חדשות

השאלה האבחנתית הקשורה למאהבו של אוסקר ווילד - אחד הסופרים הדגולים במאה ה-19, בספרו "ממעמקים"

אוסקר ויילד (מקור: ויקיפידה)

אוסקר ווילד נולד בדבלין ב-1854 לסר ויליאם ווילד, רופא עיניים ואוזניים ידוע ולליידי פרנצ'סקה אלגי, מתרגמת, משוררת ופעילה בתנועת העצמאות של אירלנד. לזוג נולדו שני בנים (וילי ואוסקר) ובת שנפטרה בילדותה.

ויילד פנה ללימודים קלאסיים בטריניטי קולג' בדבלין. שם פיתח את השקפת עולמו האסתטית והמוסרית הבזה למוסכמות. כאשר הוא זכה במלגה למודלן קולג' היוקרתי באוקספורד, ווילד עזב את אירלנד לצמיתות.

Oscar Wilde 1854-1900

Oscar Wilde 1854-1900

בעידודה של אמו ומתוך רצון להבטיח את רווחתו הכלכלית ואולי גם כדי להפריח שמועות על מיניותו, נישא ויילד ב-1884 ולזוג נולדו שני ילדים. במשך שנתיים היה ויילד בעל ואב מסור ונאמן, אך לאחר מכן החל לנהל במקביל מערכות יחסים אינטימיות עם גברים.

ויילד קיים מערכת יחסים משמעותית עם ג'ון גריי, ששימש לו השראה לכתיבת הספר "תמונתו של דוריאן גריי".

אל הלורד אלפרד דאגלס, נשוא הספר "ממעמקים", התוודע ווילד בביתו, כאשר חברו המשורר הציג בפניו את דודנו הצעיר בן ה22. דאגלס היה בנו של המרקיז התשיעי מקווינסברי, שנודע לשמצה בשל חיבתו לשערוריות, לקטטות ולמדון.

בראשית היכרותם היה דאגלס בשנתו הרביעית באוקספורד. הוא כתב שירה וערך כתב עת ספרותי שקידם הכרה בהומוסקסואליות. בשנים אלו טיפח חיבה לנערים צעירים, חלקם טיפוסים מפוקפקים, שהעניקו חסדיהם תמורת ארוחה, מעט כסף או מתנות. ווילד העמיד את משאביו הכספיים למימון התחביב של דאגלס. ווילד ודאגלס שלא ציפו לנאמנות מינית זה מזה, נהנו לערוך ביניהם תחרות גלויה על ליבם של אותם הנערים.

ב-1893 שכר ויילד לבקשתו של דאגלס בית. שהותם של השניים שם לוותה במריבות אין סופיות, שהשביתו את ויילד מכל עבודה ועליהן הלין בהרחבה ב"ממעמקים". בסופו של אותו קיץ, לא התיצב דאגלס לבחינות הגמר באוקספורד ושערי האוניברסיטה נסגרו בפניו.

לורד אלפרד דאגלס

לורד אלפרד דאגלס

ויילד ודאגלס ניהלו אורח חיים בזבזני להחריד שנועד להשביע את גחמותיו של דאגלס. אורח חיים זה התנהל במקביל לנישואיו של ויילד.

אביו של דאגלס לא ראה את היחסים האלה בעין יפה וראה בויילד כאחראי לנטיותיו המיניות של בנו. הוא רדף אחרי ויילד והאשימו בפומבי. ויילד הגיש נגדו תביעת דיבה בעידודו של דאגלס, ששנא את אביו. התברר שתביעה זו היתה חרב פיפיות עבור ויילד והמואשם הפך למאשים. אביו של דאגלס תבע את ויילד על הומוסקסואליות. בית המשפט דן אותו לשנתיים מאסר עם עבודות פרך ובידוד מאסירים אחרים.

