ילדים הסובלים מאובדן שמיעה נמצאים בסיכון מוגבר לפתח פסיכופתולוגיה, עם השלכות מרחיקות לכת על התפקודים הפסיכולוגיים והאקדמיים בשלבים מאוחרים יותר בחיים.
עוד בעניין דומה
עם זאת, הסיבה לשונות הרחבה של תוצאים אלו אינה ברורה דייה, ולכן ביקשו חוקרים לאפיין באופן אובייקטיבי את התסמינים של פסיכופתולוגיה בקרב ילדים עם שתלי שבלול (cochlear implants) או מכשירי שמיעה, וכן בקרב ילדים עם שמיעה תקינה, ולזהות גורמי סיכון וגורמים מגנים.
במחקר השתתפו ילדים אשר גילם הממוצע 11.8 שנים, אשר חולקו לשלוש קבוצות, עם התאמה לגיל, מין, מצב סוציו-אקונומי ואינטליגנציה לא מילולית (nonverbalי): 57 ילדים עם שתלי שבלול, 75 ילדים עם מכשירי שמיעה רגילים ו-129 ילדים עם שמיעה תקינה.
תסמינים פסיכופתולוגיים הוערכו לפי דיווחים מפי הילדים והוריהם.
ילדים עם שתלי שבלול היו עם רמות דומות של תסמיני פסיכופתולוגיה כמו של ילדים עם שמיעה תקינה, בעוד ילדים עם מכשירי שמיעה היו עם רמות גבוהות יותר של תסמינים פסיכופתולוגים. זאת, למרות שאובדן השמיעה בקרב הילדים שהיו עם מכשירי שמיעה היה נמוך ב-43 דציבלים בממוצע בהשוואה לילדים עם שתלי שבלול.
סוג המכשיר נקשר עם תסמיני הפנמה (internalizing), אך לא עם תסמיני החצנה (externalizing). זאת ועוד, גיל צעיר, יכולת דיבור מספקת ומיומנות תקשורתית גבוהה ניבאו שיעור נמוך של תסמינים פסיכופתולוגיים.
לילדים חירשים או עם אובדן שמיעה עמוק, אשר נעזרים בשתלי שבלול, יש רמות נמוכות יותר של תסמינים פסיכופתולוגיים בהשוואה לילדים עם אובדן שמיעה בינוני עד חמור, אשר נעזרים במכשירי שמיעה. החוקרים מעריכים, כי הסיבה להבדל זה אינה נובעת מסוג ההתקן אלא מעוצמת תוכנית השיקום שעובר הילד.
לתוצאות המחקר השלכות חשובות על הדור הבא של ילדים עם אובדן שמיעה, מאחר וילדים עם ליקוי שמיעה חמור נמצאים בסיכון דומה לפתח פסיכופתולוגיה כמו ילדים עם שמיעה תקינה.