דעות

מדוע הצנחתו של פרופ' רוטשטיין ל"הדסה" בכל זאת מוצדקת

למרות חומרת המעשים של רוטשטיין לכאורה, אם יש סיכוי שהעברת ניהול הדסה לידיו תציל את בית החולים מקריסה, יש לעשות זאת, ובהקדם

מֵאִיגְרָא רָמָא לְבֵירָא עֲמִיקְתָּא - אין משפט שמייצג טוב יותר את התהליך שעבר בית החולים "הדסה" בירושלים בשנים האחרונות. ממוסד רפואי שהיה סמל למצוינות וגאווה, שקע בית החולים הדסה לתהומות הנשייה, הנושים ומאבקים של אגו. אינטרסים כלכליים ומאבקי כוח, לאט לאט אך בעקביות מטרידה, כירסמו ביסודות בית החולים, עד שהובילו אותו, שוב, לסף קריסה.

כיום מתבהר יותר ויותר: לא הקונפליקט בין הדסה לקופת החולים מאוחדת, ואפילו לא הנושים החיצוניים, הם שמביאים את הדסה לסף קריסה. כמו מחלה אוטואימונית, נדמה שהדסה הוא האויב הכי גדול של עצמו. חרף המצב הקשה, זה לא סוד שמדינת ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה לתת לבית החולים הדסה להתמוטט ולסגור את שעריו.

מכאן, שכל השאלה היא מה בסופו של דבר יהיה הפתרון להצלת בית החולים, וכמה כסף זה יעלה לציבור (מעבר למיליונים הרבים שכבר נשפכו). הגם שהאופציה כבר נזרקה בעבר לחלל האוויר, בין כאיום מרומז ובין כשאיפה, נדמה כי גם עכשיו האפשרות שממשלת ישראל תלאים את בית החולים עודנה רחוקה. זוהי אפשרות שהיא בבחינת נשק יום הדין, ושבצדה הוצאה כספית אדירה לקופת המדינה.

כמו מחלה אוטואימונית, נדמה שהדסה הוא האויב הכי גדול של עצמו

לכן, בנסיבות שנוצרו, מול החשש מפני קריסה, לא פלא שבשבועות האחרונים צצים רעיונות חדשים ומפתיעים. על פניו, הכוונה המוצהרת של סגן שר הבריאות, ח"כ יעקב ליצמן (יהדות התורה), להעביר את ניהול בית החולים הדסה לידיו המיומנות והמנוסות של פרופ' זאב רוטשטיין, היא לא פחות מהברקה. עם זאת, מבחינתו של רוטשטיין מדובר באתגר ניהולי ממשי ובהימור מקצועי מסוכן. מבחינתו, זוהי החלטה שיכולה להוביל לאחת משניים: נקודת שיא בקריירה ניהולית (מי שנגד כל הסיכויים הציל את המוסד מקריסה), או ניפוץ התדמית של מנהל כל־יכול, חזק ומוכשר.

רוטשטיין הוא מנהל שנתפש כמי שיודע למצוא את כל הדרכים, מהן מקובלות יותר ומהן מקובלות פחות, להשגת מטרותיו

הצנחתו של רוטשטיין, שנודע במערכת הבריאות בכישרונותיו ובשיטותיו, למרכז זירת המאבק בבית החולים הדסה, תהיה לא פחות מטריפת קלפים ושינוי כללי המשחק בתוך בית החולים. רוטשטיין הוא מנהל שנתפש כמי שיודע למצוא את כל הדרכים, מהן מקובלות יותר ומהן מקובלות פחות, להשגת מטרותיו; מנהל, שדווקא בשל התנהלותו השנויה במחלוקת, הוא אולי בין הבודדים במערכת הבריאות שיכול (אם ירצה) להתמודד ולפרק את מוקדי הכוח, שמונעים את הבראתו של בית החולים. מדובר במאבקי כוח פנים־ארגוניים, שמסכלים כל סיכוי לקדם תהליך הבראה אמיתי וממשי.

נכון, קיימת ביקורת אמיתית ולא פשוטה ביחס להתנהלותו ומעורבותו של רוטשטיין בפרשות של קלאס קליניק, חריגות בנייה, ניהול תאגיד הבריאות ואחרות. ואולם בסופו של יום, אם נהיה כנים עם עצמנו, חשוב לזכור שני דברים: ניהול הדסה במצבה הנוכחי זה ממש לא פרס, והצלת בית החולים הדסה הוא אינטרס ישיר של כולנו. לכן, למרות חומרת המעשים של רוטשטיין לכאורה, אם יש סיכוי שהעברת ניהול הדסה לידיו תציל את בית החולים מקריסה, יש לעשות זאת, ובהקדם.

חשוב לזכור שני דברים: ניהול הדסה במצבה הנוכחי זה ממש לא פרס, והצלת בית החולים הדסה הוא אינטרס ישיר של כולנו

במצב הנוכחי בבית החולים הדסה, על כל מורכבויותיו, בעלי האינטרסים, והשסעים הפנים־ארגוניים, יהיה המנהל אשר יהיה, כישלון הבראת המוסד הוא לא אופציה תיאורטית. עד שלא תחלחל ההבנה, בעיקר בקרב בעלי השליטה, ההנהלה וועדי העובדים, שהמשך ההתכתשות הפנימית היא שתוביל לכך שלא יהיה מוסד, ושעובדים רבים ימצאו עצמם ללא מקום עבודה - קטנים הסיכויים לשינוי כיוון ממשי. לכן, כבר עתה כדאי לחשוב על הצעד הבא: ניהול בית החולים בידי קופת חולים, או מיזוג בין הדסה לבין בית החולים שערי צדק, תחת אותה הנהלה (של שערי צדק) - הנהלה שהוכיחה עצמה בעבר, כשקלטה לתוכה בהצלחה רבה בית חולים ירושלמי אחר, שעמד בפני סגירה (ביקור חולים).

* המאמר פורסם לראשונה בעיתון "דה-מרקר"

נושאים קשורים:  דעות,  המרכז הרפואי "הדסה",  פרופ' זאב רוטשטיין,  הסכם הבראה,  קריסת "הדסה",  ועדי עובדים,  סגן שר הבריאות יעקב ליצמן
תגובות