ויילד עבר סבל רב במאסרו: מזונו היה דל, תנאי ההיגיינה בתאו היו ירודים והוא לקה בדיזנטריה קשה. העבודה הקשה (פרימת חבלים) גרמה להשחתת ציפורניו ועור ידיו. כאשר העז לענות לאחד האסירים והוא הוכנס לצינוק לשבועיים.

הספר "ממעמקים" הוא למעשה אוסף של מכתבים שכתב ויילד לאהובו דאגלס.

חשיבותו של "ממעמקים" כיצירת פרוזה נובע מהביטוי שהוא נותן לתמורה שהתחוללה בדמיונו של ויילד כיוצר. רב האומן של השנינה והפרדוקס פונה בפעם הראשונה נגד "חטא הרדידות" ומוכיח כי אף שהוא פגוע, מריר  ושבור, הוא עדיין במלוא אונו כאשר הוא בא לגבש רעיונות ולנסחם.

ויילד הפך שם נרדף לקדוש מעונה ולאדם שחווה במלוא העוצמה נפילה מאיגרא רמא לבירא עמיקתא.

להלן ציטוטים משמעותיים מהספר "ממעמקים" De Profundis. הספר מכיל מכתבים שכתב ווילד למאהבו במהלך המאסר.

"בוזי היקר Dear Bosie (שמו של דאגלס) ידידותנו האומללה והרת האסון הסתיימה לדידי בחורבן ובביזיון פומבי, ואף על פי כן עולה בי תדיר זכר החיבה הנושנה בינינו, והמחשבה שהתיעוב, המרירות והבוז יתפסו לעד בליבי את אותו המקום שתפסה בעבר האהבה, עצובה לי מאד: וגם ליבך בוודאי יאמר לך, שכאשר אני שרוי בבדידותי כאן בכלא, מוטב לכתוב לי מאשר לפרסם את מכתביי בלי רשות.

אפתח בכך שאומר לך, שאני מאשים את עצמי נוראות. ביושבי כאן בתא החשוך הזה מבוזה ומרושש, לבוש בגדי אסירים, אני מאשים את עצמי. בלילות הייסורים הטרודים והנסערים, בימי הכאב החד- גוניים והארוכים, את עצמי אאשים. אני מאשים את עצמי שהרשיתי לידידות שאינה אינטלקטואלית בטבעה, חברות שלא שמה לה כתכלית ראשונה ליצור דברים יפים ולהתבונן בהם, למשול בחיי ביד רמה. הפער בינינו היה גדול מדי למן הרגע הראשון...

בוודאי תתפוס עכשיו שחוסר היכולת שלך להיות לבדך: האופי שלך, התובעני כל כך בדרישתו לתשומת ליבם ולזמנם של אחרים: היעדר כל יכולת לריכוז מתמשך של המחשבה: הגעת רק לקיצונות הדעות- שכל הדברים האלה, לצד העובדה שהתשוקות ותחומי העניין שלך התמקדו בחיים ולא באמנות, היו הרסניים להתפתחות התרבותית שלך לא פחות מכפי שהיו הרסניים לעבודתי כאמן? כאשר אני משווה את ידידותי איתך לידידות שלי עם גברים צעירים אף ממך, כמו ג'ון גריי ופייר לויס, אני בוש ונכלם. חיי האמיתיים, חיי הנעלים יותר, התנהלו איתם ועם דומיהם"(עמוד 39).

"וגם אם לא תבין, בכל זאת זוהי האמת המזוויעה שבלב לבה של ידידותנו. כל עוד היית איתי הבאת חורבן גמור על אמנותי: ועל כך שהתרתי לך לעמוד שוב ושוב ביני לבין האמנות אני מטיל על עצמי את כל נטל האשמה והבושה.

כל מעייניך היו נתונים לסעודות ולגחמות שלך. כל תשוקותיך היו נתונות לבידור, לתענוגות רגילים או רגילים פחות.

