חדשות

הסוגיה האבחונית של אובלומוב, גיבור ספרו של גונצ'רוב - גדול הסופרים ברוסיה במאה ה-19

הספר "אובלומוב" פורסם ב-1859; שם המשפחה של הגיבור הפך לשם המגדיר את תופעת האדישות בחיי החברה ובחיי הפרט

איבן גונצ'רוב נחשב לאחד הסופרים הגדולים של רוסיה. יצירתו "אובלומוב" בת שש מאות העמודים פורסמה ב-1859. שם המשפחה של הגיבור (אובלומוב) הפך לשם המגדיר את תופעת האדישות בחיי החברה ובחיי הפרט. מונח זה נמצא בשימוש בשפה הרוסית עד היום.

אחת ההוכחות שיצירתו גאונית באה מהציטוטים הבאים של גדולי הסופרים: לב טולסטוי כתב על יצירה זו: "יצירה גדולה באמת, שכמוה לא נראתה זמן רב מאד. אני נסער לנוכח אובלומוב וקורא בו שוב ושוב". פיודור דוסטוייבסקי כתב על יצירה זו: "גונצ'רוב הוא בעל נשמה של בירוקרט, איש נטול אידיאלים ובעל עיניים של דג מבושל, שאלוהים, כאילו בתור בדיחה, העניק לו כישרון גאוני". אנטון צ'כוב כתב על יצירה זו: "כישרונו של גונצ'רוב גדול משלי עשרת מונים".1

איבן גונצ'רוב נולד ב-1812 ברוסיה. הוא למד באוניברסיטה של מוסקבה. שירת כפקיד ממשלתי, הפליג במסע סביב לעולם ומעולם לא נישא. גונצ'רוב נפטר בשנת 1891. גיבורו, אובלומוב, אף הוא מכהן זמן קצר כפקיד ממשלתי ויחסיו עם נשים היו בעיתיים בלשון המעטה.2

להלן תיאור תמציתי (מכיוון שקצרה היריעה) של הספר "אובלומוב":

מדובר על בן אצילים רוסי בשם אובלומוב. בספר מתוארים חייו  האומללים מלידתו עד יום מותו. מתואר היחס המגונן של הוריו באחוזתם הרוויה במשרתים. בהמשך מתוארים חייו בדירה בסנט-פטרבורג. לכל אורך הספר עצלנותו הקיצונית, שמנעה ממנו חיים נורמאליים הן תפקודית והן חברתית. אין ספק שהעצלות שאובלומוב סבל ממנה שמתוארת בצורה נפלאה על ידי הרב אומן הנ"ל נגרמה על ידי דיכאון כרוני. אחד ממבקרי הספרות מיכאיל שישקין העיז אף לכנות את הספר:"התאבדות באמצעות הספה "כדימוי לכך שאובלומוב השקיע רוב חייו על הספה- סמל עצלנותו ובסוף גם סיים חייו עליה.

אובלומוב נולד למשפחת אצולה רוסית. היה בן יחיד, גדל באחוזת הוריו שפינקוהו מאד. על כל שעל היה מוקף במשרתים. לא איפשרו לו אינטראקציה עם ילדי הצמיתים והאיכרים והיה למעשה די בודד. עיקר טיפולו בילדותו היה נתון לאומנות: "אימה לא נודעת אפפה את הילד, הוא נלחץ אל האומנת ודמעות עלו בעיניו. בין אם דברה על מתים הקמים בחצי הלילה מקבריהם, או על קורבנותיה של מפלצת המתייסרים בשבייה – שערותיו של הילד סמרו על ראשו מאימה. דמיונו הילדי קפא וביעבע חליפות. הוא חווה תהליך מייסר, שמתיקות וכאב שימשו בו בערבוביה. עצביו נמתחו כמיתרים.

רוחות רפאים משונות החלו לאכלס את דמיונו של הילד. פחד ומועקה קנו שביתה בנפשו לזמן רב, אולי לתמיד. הוא מתבונן סביבו בעצבות ואינו רואה בחיים אלא פגעים וצרות, ומוסיף לחלום על אותו מחוז פלאים שאין בו רעות..." (עמוד 135).

