מגזין

פסגות של חמלה בנפאל

ד"ר אריק שכטר נסע לנפאל מיד לאחר רעידת האדמה הקטלנית בחודש שעבר; בשיחה עם "דוקטורס אונלי" הוא מספר על שאיפה מילדות להיות רופא ולטפס על הרים, וכיצד שני אלה חברו כשהעפיל לכפר נידח שנהרס במטרה לטפל בתושביו

ד"ר אריק שכטר מטפל בפצועים בנפאל (צילום: פרטי)

ד"ר אריק שכטר כבש פסגות רבות כמטייל וכמטפס צוקים העוסק בספורט אתגרי. אבל כשנסע בהתרעה של רגע לפני כחודש לנפאל, כדי לסייע לניצולי רעידת האדמה העזה שהחריבה חלקים רבים במדינה, וגבתה את חייהם של אלפים, הוא נתקל בפסגות מסוג אחר. זה קרה אחרי שטיפס במשך שעות ביחד עם חיילי קומנדו נפאלים כדי לעזור לטפל בתושבי כפר נידח שבו היו נפגעים רבים. "זו היתה היכרות ראשונה עם פסגות של סבל אנושי בל-יתואר, לצד פסגות של חמלה ונתינה", סיפר הרופא ל"דוקטורס אונלי" לאחר שחזר לישראל.

ד"ר שכטר, בן 48, אב לארבעה ילדים, הוא רופא משפחה ב"שירותי בריאות כללית" ביישובי חוף הכרמל, מנהל המרפאה להפרעות בתפקוד המיני במרכז הרפואי "רמב"ם" בחיפה וגזבר החברה הישראלית להפרעות התפקוד המיני של הר"י. הוא גם מוצא זמן כדי לעסוק בספורט אתגרי - טיפוס לפסגות הרים וגם טיפוס צוקים טכני, הדורש ציוד מיוחד.

לנפאל הוא הגיע במהירות ביחד עם עוד שני רופאים מישראל - ד"ר מתי זיו, רופא אזורי בערבה וד"ר זמר ואנג, מנהל מרפאה באילת – גם הם מ"כללית". "נשלחנו במסגרת ארגון רופאים ישראלי-צרפתי ששמו 'מצילים ללא גבולות' (sauveteurs sans frontiers ,SFF), ששם לו למטרה להחיש בכל רגע נתון – בתוך 24 שעות או פחות ולכל מקום בעולם - רופאים שיסייעו במקרה של אסון. חברי הארגון שלנו 'מוקפצים' למקומות שפחות נגישים למד"א או לגורמי הצלה אחרים, למשל בערבה, ביהודה ושומרון ובנגב הדרומי. לכל אחד מהרופאים החברים כמתנדבים ב-SFF יש ברכבו הפרטי באורח תמידי ציוד החייאה בסיסי, תרופות וערכות טיפול שונות בתרמיל הרופא, שתופס שליש מנפח תא המטען".

ד"ר אריק שכטר בנפאל (צילום: פרטי)

ד"ר אריק שכטר בנפאל (צילום: פרטי)

"בדרך פגשנו קצין קומנדו בצבא נפאל והוא שאל בפשטות: 'רוצים לעזור?' הוא הביא אותנו לבסיס יחידתו, פרש מפה טופוגרפית והצביע על המקום אליו הוא רוצה שנגיע"

"זה ארגון נטול כל ביורוקרטיה, מה שמאפשר גמישות רבה כדי להזעיק רופאים לכל מקום שיש בהם צורך, ללא תיאומים וניירת רשמית בין מדינות. לנפאל הגענו שלושת הרופאים ועוד ארבעה פרמדיקים, והתחלנו לעבוד יומיים לפני שבית החולים שדה שצה"ל הקים בקטמנדו פתח את שעריו לפצועים. המשלחת של צה"ל כללה עשרות רופאים, אנשי צוות פארא-רפואי ציוד ויחידת הצלה. גודלה הקטן של קבוצת ה-SSF והגמישות איפשרו לנו להתחיל לעבוד מיד, כי לא היה לנו בית חולים לפרוש. פתחנו 'פינה' משלנו בבית החולים המרכזי של קטמנדו, "ביר" שמו, שקרס תחת עומס הנפגעים, ומיד התחלנו לעבוד".