ככל שגברה אחיזתך העיקשת בחיי, הוא שלמעשה הכסף בוזבז בעיקר על תענוגות האכילה, השתייה וכיוצא באלה.... תבעת בלי חן וקיבלת בלי תודה. התחלת לחשוב שיש לך מעין זכות לחיות על חשבוני, בשפע המותרות שלעולם לא הורגלת בו, ושעל כן רק ליבה את תאוותיך. ובסוף כשהפסדת כסף בהימורים באיזה קזינו באלג'יר, פשוט שלחת לי למחרת בבוקר מברק ללונדון כדי שאפקיד את הסכום שהפסדת בחשבונך בבנק- ולא הקדשת לעניין שום מחשבה נוספת....

השיגעון הנורא שירשת מאביך, שיגעון כתיבת מכתבים מבחילים ונתעבים: היעדר כל שליטה על הרגשות שלך, הבא לידי ביטוי במצבי רוח נרגנים ומתמשכים של שתיקה זועפת, ובאותה מידה בהתקפים הפתאומיים של זעם אפילפטי כמעט... זה היה ניצחונה של רוח קטנה על רוח גדולה ממנה" (עמוד 46).

"אני זוכר היטב כשעמדנו במגרש הקרוקט, מוקפים במדשאה נאה, הסברתי לך שאנו מקלקלים זה לזה את החיים, שאתה מחריב לגמרי את חיי שלי וברור באמת שאני לא הופך אותך למאושר, שפרידה מוחלטת ובלתי הפיכה היא הדבר הנכון והנבון היחידי שעומד על הפרק. הסתלקת בזעף והשארת בידי רב המשרתים את אחד המכתבים הדוחים ביותר שלך. לא עברו שלושה ימים ושלחת מברק מלונדון, התחננת שאסלח לך וארשה לך לחזור. תמיד ציער אותי נורא המזג המחריד שלך, שלמעשה היית קורבן שלו. חיבבתי אותך לכן הרשיתי לך לחזור וסלחתי לך. כעבור שלושה חודשים, החלו סצנות חדשות, הפעם משום שהראיתי לך את המשגים שלך בניסיון שלך לתרגם את "סלומה", משגים של תלמיד בית- ספר... בסופו של דבר הבסיס לכל רעות, בין שבנישואין, ובין שבידידות, הוא השיחה, ולשיחה צריך להיות בסיס משותף. ובין שני אנשים שהתרבות שלהם שונה בתכלית, הבסיס המשותף שייתכן הוא הרמה הנמוכה ביותר... נפגשנו רק ברפש... כאשר עזבתי את גורינג ונסעתי לשבועיים לדינרד, כעסת עלי מאד משום שלא לקחתי אותך אתי, ולפני צאתי לשם עשית לי סצנות מאד לא נעימות במלון ושלחת לי מברקים לא נעימים"(עמוד 53).

"הזכרת לי שכדי לראות אותי ולו לשעה, חצית את אירופה, שישה ימים ולילות בלי שום הפוגה בדרך: תחינתך עלי להודות היתה מכמירת לב, וסיימת במה שנראה לי כמו איום בהתאבדות, במסווה קלוש למדי. בעצמך סיפרת לי לא פעם מה רבים בני משפחתך לדורותיהם, שהכתימו את ידיהם בדמם שלהם... המחשבה המזוויעה שחיים צעירים כל כך, חרף כל פגמיהם הכעורים עוד היתה בהם הבטחה של יופי, יגיעו לקץ דוחה כל כך, וגם אהבת האדם לשמה- כל אלה  שימשו לי תירוץ, לכך שהסכמתי לקבוע איתך עוד מפגש אחרון אחד. כשהגעתי לפריז פרצת בבכי שוב ושוב לאורך כל הערב...