"הוא רואה שאביו מולידו רק מתהלך לו יום תמים מפינה לפינה, ידיו מאחורי גבו, מרחרח טבק ומתעטש, ואילו אמו עוברת משתיית קפה לשתיית תה ומשתיית תה לארוחת צהריים. רואה שאביו מולידו לעולם לא מעלה על דעתו לבדוק כמה אלומות נקצרו ולהעניש את האחראים על התרשלות, אך אם יתמהמהו להגיש לו ממחטה, יקים קול צעקה על אי סדרים ויהפוך את כל הבית על פיו" (עמוד 137).

דוגמא לקשר עם המשרתים: "זכאר (המשרת), כמוהו כאומנת אי-אז, היה גורב לו גרביים, נועל מנעלים (=נעליים) לרגליו, וכל דאגתו של איליושה (אובלומוב)– והוא כבר נער בן 14 – מסתכמת בלהגיש לו בשכיבה פעם רגל אחת ופעם רגל שניה. ואם דבר מה לא ימצא חן בעיניו, יבעט באפו של זכאר ברגלו" (עמוד 160).

הספר רווי בסבל ודיכוי של האיכרים, צמיתים, מוז'יקים ומשרתים תחת רודנותם האיומה של בני האצולה וזה למעשה משקף את התקופה של המאה ה-19 ברוסיה.

איליה למד בגימנסיה לבני אצילים באופן חלקי מכיון שהוריו העדיפו לשמור עליו יותר זמן בבית. בבגרותו עבר להתגורר מהאחוזה  הכפרית של בית הוריו לדירה בסנט פטרבורג עם משרתו הנ"ל. עבד תקופה קצרה כפקיד ממשלתי, אך התפטר מכיון שהעצלות וחוסר רצון לאחריות היו חזקים ממנו. הוא התקיים מהכספים שנשלחו לו מאחוזתו בעלת כמה מאות צמיתים שהלכה והידרדרה בגלל שלא פיקח עליה. הוא הזניח אותה ושנים רבות לא ביקר בה.

בספר מתואר כיצד מספר אנשים ניצלוהו חומרית והוא בתמימותו נתן להם כספים רבים. היה לו חבר מהגימנסיה בשם שטולץ שבאופיו היה הפוך ממנו: נמרץ, חרוץ, אסרטיבי, מצליח בעולם העסקים. הלה ניסה לעזור לאובלומוב, אך התיאש לנוכח עצלותו.

אובלומוב לשטולץ: "שום דבר בעולם לא קורא לי, הנפש אינה יוצאת מגדרה, השכל ישן שנת ישרים."

שטולץ אנדריי לאובלומוב: "קודם תשיל את השומן, את כובד הגוף, ואז גם תרדמת הנפש היתה כלא היתה. נחוצה לך התעמלות לגוף ולנפש כאחד".

אובלומוב: " לא, כל זה יתיש אותי- הרי בריאותי רעה. לא, מוטב תניח לי, סע לבד..."

שטולץ הביט באובלומוב השוכב על הספה: "הרי כמדומה, אפילו לחיות אתה מתעצל?"

אובלומוב: "ובכן, הרי גם זאת אמת: מתעצל, אנדריי" (עמוד 198).

רוב היום היה אובלומוב שוכב על הספה ואף לא מוריד את מגפיו.

שטולץ שאל אותו מה לא מצא חן בעיניו בחיי סנט פטרבורג. אובלומוב: " הכול. הריצה והתחרות התמידית, ההשתוללות התמידית של יצרים גועליים, ובייחוד הלהיטות, הניסיון לחטוף מחברך את מה שהוא הרוויח ביושר. רכילות, רינונים, עקיצות הדדיות. הסקירה הזו מכף רגל עד הקודקוד. כשתשמע על מה הבריות מדברים, הרי יסתחרר לך הראש. נדמה שהאנשים חכמים כל כך למראית עין ויש להם ארשת פנים כל כך מכובדת אבל אינך שומע אלא: לזה נתנו את זה, ההוא קיבל זכות חכירה, זה הפסיד כל כספו במועדון. שעמום, שעמום, שעמום! הרי איפוא כאן האדם? איך פרט עצמו לפרוטות?... במה אני אשם יותר מהם, כשאני שוכב אצלי בבית ואיני מזהם לעצמי את המוח..." (עמוד 202).