"הכפר היה הרוס לחלוטין"

ד"ר שכטר קיבל את ההודעה על התארגנות המשלחת ברשת הקשר של SSF, כאשר היה בדרכו לבילוי ערב במוצאי שבת, ביום שבו רעדה האדמה בנפאל, ה-25 באפריל. "בדקות הראשונות היססתי, כי היתי מחויב לאימון מיוחד של יחידת המילואים שלי שעמד להתחיל למחרת. אך קיבלתי עידוד מיידי מבת הזוג שלי, שאמרה: 'אין ברירה, צריך לנסוע ולעזור לעם הנפאלי הנפלא'. מיד נעשו כל ההליכים כדי שנצא לדרך, וכעבור כמה שעות בלבד כבר היינו באוויר".

מדינת ישראל סיפקה כשליש מכל כוח האדם הרפואי הבינלאומי שהגיע לנפאל ממדינות שונות בעולם - הרבה יותר מכל מדינה אחרת שהיתה מעורבת במבצע ההצלה והסיוע הדחוף. "רוב פעילות המחלצים וגורמי הרפואה", מספר ד"ר שכטר, "נעשתה בעמק קטמנדו - בבירה ובסביבתה - שם מרוכזת כשליש מאוכלוסיית נפאל. אבל רוב הנפגעים באסון הטבע הזה היו בכלל באזורים מאוד מרוחקים מהבירה, ולשם מעטים מאוד הגיעו כדי לעזור, אם בכלל.

"מיד כאשר נחתנו בקטמנדו, נכנסנו לבית חולים מקומי. התמקמנו במיון, תוך הסתייעות במכשיר הרנטגן שהיה במקום. אבל אז שמענו כי שש שעות נסיעה מבית החולים הזה, באזור שממנו יוצאים לטרק לאגמים הקפואים והלאנג-טאנג, נמצאים מאות אם לא אלפי אנשים שנפגעו, והם מנותקים לגמרי ולא מקבלים סיוע. ביוזמת מנכ"ל הארגון, הפרמדיק אריה לוי, שכרנו אוטובוס ונסענו ליעד המרוחק. בדרך פגשנו קצין קומנדו בצבא נפאל והוא שאל בפשטות: 'רוצים לעזור?' הוא הביא אותנו לבסיס יחידתו, פרש מפה טופוגרפית והצביע על המקום אליו הוא רוצה שנגיע. מסוק בודד, בעל שני מקומות ישיבה מאחור, הוריד לשם מפסגות ההרים כשמונה פצועים בכל יעף, מחציתם היו פעוטות. לא היה מי שיטפל בהם בשטח שממנו בוצעה ההטסה. לא ברור מה הם התכוונו לעשות עם הפצועים הרבים לפני שהגענו. אפילו לא היה חובש בבסיס הצבא. כולנו, שלושת הרופאים, הפרמדיקים ומטייל ישראלי צעיר ושמו יונתן בק, שלמד נפאלית תוך חודש של טיול אחרי צבא ושימש לנו כמתורגמן, פעלנו מיד כצוות. התחלנו לטפל בכל מי שהובא במסוק מההרים. אבל היה ברור שיש עוד רבים שלא מצליחים להגיע לטיפול הראשוני.

ד"ר אריק שכטר מטפל בפצועים בנפאל (צילום: פרטי)

ד"ר אריק שכטר מטפל בפצועים בנפאל (צילום: פרטי)

"גבר נפאלי הביא אלינו את בתו בת ה-8 שלא אכלה ולא שתתה 4 ימים. היא נראתה אפאתית, חלשה, לא ראינו אצלה פגיעות גוף. כאן נכנס לפעולה הידע שלנו כרופאי משפחה"

"אז החלטנו שנצא ברגל, נטפס להר בגובה של 2,000 מטר, כדי להושיט עזרה לפצועים הרבים בכפר עצמו. אותו קצין העמיד לרשותנו 15 מחיילי יחידת הקומנדו שלו. התברר, אגב, שכולם שירתו קודם לכן בגדוד הנפאלי בכוח האו"ם בדרום-לבנון. הם נתנו לנו מפות ניווט וסימנו את היעד. היה צורך לטפס לגובה של עוד 1,000 מטר ביער עבות, כדי להגיע לכפר הנידח. את הציוד הרפואי שלקחנו העמסנו בתרמילי גב. רוב חיילי יחידת הקומנדו הזאת היו משבט הגורקה (המתגייסים ליחידה מיוחדת של הצבא הבריטי) ושבט השרפה (המפורסמים כמטפסי הרים המסייעים לשואפים לטפס על האוורסט ועל הרים אחרים בנפאל).