לך יהיה קשה לחזור שלוש שנים לאחור. אך אנו חיים בבית הכלא, בלי שום התרחשות בחיינו מלבד צער, נאלצים למדוד את הזמן בפעימות של כאב וברישומם של רגעים מרים. אין לנו דבר אחר לחשוב עליו. הסבל- גם אם יישמע לך משונה מאד- הוא אמצעי המאפשר לנו להתקיים, כי הוא היחיד המעורר בנו מודעות לקיומנו: וזכר סבלות העבר נחוץ לנו כאישור, כראיה, לזהות המתמשכת שלנו" (עמוד 59).

"אתה מתעקש שאקח אותך לגראנד הוטל בברייטון. בלילה שבו אנחנו מגיעים לשם אתה נופל למשכב- שפעת. אין צורך שאזכיר איך שירתי אותך וטיפלתי בך, לא רק בכל אותן מותרות שכסף יכל להשיג כגון פירות, פרחים, מתנות, ספרים וכיוצא באלה, אלא באותן חיבה, רכות ואהבה, שלמרות מה שנדמה לך אי אפשר להשיג בכסף. למעט שעה בבוקר ובערב לא יצאתי כלל מהמלון... כעבור חמישה ימים אתה מתאושש... אותי תקפה בינתיים קדחת נוראה, והרופא מגלה שנדבקתי ממך בשפעת... ביומיים הבאים אתה משאיר אותי לגמרי לבדי בלי טיפול, בלי שירות, בלי כלום. בכל אותה עת אתה חי על חשבוני, כמובן, נוסע לפה ולשם, סועד בגראנד הוטל, ולמעשה מופיע בחדרי רק כדי לקחת כסף... בשלוש בבוקר מכיוון שלא הייתי מסוגל לישון והצמא ייסר אותי ירדתי לחדר ההסבה בתקווה למצוא שם קצת מים. מצאתי אותך. השתלחת בי בכל מילה דוחה שיכולים להניב רוח מבוסמת וטבע לא ממושמע. באלכימיה נוראה של אהבה עצמית הפכת את החרטה שלך לזעם, האשמת אותי שאני אנוכי משום שציפיתי שתהיה איתי כשאני חולה: שאני עומד בינך לבין הבילויים שלך: שאני מנסה למנוע ממך את התענוגות שלך... חזרתי למעלה בתחושת קבס... הרופא מצא אותי במצב של תשישות עצבית גמורה, עם קדחת חמורה יותר מבתחילה, חזרת בלי אומר לקחת כסף. נטלת מה שהצלחת למצוא על השולחן ומעל לאח, ויצאת את הבית עם המזוודות שלך. האם נחוץ שאספר לך מה חשבתי עליך בשני ימי המחלה האומללים והבודדים לאחר מכן?" (עמוד 64).

"סיכמת את מכתבך באמירה- בפעם הבאה שתחלה אסתלק מיד. הו! איזו גסות נפש נחשפת כאן! איזו שפלות, איזו המוניות" (עמוד 66).

"אצלך השנאה תמיד גברה על האהבה. שנאתך לאביך הגיעה לשיעור כזה, עד שעלתה, ערערה והאפילה כליל על אהבתך אלי... כזו מפלצתית היתה צורתה. לא הבנת שאין מקום לשתי תשוקות באותה נפש. האהבה ניזונה מהדמיון, שבזכותו אנו הופכים לחכמים מכפי שידוע לנו, טובים מכפי שנדמה לנו, אצילים מכפי שהיננו: שבזכותו אנו יכולים לראות את החיים כשלם: שבזכותו ובזכותו בלבד אנו יכולים להבין אחרים בהקשר הממשי כמו גם האידיאלי שלהם. רק מה שנעלה, ומוצאו נעלה יכל להזין את האהבה. אך כל דבר יזין את השנאה. לא היתה כוס שמפניה ששתית, לא היה מאכל דשן שאכלת בכל השנים האלה, שלא הזינו את שנאתך והתפיחו אותה. וכדי לספק אותה הימרת בחיי כשם שהימרת בכספי, בפראות ובפזיזות, אדיש לתוצאה. אם תפסיד, אמרת לעצמך, ההפסד לא יהיה שלך. אם תנצח, ידעת, לך יהיו התרוממות הרוח ויתרונות הניצחון. השנאה מסמאת את עיני הבריות...  ידעת מה היא לדידי האמנות שלי, הקול ההיולי האדיר שבו חשפתי תחילה את עצמי לעצמי, ואחר כך את עצמי לעולם: התשוקה האמיתית של חיי: האהבה שלעומתה כל האהבות האחרות היו כמי ביצה ליין אדום... אבל השנאה סימאה את עיניך" (עמוד 84).