אובלומוב: "בשביל מה להתענות כל ימיך?"

שטולץ: "למען העמל עצמו, ושום מטרה נוספת. עמל הוא אורח חיים ותוכנם, הסטיכיה (כוח טבע כביר לא נשלט כמו שיטפונות וסערות) והמטרה, כך לפחות בחיי שלי. הנה, אתה סילקת את העמל מחייך: ואיך הם נראים? אנסה להקים אותך, אולי, בפעם האחרונה. אם גם אחרי כן תשב כאן תהיה אדם אבוד, תהיה למעמסה אפילו על עצמך. עכשיו או לעולם לא! סיכם".

אובלומוב הקשיב לו והביט  בו בעיניים נחרדות. ידידו כמו הציב מולו ראי והוא נבהל כשזיהה בו את עצמו.

"אל תנזוף בי, אנדריי, מוטב שבאמת תעזור" פתח באנחה :" אני בעצמי מתייסר מכך. לו היית רואה ושומע אותי היום, למשל, איך אני כורה לעצמי קבר במו ידי ומבכה את עצמי, דברי תוכחה לא היו עולים על לשונך. אני יודע הכל, מבין הכל, אך אין לי כוח ואין לי רצון."....."חיי התחילו מדעיכה. התחלתי לדעוך תוך כדי כתיבת מסמכים במשרד. דעכתי אחר כך, כשניסיתי לדלות מהספרים אמיתות שלא ידעתי מה עושים בהם בחיים, דעכתי בחברת ידידי למשמע הרינונים, הרכילות והחיקויים, הפטפוטים המרושעים והקרים, למראה הריקנות והידידות אשר נשמרת הודות להתכנסויות בלא מטרה ובלא חיבה" (עמודים 213-14).

ניסיונותיו הכנים של חברו שטולץ להפעילו עלו בתוהו. גונצרוב מתאר בצורה נפלאה את ההזנחה שלו כלפי עצמו, את חדרו שמלא אבק כשהוא לא מאפשר למשרתו לנקותו כיוון שאינו מעונין לצאת מן הבית.

בשלב מסוים אובלומוב התאהב בבחורה צעירה ממנו בהרבה שנים, חכמה, משכילה ויפהפייה העונה לשם אולגה, גם היא  ממשפחת אצולה.

אולגה :"מדוע אינך שמח?"

אובלומוב:"איני יודע, אבל למה לי להיות שמח ואיך?"

אולגה:"מצא לך עיסוקים, בלה לעיתים קרובות יותר בחברת אנשים."  אובלומוב:" עיסוקים! אפשר לעסוק במשהו אם יש לך מטרה. איזו מטרה יש לי? אין לי שום מטרה."

אולגה: "המטרה לחיות."

אובלומוב:" כשאינך יודע בשביל מה אתה חי, אתה חי איכשהו, יום אחרי יום. אתה שמח שהיום עבר, שהלילה בא, ותשקיע בשינה את השאלה המשעממת לשם מה חיית את היום הזה, לשם מה תחיה מחר...לשם מה אחיה, למען מי?...תפרחת החיים נשרה ונשארו לי רק הקוצים".

במשך החדשים הרבים שהיה בקשר עם אולגה חל בו שינוי ניכר. האהבה סיפקה לו דלק לחיים יותר פעילים ומאושרים. הוא וויתר על הספה לטובת פגישותיו עם אהובתו.

האהבה לאולגה שינתה את חייו והפיחה בו חיים חדשים. האהבה היתה הדדית. זו היתה אהבה אפלטונית בעיקרה – מקסימום חיבוק גנוב מבלי שיראו השכנים והמכרים. האהבה פרחה חדשים רבים.

אובלומוב: "בדברים שאת מתארת אני מזהה את עצמי: גם לי אין אור יום וחיים בלעדייך, בלילות אני חולם כל הזמן על עמקים פורחים ומלבלבים. אם אראה אותך – אני טוב לב ופעלתן, ואם לא- שעמום ועצלות תוקפים אותי, מתחשק לי לשכב ולא לחשוב על שום דבר....