"בתרמילים היה ציוד ניתוחים בסיסי, הרבה תרופות אנטיביוטיות, ציוד לביצוע עירויי נוזלים – כמו תרמיל של רופא בצה"ל כאשר הוא יוצא לשדה הקרב. הכנסנו גם כמה התאמות לשם הטיפול שיידרש לילדים הרבים שנפצעו, והמון סוכריות מנטוס שקנינו בדיוטי פרי, בדיוק למטרה הזאת. זו היתה עצה מבריקה של חברה מבריקה.

"השכם בבוקר עמדנו, שלושה רופאים ישראלים, במסדר יציאה ובדיקת ציוד במגרש המסדרים של בסיס הקומנדו הנפאלי בהרים. כבר במהלך הטיפוס פגשנו פצועים שהמקומיים הורידו על הגב, בתוך סלי נצרים גדולים, בתקווה להגיע בחיים לעמק למטה ולקבל שם עזרה רפואית".

הטיפוס לפסגת ההר נמשך כמה שעות טובות. התנאים הטופוגרפיים היו קשים ."הגענו לשרידי הכפר הנידח אליו נשלחנו ומצאנו שכולו הרוס. כל המבנים בו ממש התפוררו. צחנה של גוויות כבר הורגשה היטב באוויר, נזכרתי מיד בכפר הלבנוני אליו הגעתי עם יחידת קומנדו אחרת במלחמת לבנון השנייה ב-2006, כדי לנסות לעצור את ירי הטילים על האוכלוסייה האזרחית שלנו בצפון. בנפאל, אלו שלא נקברו מתחת להריסות היו פצועים וחולים ששיוועו לכל עזרה".

על-פי היומן הרפואי שניהל הצבא הנפאלי עבור ד"ר שכטר ושני עמיתיו, הם סיפקו עזרה רפואית מיידית ל-153 מטופלים בכפר המרוחק, בעבודה שנמשכה 48 שעות ללא שינה, וכאשר המקום ממשיך כמעט ללא הרף להזדעזע בסדרה בלתי פוסקת של רעידות-המשך לאחר רעידת האדמה הראשונה.

ד"ר אריק שכטר בנפאל (צילום: פרטי)

ד"ר אריק שכטר בנפאל (צילום: פרטי)

"שני מקרים נחרטו במיוחד בזיכרוני, שניהם נראים לי כבעלי ייחוד מבחינה רפואית-מקצועית אבל גם מההיבט הרגשי שהתלווה לטיפול", סיפר ד"ר שכטר. "המקרה הראשון היה של אשה אליה הגענו והתברר שיש לה שבר בבסיס הגולגולת ופצעים מזוהמים רבים. איבחנו קרעים בעור התוף בשתי האוזניים, נוזל המוח יצא מהאוזניים ושטפי דם היו סביב עיניה. היה צריך לטפל בה באופן מיידי, כדי להציל את חייה, ולפנותה במהירות לבית חולים בקטמנדו באיזושהי דרך, משום שלא ניתן היה להשתמש במסוק. נתנו לה אנטיביוטיקה לווריד כדי שתוכל להרוויח כמה שעות. שיכנענו את אנשי הצבא הנפאלי שהיו לידנו כי יש להוריד אותה מפסגת ההר כדי שתגיע כמה שיותר מהר לקטמנדו על מנת לאפשר את הצלת חייה. היא היתה ממש על סף מוות. פגיעת הראש היתה נרחבת והזיהום הבהיר כי מדובר בתחילת דלקת קרום המוח. בזכות האנטיביוטיקה אני מקווה שהיא ניצלה. לאחר שיצאה לקטמנדו לא שמענו ממנה, לצערי.

"המקרה השני היה מרגש במיוחד: גבר נפאלי הביא אלינו את בתו בת ה-8 שלא אכלה ולא שתתה 4 ימים. היא נראתה אפאתית, חלשה, לא ראינו אצלה פגיעות גוף. כאן נכנס לפעולה הידע שלנו כרופאי משפחה. התברר, כי אמה מתה לנגד עיניה, לאחר שלבנה מקיר של בית פגעה בראשה. הילדה היתה שרויה בפוסט-טראומה חריפה קלאסית, לפי כל אמת מידה רפואית. נתתי לה סוכריות מנטוס ואחר כך, לאט-לאט, כפית אחר כפית, האכלנו אותה בדבש מתוצרת ישראל. זה היה האוכל הראשון שבא לפיה והעיקר, ראינו על פניה את החיוך הראשון מאז שרעדה האדמה".

