שלום ד"ר לפקיפקר, אנא ספר לנו על עצמך ועל הרקע האישי שלך.
עוד בעניין דומה
אני יליד 1939, נשוי ואב לארבעה ילדים, מתגורר בשערי תקווה. נולדתי בליאג' באזור הצרפתי של בלגיה. אני מודה לך על ההזדמנות לספר על תולדותיי ועל ימי חלדי המקצועיים שמתקרבים ליובל שנה.
אנא ספר על חוויות הילדות שלך במלחמה ובשואה. האם זה משפיע עלייך עד היום?
זה קצת מורכב, כי אני שייך לדור ששתק כחמישים שנה. הדור של ילדים ששרדו את השואה בכך שחיו בסתר אצל אנשים זרים או הוחבאו במנזרים בכל תקופת הכיבוש הנאצי. דור זה לא סיפר על עצמו וגם אני לא סיפרתי הרבה על עצמי, עד מחצית שנות ה- 90. מאז דברתי והרצאתי על הנושא בכמה בתי ספר ומכללות, השתתפתי בכינוסים ב"יד ושם" ומסרתי עדות מוקלטת ומצולמת שם.
כאן, רק אגיד כי, תודה לאל לאנשי חסד אמיצים, ממש חסידי אומות העולם, נשארנו בחיים, הורי, אחי ואני. סבי וסבתי ז''ל מאידך, נספו באושוויץ, יחד עם כמחצית מהאוכלוסייה היהודית בבלגיה. כילד בן שלוש, הפרידה מהורי ב-1942, נחוותה כמו אבל. אבל אחרי ימים ארוכים של בכי, יכולתי להפעיל מנגנוני הדחקה עזים ולהסתגל. אחרי כ-9 חודשים בכפר, הועברתי למנזר קטן שם היתה אמי... אך לא אחזור ואפרט. לי, כמו לילדים מאותו דור, נשארה פגיעות מסוימת, אך גם חוסן נפשי, אופטימיות ונחישות להתמודד עם נסיבות שונות מהחיים וגם האושר לראות את ילדי ונכדיי חיים כבני חורין בארץ ישראל.
אחרי המלחמה, זה לקח שנים עד שחיי הקהילה היהודית הקטנה התארגנו מחדש. בכל זאת, למדנו עברית ויהדות וביקרתי בארץ לראשונה ב-1958 עם קבוצת בני עקיבא ועוד מספר פעמים אחר כך. הקמנו ארגון סטודנטים יהודים בו הייתי פעיל והיו לנו פעילויות חברתיות ותרבותיות מגוונות. כאחד מנציגי הארגון מבלגיה, השתתפתי בכנס בירושלים וכובדנו בפגישות עם בן גוריון ועם הנשיא שז''ר.
מדוע החלטת להיות רופא ופסיכיאטר?
אני חושב שבחרתי להיות רופא כבר בגיל צעיר. לקראת סוף התיכון הרהרתי זמן מה על המשך לימודים במתמטיקה, אך הורי הבהירו לי שאם אינני גאון, אוכל רק להיות מורה בתיכון, מה שהחזיר אותי לבחירתי הראשונה. את התחום של פסיכיאטריה הכרתי ממש רק בסטאז'. אז ראיתי שאני יכול להבין את דקויות החוויות של אדם הסובל ממשבר או ממחלה נפשית ולהתייחס אליו ולנהל איתו דו-שיח תוך הבנה ואמפטיה. אז גם החל לפרוח התחום הפסיכו-פרמקולוגי שאיפשר לטפל במצבים אלו בצורה יותר יעילה. אני יכול לומר היום שבחרתי בתחום שמאוד מתאים לי ושאחרי כל כך הרבה שנים, עדיין מעניין אותי. אני נהנה מעבודתי ומתעניין בחידושים בתחום.
מה המסלול שעשית בפסיכיאטריה?
באתי ארצה באוקטובר 1966, מצויד בתעודת רופא טרייה, עם שנתיים של התנסות עשירה בפסיכיאטריה קלינית ובטיפולים פסיכו-פרמקולוגיים ובעיקר עם שכנוע עמוק שארצה לחיות בארץ. התבונה היתה להתברג למערכת המקצועית בעוד אני מתמחה כדי שאוכל להשתייך ממש ולבנות עתיד מקצועי כאן. פניתי קודם כל למחלקה הפסיכיאטרית בהדסה, אך מסדרת ראיונות עם הצוות דאז, הבנתי מהר שכרופא חובש כיפה וכבעל גישה רפואית הומניסטית ואקלקטית, לא אתאים למה שנראה לי כאווירה מאד פסיכו-אנליטית ששלטה שם אז. חשבתי לעצמי כי פרויד עצמו לא היה מתקבל במחיצתם כלא מספיק אורתודוקסי.