"מבחינה אינטלקטואלית השנאה- ואת זה עוד נותר לך ללמוד- היא השלילה הנצחית. מנקודת מבט רגשית היא צורה של ניוון, והיא הורגת הכל פרט לעצמה"(עמוד 87).

"האם אני צודק שהשנאה מסמאת את עיני הבריות?... בכל מחיר, עלי לשמר את האהבה בליבי. אם אלך לכלא בלי אהבה, מה יהיה על נשמתי?

יכלתי להציב מולך מראה ולהראות לך כזו תמונה של עצמך...והיית שונא אותה ואת עצמך לעד. יתרה מזאת, חטאיו של אחר הונחו לפתחי. אילו בחרתי, יכלתי להציל את עצמי על חשבונו בכל אחד מהמשפטים- אמנם לא מפני הבושה, אך מפני המאסר...חטאי הבשר אינם ולא כלום. הם מחלות שצריכים לרפא רופאים, אם אמנם צריך לרפא אותן. רק בחטאי הנפש יש חרפה. אילו השגתי את זיכויי באמצעים כאלה הייתי מתענה על כך כל חיי. האומנם תחשוב שבתקופה כלשהי בידידות שלנו היית ראוי לאהבה שגיליתי כלפיך, או שלרגע אחד חשבתי שאתה ראוי לה? ידעתי שלא. אבל אהבה אינה סוחרת בכיכר השוק ואינה משתמשת במאזני רוכלים. החדווה שבה, בדומה לחדוות האינטלקט, נעוצה בתחושת החיות. מטרת האהבה היא לאהוב: לא יותר, לא פחות. היית האויב שלי: אויב שכמותו לא היה עוד לאיש. נתתי לך את חיי, וכדי לספק את השפלות והבזויות מבין כל התשוקות האנושיות, את השנאה, היוהרה והחמדנות, השלכת אותם מעליך. בפחות משלוש שנים הבאת עלי חורבן מוחלט בכל מובן. אך לא נותרה לי שום ברירה אלא לאהוב אותך, למעני. ידעתי שאם ארשה לעצמי לשנוא אותך, יאבד צילו של כל סלע במדבר הקיום הצחיח שבו נאלצתי לנדוד, ובו אני נודד עדיין: כל דקל יכמוש, מקורה של כל  באר מים יתגלה כמורעל"(עמוד 90-91).

"לאחר גזר הדין הנורא שלי, כאשר בגדי הכלא היו לגופי ובית הכלא נסגר, ישבתי בין עיי החורבות של חיי הנפלאים, מרוסק מרוב חרדה, מבולבל מבעתה, מטושטש מכאב. אך לא הייתי מוכן לשנוא אותך. מדי יום אמרתי לעצמי : היום עלי לשמר את האהבה בליבי, אחרת איך אחיה עד סופו?" (עמוד 92).

" הרשיתי לך למשול בי, ולאביך להפחיד אותי. הגעתי לכדי חרפה איומה. רק דבר אחד נותר לי כעת: ענווה מוחלטת...

עלי להפוך את כל מה שקרה לי לטוב עבורי. מיטת הקרשים, האוכל הנתעב, החבלים הקשים שאנחנו פורמים עד שקצות אצבעותינו מתקהות מרוב כאב, המטלות הבזויות שכל יום נפתח ונגמר בהן, ההוראות הקשות, הלבוש הנורא המשווה ליגון מראה גרוטסקי, הדומייה, היחידות, הבושה- את כל אלה, יחד ולחוד, עלי להפוך לחוויה רוחנית" (עמוד 127).