רופא למשלחת לקוטב הדרומי

ד"ר שכטר נולד באודסה ועלה לארץ עם הוריו בגיל 7. הוא החל להתעניין בטיפוס בהרים בגיל 13. "יחד עם ההורים, חובבי טבע ונוף, נהגנו לצאת בכל הזדמנות מביתנו שבקריית ים כדי לשוטט בכרמל. אבל מבצע טיפוס ההרים הראשון שלי, לבד, היה בהרי הקרפטים ברומניה בגיל 13. אפשר לומר ששם נדבקתי בחיידק”.

ד"ר שכטר במשלחת הישראלית-פלשתינית לאנטרטיקה ב-2004 (צילום: פרטי)

ד"ר שכטר במשלחת הישראלית-פלשתינית לאנטרטיקה ב-2004 (צילום: פרטי)

"סבלתי הרבה כילד בברית המועצות מדלקות גרון ואוזניים...אני זוכר את הרגע המדויק שבו שכבתי למנוחת צהריים בגן הילדים והחלטתי 'לחצות את הקווים' - כלומר לעבור מלהיות חולה להיות רופא"

הוא למד רפואה באוניברסיטת בן-גוריון, החל להתמחות ברמב"ם ברפואת נשים, אך עזב כדי להתמסר לרפואת משפחה. הוא התמחה ברפואת מין ברמב"ם בחיפה ובבית החולים "רעות" בתל אביב, והשתלם בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת אוקספורד באנגליה. הוא גם משרת כלוחם-רופא (מיל.) בצוות הצנחנים והכוחות המיוחדים של אוגדה 98 בצה"ל.

"בחרתי ללמוד רפואה", אומר ד"ר שכטר, "כי בילדותי סבלתי מהמון דלקות גרון ודלקות אוזניים. בגיל 5, עדיין בברית המועצות דאז, עברתי ניתוח כריתת שקדים ללא הרדמה כללית. אני זוכר את הרגע המדויק שבו שכבתי למנוחת צהריים בגן הילדים והחלטתי 'לחצות את הקווים' - כלומר לעבור מלהיות חולה להיות רופא. מאז אני לא זוכר שהיתה לי אלטרנטיבה אחרת. אני חי את הרפואה ולא מצטער לרגע על החלטתי זו".

על השאלה מדוע בחר דווקא לעסוק בטיפוס בהרים ומה הספורט תורם לעבודתו כרופא, אומר ד"ר שכטר: "מצאתי כאן את היכולת לפעול בתנאים של אי ודאות כאשר יש גם צורך ליטול סיכונים מחושבים. האימון המצטבר בכך הוא בסופו של דבר גם לטובת החולה. אבל אני עוסק גם בסוגי ספורט אחרים: בצורה אינטנסיבית במיוחד בשחייה למרחקים ארוכים בים, כל השנה. בשנה שעברה, למשל, השתתפתי במשחה בים התיכון ובים סוף, שחינו מדי יום 10 קילומטר בים. אני גם רץ למרחקים ארוכים. השתתפתי עד כה בעשרה מרתונים - האחרון בהם לפני שנה. לקראת הגיעי לגיל 50 אני אפילו מתכנן לרוץ במרתון ניו יורק, הגדול מכולם. בעבר עסקתי גם בצניחה חופשית, צברתי למעלה משמונים צניחות".

ד"ר שכטר במהלך טיול בבהוטן (צילום: פרטי)

ד"ר שכטר במהלך טיול בבהוטן (צילום: פרטי)

בחזרה לטיפוס בהרים, הוא מספר: "עד היום הספקתי לטפס לפסגות שונות שסביב המון-בלאן והמונטה-רוזה (איטליה), לכמה פסגות בהרים בספרד, שלוש פעמים (האחרונה ב-2013) לפסגת הקילימנג'רו (הגבוה בהרי אפריקה, 5,900 מטר), שהוא גם הגבוה בפסגות אליהן הגעתי עד כה. "בטורקיה טיפסתי לפסגת הסופאן דאג (Suphan Dag), הר געש במזרח המדינה בגובה 4058 מטר", הוא מספר. בנוסף גם טיפס עד תחנת הבסיס של האוורסט (בגובה 5,200 מטר) מהצד הפחות מוכר של ההר, מטיבט, "בעוד שכמעט כל מי שיוצא לנסות ולכבוש את הגבוה בהרי העולם, עושה זאת בדרך כלל מנפאל".

