קשירה וחיתוך של חבל-הטבור היא פעולה שכיחה ביותר, אולם התזמון האופטימלי של הקשירה נתון במחלוקת, עם יתרונות וחסרונות לתזמונים שונים. מחקר חדש ערך לראשונה השוואה בין קשירה מוקדמת של חבל הטבור לקשירה מאוחרת, בכל הקשור לעקה חימצונית ולסיגנלים דלקתיים.
עוד בעניין דומה
תזמון קשירת חבל הטבור עשוי להשפיע השפעה ממשית על מעבר הדם בין השליה ליילוד, ובכך יכול להיגרם שינוי ברמות החימצון של רקמות האם והעובר, וכן יכולה להיות השפעה על תעבורת מדיאטורים דלקתיים לאורך השליה.
החוקרים, מאוניברסיטת גרנדה, בחרו 64 נשים בריאות שעברו הריון תקין ולידה וגינלית ספונטנית של יילוד יחיד. הנבדקות חולקו לשתי קבוצות: אצל קבוצה אחת נקשר חבל הטבור 10 שניות לאחר הלידה, ואילו אצל הקבוצה השנייה בוצעה הקשירה שתי דקות לאחר הלידה.
תוצאות המחקר הראו פעילות מוגברת באופן משמעותי של אנזים אריתרוציטי קטלאז אצל הקבוצה שעברה קשירה מאוחרת, בהשוואה לקבוצה שעברה קשירה מוקדמת. כמו כן, הרמות של סופראוקסיד דיסמוטאז, המצב הכולל נוגד החימצון ורצפטור TNF-II היו כולן גבוהות יותר באופן משמעותי בקבוצה של הקשירה המאוחרת.
על פי החוקרים, תוצאות המחקר מציעות כי יש השפעה מיטיבה בקשירה מאוחרת של חבל הטבור, שמושגת על ידי עלייה ביכולות נוגדות חימצון, וכן במיתון ההשפעות הדלקתיות שנגרמות במהלך הלידה.
ערכה: ד"ר שירי אלפרט