"עכשיו אני מבין שהצער, בתור הרגש העליון שהאדם מסוגל לו, הוא בה בעת אב-הטיפוס ואבן הבוחן לכל אמנות גדולה. למעשה האמן לעולם מחפש דרך קיום שבה הנפש והגוף הם אחד שאינו ניתן לחלוקה: שבה החיצוני מבטא את הפנימי: שבה הצורה חושפת...מאחורי חדווה וצחוק יכל להסתתר מזג גס, קשה ואטום. אך מאחורי הצער יש תמיד צער. הכאב, בניגוד לעונג, אינו עוטה מסכה... האמת באמנות היא אחדות הדבר עם עצמו... לכן אין אמת שתשווה לצער. ולעיתים נדמה לי שהצער הוא האמת היחידה. דברים אחרים עשויים להיות אשליות של העין או של התאווה... אך מצער נבנו העולמות, ובלידתם של ילד או כוכב נוכח הכאב...סוד החיים הוא הסבל. הוא שמסתתר מאחורי הכל... כעת דומני שאהבה מסוג כלשהו היא ההסבר היחידי שייתכן לכמות הסבל הבלתי רגילה בעולם... אם אומנם העולמות בנויים מצער, כפי שאמרתי, הרי שנבנו בידי האהבה" (עמ' 137 ,139).

"אני מוצא גם שלדידו של ישו הדמיון לא היה אלא צורה של אהבה: האהבה היתה לדידו האדון, במלוא מובן המילה... רוב האנשים חיים לשם האהבה והערצה, אך עלינו לחיות באמצעות האהבה וההערצה... המוסר שלו (ישו) כולו קרבת לבבות, בדיוק כפי שמוסר אמור להיות... הוא ראה בעושר נטל לאדם" (עמודים 163-165).

"ההפיכה לאדם עמוק יותר היא זכות שנפלה בחלקם של מי שסבלו. ולכזה דומני הפכתי... האמנות מתחילה רק במקום שבו פוסק החיקוי" (עמוד 177).

"על אף הכול, ומעת לעת יש לי רגעים של כניעה וקבלה. האביב כולו יכול להיחבא בניצן אחד, וקן העפרוני השפוף על פני האדמה יכל להכיל את החדווה המבשרת שוב ושוב על פעמי שחר ורוד- אדום. ובאותה מידה ייתכן שכל יפי החיים שעוד שמור לי מקופל באיזה רגע של כניעה, ביזוי והשפלה. וכיוון שאקבל את כל אשר אירע לי, אהפוך את עצמי ראוי לו"(עמוד 180).

"יש בי כמיהה משונה לדברים ההיוליים הפשוטים, הגדולים, כמו הים, שהוא לי אם לא פחות מהאדמה. נדמה לי שכולנו מתבוננים יותר מדי בטבע וממעטים מדי לחיות במחיצתו"(עמוד 218).

"מה שמונח לפני הוא עברי. עלי לגרום לעצמי להביט בו בעיניים אחרות, לגרום לעולם להביט בו בעיניים אחרות, לגרום לאלוהים להביט בו בעיניים אחרות. את זה לא אוכל לעשות אם אתעלם ממנו, או אמעיט בערכו, או אהלל אותו, או אתכחש לו. את זה אוכל לעשות רק בקבלה מלאה של  עברי... באת אלי ללמוד את העונג שבחיים ואת העונג שבאמנות. ייתכן שנבחרתי ללמד אותך משהו מופלא בהרבה- את משמעותו של הצער ואת יופיו" (עמוד 225).

