם.

כפי שנאש הציע (והרבה אנשים יצירתיים היו מסכימים לכך), רעיונות גדולים יכולים להיראות משוגעים, במיוחד לאנשים שגרתיים. הם מסתובבים בחלומות ובתהליכים לא מודעים, עולים למודע ונשמרים או נמחקים ולא בהכרח מאופיינים עפ"י מדדים של חכמה קונבנציונלית.

חלק אחד מהקשר שבין יצירתיות לפסיכוזה הינו היכולת להשתמש בבועות הללו אשר צפות מהלא מודע. בביוגרפיה של סילביה נסאר, היא מספרת שנאש נשאל ע"י עמית לעבודה בזמן האשפוז בביה"ח "מק'לין": "כיצד אתה מסוגל.. להאמין שגופים חוץ-ארציים שולחים אליך מסרים? כיצד אתה יכול להאמין שאתה גויסת על ידי חוצנים מהחלל החיצון במטרה להציל את כדור הארץ?". לשאלות אלה ענה: "מכיוון שהרעיונות על גופים חוץ-ארציים הגיעו אליי באותה הדרך שהגיעו אליי הרעיונות המתמטיים שלי. לכן הייתי מוכרח לקחתם ברצינות".

הקשר שבין יצירתיות לבין מחלה נפשית איננו פשוט. יש אנשים הרואים דברים שאנשים אחרים אינם מסוגלים לראות, וכשהם צודקים- אנו מכנים אותם גאונים יצירתיים. יש אנשים הרואים דברים אשר אנשים אחרים אינם מסוגלים לראות, וכשהם טועים- אנו מכנים אותם חולי נפש. ואנשים אחרים, כמו ג'ון נאש, הם שני הדברים. אנו נוטים לשמוח במחשבה שג'ון "הבריא". אך אל לנו לשכוח שגם מחשבות לא רציונאליות ותהליכים לא מודעים תורמים להתקדמות הידע.

הסיום הגדול של חייו של נאש התרחש באופן סמלי מספר ימים לאחר שג'ון קיבל בנורווגיה את פרס "Abel". פרס זה נחשב לעיתים כפרס הנובל של המתמטיקה. אלישה הייתה אישה לבבית, ואהבה לבלות והחיוך המקסים ששלה הופיע תכופות. ניתן היה להבחין במבט ההנאה על פניה כאשר שמעה מפעם לפעם שסיפור אהבתם הינו אחד מהגדולים בכל הזמנים. מותם הלא צפוי שובר את הלב, אך הוא כולל בתוכו גם שמחה. שניהם היו ראויים לכבוד והוקרה. הם מתו ביחד, כפי שחיו את חייהם יחדיו- בטוב וברע, בעושר ובעוני, בחולי ובבריאות. אף אחד מהם לא נאלץ לחיות לבדו, מתאבל על לכתו של בן/בת הזוג. הרבה זוגות מבוגרים הנשואים זמן רב, מייחלים לסיום שכזה. ג'ון ואלישה ינוחו על משכבם בשלום. בנם ג'וני נשאר לבד ומזכיר לנו כמה עבודה נדרשת כדי לשפר את גורלו של מי שסובל ממחלה נפשית חמורה.

נושאים קשורים:  חדשות,  פרופ' ג'ון נאש,  פרנויה,  ננסי אנדריאסן,  אלישה נאש,  "נפלאות התבונה",  סכיזופרניה,  יצירתיות,  פרופ' יוליאן יאנקו
תגובות
28.10.2015, 21:33

ידוע שכרבע מחולי הסכיזופרניה נרפאים, אז יכל להיות שנאש בתוכם,אך למעשה כנראה ההחלמה הגיע בעיקר מהאהבה האין סופית של אשתו והקרירה היצירתית שלו. כדאי לקרוא את מאמרי באתר- אהבה גורם מרכזי בטיפול.

מרתק, תודה רבה

31.10.2015, 08:13

כתבה נפלאה