תאהבי, אל תתביישי באהבתך..." (עמוד 322).

"אני אוהב אותך בחירוף נפש מפני שאני מוכן להקריב את עצמי" (עמוד 324).

לאט לאט אובלומוב הכשיל עצמו גם בקשר עם אולגה:" אלוהים, לשם מה היא אוהבת אותי? לשם מה אני אוהב אותה? לשם מה נפגשנו? בכל אשם אנדריי. הוא הרכיב לשנינו את האהבה כמו שמרכיבים את מחלת האבעבועות. איזה מין חיים אלה כל הזמן התרגשויות וחרדות! מתי יבוא האושר השקט, השלווה?" (עמוד 393).

אולגה ציפתה שיינשאו או לפחות שיציע לה אירוסין, אך פחדיו מהעתיד המשותף היו גדולים. פחדיו מאחריות ובמיוחד הסוגיה הכלכלית הכריעוהו. "לך!" גמרה בדעתה, מורטת את הממחטה הרטובה בידיה. שוב כיסתה את פניה בממחטה וניסתה להסוות את יפחותיה.

"מדוע הכל אבד?" הרימה פתאום את ראשה ושאלה "מי הטיל עליך קללה, איליה? מה עשית, אתה טוב לב, חכם, שופע עדנה, אציל נפש ...ואף על פי אתה אובד לחינם! מה גזר את גורלך? אין לרעה הזו שם..."

"יש" אמר וקולו נשמע אך בקושי. היא הביטה בו בעיניים שואלות , מלאות דמעות.

והוא לחש:"אובלומוביות" (עמוד 434).

אחרי הפרידה הוא הדרדר לעצבות קשה, ללא יציאה ממיטתו, לא התעניין בסביבתו, התייחס לכל בשוויון נפש, פחות אכל, לא נהנה משום דבר. תופעות אלה נמשכו כשנה.

"אגפיה (בעלת הבית) אינה מאיצה בו, אינה מציגה לו שום תביעות. לא נולדים בו שום רצונות שמקורם באהבה עצמית, שום דחפים, שום כמיהה, שום צער מייסר על כך שהזמן הולך ואוזל וכוחותיו כלים והוא לא עשה דבר, לא טוב ולא רע, על שהוא בטל ממעש ואינו חי אלא מתקיים" (עמוד 452).

חברו שטולץ ניסה לעזור לו וקודם כל לעוררו:" את הידע והמיומנות שלך איבדת עוד בילדות, באובלומובקה, בין הדודות, האומנות והמשרתים. זה התחיל בכך שלא ידעתה לגרוב גרביים ונגמר בכך שאינך יודע לחיות" (עמוד 462).

אובלומוב המשיך במשך שנים בקבעונו על הספה וחי חיי בטלה . לבסוף כברירת מחדל התחתן עם בעלת הבית, אגפיה, שדאגה כל השנים לכל מחסורו במסירות אין קץ.

"בתוככי לבו צהל על כך שחמק מתביעותיהם ומסערותיהם הטורדניות של החיים, רחק מהאופק שבו משתעשעות תקוות שוא וצללי אושר מפוארים, שבו מחשבת האדם מכרסמת בו וזוללת אותו חיים, ולהט התשוקה ממיתו. מקום שבו התבונה מובסת וחוגגת את נצחונה, שבו נרתם האדם למערכה הבלתי פוסקת ועוזב את שדה הקרב פצוע פצעים אנושים,  אך דעתו עוד לא נחה, עדיין אינו יודע שובע. בלי להתנסות בתענוגות שזוכים בהם תוך כדי מאבק, ויתר עליהם אובלומוב בלבו וידע שלוות נפש רק בפינה שכוחת אל שכל תנועה, מאבק וחיים זרים לה" (עמוד554).

"הפילוסופיה שפיתח אותו אפלטון שאובלומוקה כור מחצבתו, והיא עירסלה אותו בינות לשאלות ולתביעות המחמירות של חובה וייעוד! ואומנם הוא נולד וחונך לא כגלדיאטור לזירת קרבות, אלא כצופה שלו במערכה. נפשו החששנית והעצלה לא היתה עומדת לא בחרדות האושר ולא במהלומות החיים- לפיכך התגלמה בו פאה אחת של החיים ואין טעם להיאבק, לשנות בהם דבר מה או להכות על חטא.