בשנה שעברה טייל בבהוטן, הממלכה ההררית הסגורה-יחסית לתיירים בהימלאיה, בין הודו לטיבט. "הגעתי לשם עם עוד חברים שהיו להם הקשרים הנכונים כיצד להשיג את האישור הדרוש לביקור במקום. הייתי רופא המשלחת הזאת", סיפר ד"ר שכטר.

בנוסף הגשים גם חלום ילדות: להיות רופא של משלחת לקוטב. "החלום נולד מצפיה בסרטי שחור לבן שתיארו את קורות המשלחות לקוטב", סיפר. הוא השתתף ב-2004 כרופא משלחת ישראלית-פלשתינית ("במשלחת הרשמית היו 8 אנשים, 4 מישראל ו-4 מהרשות הפלשתינית, ולידם אנשי הצוות המקצועי-טכני שאני הייתי אחד מחבריו"). משלחת זאת יצאה למסע לאנטארקטיקה, במטרה לנסות לכבוש הר שאיש טרם דרך עליו, ולכן לקבל את הזכות לתת לו שם. הוצע השם 'הר הידידות הישראלית-פלשתינית'. בתחילה הפלשתינים התנגדו בגלל שסברו שזה שם ידידותי מדי, אלא שבהשפעת ראש המשלחת, מטפס ההרים הישראלי עתיר הניסיון דורון אראל - ראשון המטפסים הישראלים על פסגת האוורסט - הם לבסוף התרצו. וכך נקרא מאז ההר שנכבש".

"באזור חצי האי של יבשת הקוטב הדרומי אנטרקטיקה אין מדובר בהרים גבוהים במיוחד, לכל היותר 1,700 מטר", הוא מציין, "אבל האתגר שם זה להתמודד עם טמפרטורות קיצוניות. כאשר מד החום מראה מינוס 15 מעלות, והרוח נושבת במהירות 120 קמ"ש, התחושה היא שאתה למעשה נמצא באזור שבו הטמפרטורה מינוס 50". במארס השנה הגיע ד"ר שכטר עם ילדיו גם לחוג הקוטב הצפוני בלפלנד, ושם אף שחה במי הקרח בטמפרטורה של 2 מעלות שלא קפאו בגלל מליחותם. שוברת קרח שברה את מעטה הקרח בלב ים ואז נכנסתי לתוך המים", סיפר.

ד"ר שכטר במהלך טיול בלפלנד (צילום: פרטי)

ד"ר שכטר במהלך טיול בלפלנד (צילום: פרטי)

אם היעד הזה לא הרווה את צימאונו לאתגרים חדשים, הרי שלא מכבר גם ניסה לבצע טיפוס צוקים טכני, ספורט שונה במהותו מטיפוס ההרים. "ניסיתי לטפס על גבי העמודים הזקופים, אולי הצוקים היפים בעולם, באזור גווילין שבסין. העמודים מתנשאים לגבהים של כמה מאות מטרים, אבל הם גבוהים מהכרמל שלנו".

בימים אלו החל ד"ר שכטר לתכנן את מבצע טיפוס ההרים הבא שלו: "אני מתלבט בין טיפוס בהרים בפורטוגל – לגבהים של עד 3,200 מטר עם חבלים וציוד טיפוס - לבין ההרים בסלובניה שהם בקצה המזרחי של שרשרת הרי האלפים. הכוונה היא לצאת למבצע הטיפוס הזה בתחילת יולי עם עוד שני חברים שאיתם טיפסתי בחו"ל בעבר".

נושאים קשורים:  מגזין,  נפאל,  רעידת אדמה,  ד"ר אריק שכטר,  "מצילים ללא גבולות",  sauveteurs sans frontiers,  טיפוס הרים
תגובות
 
25.05.2015, 12:20

שלום אריק היקר. אתה איש נפלא ומדהים. נועה