ביקרתי בעוד מספר בתי חולים ובעזרת פרופסור פאוזנר ז''ל, כירורג הלב הנודע, הכרתי את פרופסור קולצ'ר, מנהל המחלקה הפסיכיאטרית בתל השומר. פרופי קולצ'ר הרשים אותי מיד כאדם פתוח, רחב אופקים, חכם ופיקח ובעל רקע תרבותי עשיר, שולט במספר שפות ובקיא גם בספרות הצרפתית. הוא התעניין בי אישית, בעברי בתקופת השואה ובשנים שלאחר מכן, וכמובן ברקע המקצועי, בתכניותיי וציפיותיי. במילה אחת, התלהבתי ממנו והבנתי שגם עוררתי בו עניין. אכן הוא אמר שהיה רוצה לקבל אותי להמשך התמחות, אך הוא הוסיף שבתקופה ההיא של מיתון אין סיכון שימצא תקן בשבילי. מאד התאכזבתי והגעתי למסקנה כי בשלב זה עלי לחזור למסגרת ההתמחות באוניברסיטת ליאג' ולעלות ארצה מאוחר יותר. בכל זאת התמזל מזלי וארבעה ימים לפני שנסעתי חזרה לבלגיה, התקשר אלי ד''ר קולצ'ר ואמר שאחד מהרופאים הבכירים יוצא לחו''ל ל-5 חודשים ואם אסכים לעבוד בתל השומר לפי חוזה זמני, "הוא ידאג לי איכשהו להמשך". הסכמתי בהתלהבות ואכן נכנסתי לתל השומר על תקן זמני ל-5 חודשים ...ונשארתי 35 שנה! וביניהן עשר שנים כמנהל מחלקה.
האם תוכל לספר לנו על חוויותיך במלחמת יום כיפור. ידעתם משהו על תגובות הקרב ב-1973? היו הפתעות? איזה טיפולים נתתם?
כרופא עולה חדש היית חייב לשרת שנה וחצי. אך לקראת סוף תקופה זו, פרצה מלחמת יום כיפור ונשארתי בשירות עוד כחצי שנה. היתה זו תקופה קשה שדרשה להתמודד עם נסיבות דרמטיות שלא צפינו, במיוחד אחרי האשליה של מסוגלות וביטחון ששררה בארץ אחרי מלחמת ששת הימים. אחרי ימים בהולים של וועדות רפואיות לישראלים החוזרים מחו''ל שאמורים היו להתגייס מיד, נשלחתי כראש צוות מטפלים ליחידת ההחלמה בחיפה, שקלטה בדחיפות חיילים פצועים או נפגעי הלם קרב.
במתקן ההחלמה בחיפה, הגעתי כפסיכיאטר יחיד עם צוות בן 8 אנשים (פסיכולוגים, עו''ס ומד''סים). היה לי ידע תיאורטי מהספרות וניסיון מעשי מחו''ל עם נפגעי תאונות דרכים או עבודה, כולל כורי פחם. חווייתית, זכרתי את הצעקות של פצועים והלומי קרב בבי"ח שדה (MASH) אמריקאי בו הייתי כילד בדצמבר 44-ינואר 45 בזמן ה- BATTLE OF THE BULGE באזור BASTOGNE.
במקרים הקשים של הלם קרב, טיפלתי בהתחלה ב-ABREACTION תחת VALIUM תוך ורידי. מהר מאד ראיתי כי בנקל אני יכול להשיג אותה תגובה בהיפנוזה. שתי השיטות הרשימו ביכולתן להביא לביטוי חוויות טראומתיות מודחקות ומכוסות אמנזיה ובשיפור הסימפטומטי. יתר המטפלים המשיכו בעיבוד הטראומה בטיפול פרטני או קבוצתי ובהפעלה. צורת עבודתנו הצליחה במהרה להתגבר על ההסתייגות הראשונית של מפקד המתקן שחשש לראות קב''נים (ובמיוחד "חצאיות") מסתובבים בשטח.
בסיום תפקידי בחיפה, נשלחתי לדרום לארגן את העבודה ברפידים ובפאייד! בבי"ח שדה ברפידים, לאחר הפסקת האש, נשאר רק פסיכיאטר אחד עם צוות מצומצם מול גל הולך וגובר של חיילים, חלקם באמת עם תגובות פוסט-טראומטיות או מצבי חרדה הזקוקים לטיפול, אך חלק אחר עם דרישות להשתחרר דרך הפסיכיאטר. בפאייד היה בעיקר פסיכולוג בכיר אחד. התמקדתי ברפידים ובהתאם לדרישות המצב, צרפו אלי עוד מספר פסיכיאטרים מנוסים וסטודנטים לרפואה. הקימו לנו אוהל אשפוז ואוהל מרפאה. הופנו אלינו עדיין הרבה חיילים לטיפול ופנו גם כאלו שאינם סובלים את ההמתנה במדבר ושדרשו להשתחרר, לעתים תחת איום בעוזי טעון.
אנא ספר עוד על עבודתך רבת השנים בתל השומר ועל הישגייך שם! מי השפיע עלייך?
