מטרת המחקר היתה לבדוק אם קיים קשר בין מספר האירועים שגרמו למצוקה (adversities) במהלך החיים לבין התנגדות לטיפול בקרב חולי סכיזופרניה.
עוד בעניין דומה
החוקרים גייסו למחקר 186 מטופלים המאובחנים בהפרעה מהספקטרום הסכיזופרני (schizophrenia spectrum disorders). אירועי חיים קשים הוערכו על ידי שאלון הסקירה לאירועי חיים מלחיצים (Stressful Life Events Screening Questionnaire – SLESQ), ושאלון טראומת ילדות (Childhood Trauma Questionnaire – CTQ).
סטטוס ההתנגדות לטיפול סווג על פי הקריטריונים של איגוד הפסיכיאטרים האמריקאי (American Psychiatric Association) לסכיזופרניה עמידה (refractory schizophrenia).
החוקרים ביצעו מודל של רגרסיה לוגיסטית מרובה, בו הוכללו אירועי המצוקה לאורך החיים, על מנת לנבא את סטטוס ההתנגדות לטיפול, תוך בקרה על משתנים מתערבים.
מבין המטופלים שהשתתפו במחקר, 42% (n=78) התנגדו לקבלת טיפול, ו-58% לא התנגדו לקבלת טיפול (n=108). הניקוד של המטופלים מהקבוצה שהתנגדה לטיפול היה גבוה יותר הן בשאלון ה-SLESQ והן בשאלון ה-CTQי (4.5±3.3 ו-54.7±19.7) לעומת המטופלים שלא התנגדו לטיפול (2.5±2.3 ו-47.7±17.5), כאשר השוני בין הקבוצות היה מובהק סטטיסטית הן עבור שאלון ה-SLESQי (p<0.001) והן עבור שאלון ה-CTQי (P=0.001).
לאחר תקנון למשתנים דמוגרפים ולגורמי סיכון אחרים להתנגדות לטיפול, שדווחו לפני תחילת המחקר, הקשר בין ההתנגדות לטיפול והניקוד בשאלונים נותר מובהק עבור שאלון ה-SLESQ (יחס סיכויים=1.20; רווח סמך 95%: 1.38-1.05; p=0.009), אך לא עבור שאלון ה-CTQי (p=0.13).
החוקרים מסכמים, כי על פי כי תוצאות המחקר נראה שישנו קשר בלתי תלוי בין אירועי חיים טראומתיים לבין ההתנגדות לקבלת טיפול להפרעות מהספקטרום הסכיזופרני. הערכה שגרתית של חשיפה לטראומה בעבר וקבלת תמונה ביו-פסיכו-סוציאליות (bio-psycho-social) אינדיבידואלית הינה הכרחית על מנת לתת טיפול מותאם אישית.