לסיכום

מדובר ביצירת מופת שבין היתר מכילה גם כתב אישום חמור נגד מאהבו של אוסקר ויילד, הלורד אלפרד דאגלס. ויילד מתאר בכישרון רב את הסבל הפיזי והנפשי שעבר בכלא ואת תהליך ההתפכחות שלו מלהיות קורבן, מאשים ושונא, למרות שהיו לו סיבות כבדות משקל לכך. הוא מתאר איך במוטיבציה אדירה הפך את הסבל לתהליך רוחני של זיכוך ושל משמעות בחייו. אוסקר נותן לנו שיעור מאלף בחוכמת חיים שנולדה מסבל עמוק.

לא בכדי מזכיר לטובה ובהרחבה את ישו שלחם בחומריות והראה לעולם את עוצמתו האדירה של כלי האהבה והאלטרואיזם הנשגב במלחמה ברוע ובסבל האנושי. למרות הסבל האיום שעבר כולל אובדן כל נכסיו החומריים, אובדן משפחתו (נאסר עליו להתראות עם ילדיו), נפילתו המטאורית מדרגת כוכב בשדה האמנות, השפלה איומה בעקבות המשפט ותנאי המאסר הקשים- לדבריו התפתח מבחינה רוחנית כאשר הסבל שלו יוצר העמקת האהבה, משמעות לחייו וענווה.

לדעתי, עצם הכתיבה שלו בכלא, דהיינו התעסקותו בתחום אומנותו- הספרות, הצילה אותו מהתרסקות. ראה מאמרי באתר: "ניסיוני האישי באמנות ככלי טיפולי".

לגבי סוגיית איבחונו של לורד אלפרד דאגלס מאהבו של ויילד:

ראשית יש להדגיש שאין בידי מקורות שיסבירו את הצד של דאגלס מול כתב האישום הקשה שאוסקר מטיל לפתחו ביצירתו.

כל התנהלותו של דאגלס כפי שמתבטאת בספר וציטוטי לעיל מצביעים בעליל על הפרעת אישיות קשה.

הוא ממלא את רוב הקריטריונים של הפרעת אישיות גבולית לפי DSM5 , אך בהחלט יכולה לבוא בחשבון באבחנה המבדלת גם הפרעת אישיות נרציסטית קשה.

מקורות

  1. הספר "ממעמקים". בהוצאה לאור של מודן בע"מ. תרגום לעברית ב-2014.
  2. DSM-5   ,   American Psychiatry Association. Pages: 663,669
נושאים קשורים:  חדשות,  אוסקר ויילד,  משיכה מינית,  הומוסקסואליות,  יחסים,  לורד אלפרד דאגלס
תגובות
 
אנונימי/ת
14.03.2015, 00:38

תודה רבה על עוד מאמר מרתק, מצפה לבאים.

אנונימי/ת
17.03.2015, 11:35

מעניין מאוד!

על אף שהיכרתי את הספר "ממעמקים" מקודם, מצאתי עצמי עוקבת בסקרנות מירבית אחרי הכתבה כאשר שאיפתי הייתה לקבוע את אבחנתו של הנער דאגלס עוד מקודם לסיומה.
אם הצלחתי או לא, או באיזה מידה, לא אגלה, אך כן אתוודה שניהנתי מהכתבה המעניינת והמעשירה. בתודה, ד"ר הלן שיינפלד

21.03.2015, 15:39

מאמר מעמיק ומעניין מאוד.

23.03.2015, 13:50

תודה רבה גרגורי

אנונימי/ת
21.03.2015, 15:44

החברתי המליצה לי מאוד על הספר
ואם זאת, אף פעם לא קראתי אותו,
תודה על האפשרות להיחשף לעיקרי
הדברים.
שבת שלום.

09.04.2015, 18:49

בצעירותי קראתי את הספר "ממעמקים". אולי לא הבנתי אותו נכון ואצטרך לקראו אותו פעם נוספת. מאמרך המעמיק, הממצא והמרתק משאיר טעם ליותר. אני מצפה למאמרים נוספים. תודה אמי. ארתורו לרנר