עד היום, אני מברך על כך שיכולתי לעשות קריירה ארוכה בתל השומר. הרבה שנים עבדנו בביתנים ישנים ורעועים, אך מצאתי שם נוף אנושי עשיר וטוב. היו לי מורים טובים. בליאג', פרופסור בובון היה קלינאי מעולה, בעל גישה רפואית, שהיה שותף למחקרים קליניים הראשונים של ה- Haloperidol וכל סדרת ה-Butyrophenones. בקולצ'ר הערכתי את הפתיחות, הסקרנות האינטלקטואלית וגם הגמישות החווייתית: הוא, שהיה אדם חילוני לחלוטין, הביא אותי להשתתף בחגיגות בכפר חב''ד, בו היה אמון כפסיכיאטר יועץ. פרופ' בודנהיימר היה אומן - ממש ווירטואוזו - של הפסיכותרפיה בפסיכוטיים. הוא ליווה את התפתחותי בתחום זה. במקביל, ההדרכה בפסיכותרפיה, האישית אצל פרופ' פריד והקבוצתית אצל ד''ר ז'קלין בודנהיימר והמפגשים עם פרופסור שליטא בחוג לפסיכותרפיה תרמו להעשרתי המקצועית והאישית.
חשוב לי לציין גם שחלק מאנשי הצוות הסיעודי במחלקה, ואזכיר במיוחד את האח אברהם סמראי, היו מרשימים באישיותם. הערכתי מאד את גישתם האנושית לחולה והבנתם את נפש החולה. כך גם, בהתחלת דרכי, הנזירות הבלגיות והקוריאניות, איתן עבדתי בבית החולים הפסיכיאטרי המסונף לאוניברסיטת ליאג'.
אחד הדברים שאני רואה כחשובים ומוצלחים בפעילותי המקצועית שלי, היה לבחור בתחום המחלות האפקטיביות. כבר בשנת 1968, התחלתי להתעניין ב- LITHIUM, יחד עם ד''ר אריאלי שהיה אז רופא בכיר במחלקה, ובשנה שחזרתי להשלמת ההתמחות בבלגיה, קראתי על עבודותיו של SCHOU ועל האסכולה הדנית. בשובי, הקמנו את מרפאת הליתיום כדי לטפל ולעקוב אחרי חולים עם דיכאונות חוזרים וחולים דו-קוטביים בטיפול מונע ארוך טווח. היות וזו היתה המרפאה הראשונה מסוגה בארץ, הופנו אלינו מטופלים ממש "מני דן ועד אילת". התוצאות הקליניות היו מרשימות, במיוחד בעיני מי שהכיר את מהלך המחלה לפני עידן הליתיום ועקרון הטיפול ארוך הטווח. לאחר זמן מה, חשבתי לנסות טיפול בליתיום בכמה מקרים של חולים פסיכוטיים שהתאשפזו פעמים חוזרות במצב סוער עם אבחנה של סכיזופרניה, אך שהיו מגיעים לרמיסיות טובות יחסית. השילוב של LITHIUM עם תכשיר אנטי-פסיכוטי אפשר להגיע לאיזון יציב ולמנוע הישנות של האשפוזים. אני עדיין רואה עד היום חלק מהמטופלים הראשונים מאז ואני נהנה לראות שהם נשארו יציבים במשך שנים רבות וניהלו לרוב אורח חיים תקין ואפילו מוצלח. אגב, גם במרפאתי הפרטית, אני מטפל בהרבה פציינטים אפקטיביים. זה בעיניי התחום האופטימי של הפסיכיאטריה.
מה לגבי מחקר?
הצגתי את ניסיוני בתחום הליתיום בכנסים שונים בארץ ובחו''ל ופרסמתי מספר מאמרים, שאליהם הזדמן לי לשמוע שהתייחסו בדיונים בכנסים שונים. אך האמת היא שהיה הרבה יותר לסכם ולפרסם. אם יש משהו שהייתי עושה אחרת, זה לערוך את נתוני עבודתי יותר בצורה מחקרית ולפרסם הרבה יותר. גם הייתי דואג לנסוע לשנות התמחות או שבתון בארצות הברית, ולא רק בבלגיה, אם כי מאד נהניתי מהתקופות הקצרות שהייתי במרפאת הליתיום ב- BELLEVUE בניו-יורק או ביחידה לטיפול בדיכאון חורפי ב- MAUDSLEY שבלונדון.
מאיזה עוד דברים נהנית במקצוע?
דבר נוסף שעשיתי בהנאה היה ללמד סטודנטים. הייתי מעביר את הקורס לפסיכופתולוגיה מתקדמת לסטודנטים לתואר שני בפסיכולוגיה בבר אילן וגם לימדתי סטודנטים של ה- Overseas Program של אוניברסיטת Fairleigh Dickenson. כמובן, לימדתי גם כל השנים סטודנטים לרפואה ישראלים ואמריקנים בקלרקשיפ במחלקה.
תודה רבה על הראיון, ד"ר לפקיפקר, אני מודה לך על מה שלימדת אותי ועל התמיכה שלך במשך השנים! איחולי בריאות ונחת לך ולמשפחתך!
ד"ר יוליאן יאנקו