עם השנים התמעטו ההתרגשויות והחרטות, ולאט לאט, בהדרגה, השתרע בנוחות בארון הקבורה (הספה) הפשוט והמרווח של שארית קיומו, ארון שבנה במו ידיו, כמו הנזירים הישישים הפרושים והמפנים את גבם לחיים וכורים לעצמם את בור הקבר" (עמוד 555).

ואומנם אובלומוב נפטר בגיל יחסית צעיר על הספה- עוגן חייו.

איבחונו הנפשי של אובלומוב מאתגר:

נראה לח"מ שאובלומוב סבל בחלק משמעותי של חייו הבוגרים מ-Persistent Depressive Disorderי (Dysthymia) לפי DSM5.

מהספר ניתן להסיק שסבל מתסמינים דיכאוניים כולל אנרגיה ירודה, עייפות, דימוי עצמי נמוך, חסר יכולת להחליט, רגשות של ייאוש במשך שנים רבות (יותר משנתיים כפי שדורש DSM5).

היתה לו אפיזודה ברורה אחת לפחות  של Major Depressive Disorder לפי  DSM5. אפיזודה זו קרתה בתקופה שנפרד מאולגה והיא נמשכה כשנה. הוא סבל באותו זמן ממצב רוח דכאוני, אנהדוניה בולטת ואובדן עניין כפי שתואר לעיל. היו לו לפחות 7 קריטריונים מתוך ה-9 בסעיף A. הסימפטומים הנ"ל גרמו לפגיעה משמעותית  קלינית, פגימה בתפקוד החברתי שלו והן בתפקוד הכללי וזה תואם את סעיף B. גם סעיפים C, D, E של ה-DSM5 מתאימים.

ההפרעות הנפשיות הנ"ל שמהן סבל אובלומוב הפריעו לו מאד לממש את הפוטנציאל הרוחני, האנושי, האצילי והאהבה שהיו טמונים בו. על כך רמז גם חברו הטוב שטולץ.

כחוט השני עוברת בספר תכונתו העיקרית של אובלומוב, שהיא העצלות. לדעתי העצלות הזו נובעת מהמצב הנפשי הנ"ל ולא להיפך.

אולי יש הגורסים שכר גידולו הטבעי דהיינו שהיה מוקף במשרתים, שביצעו הכול עבורו- תרם לעצלנותו. לעומת זו להרבה מחבריו האצילים היו תנאי חיים דומים לשלו, דהיינו הרבה משרתים ואומנות והם לא פיתחו עצלות, בטח לא ברמה של אובלומוב. לעניות דעתי הדכאון הכרוני שסבל רוב חייו תרם במידה לא מבוטלת לנכות שלו, קרי העצלות.

העצלות הזו ה"אובלומובית" הפכה במשך הזמן לסמל ולכינוי גנאי מגורמים שונים כלפי העם הרוסי, לדעתי שלא בצדק.

מניסיון הח"מ בטיפול בסובלים מהפרעות נפשיות קשות כגון סכיזופרניה ברמיסיה, הפרעות אישיות קשות  כגון הפרעת אישיות גבולית, הרבה פעמים המכשול להתקדמות בטיפול אינו נעוץ בהפרעה הנפשית עצמה, אלא בעצלנות המנטלית המתלווה שעלולה להיות הרסנית. כמובן שאובלומוב מדגים את המקרה הקיצוני בהיבט זה.

כתב וערך: ד"ר אמי שופמן

נושאים קשורים:  חדשות,  DSM5,  אדישות,  גונצ'רוב,  אובלומוב,  Dysthymia Persistent Depressive Disorder,  אבחון,  תסמינים דיכאוניים
תגובות
 
רבקה כהן
24.11.2014, 01:14

פעם נוספת שמזדמן להתענג על ניתוח מעמיק ומקצועי כפי שמעניק לנו דר אמי שופמן והפעם בהיבט הפילוסופי על מהות החיים, בעיקר דרך עיניהם של אובלומוב וחברו שולץ על כסף,עמל, העדר מטרות פינוק עצלות וניוון, נהניתי מאד ונותר חומר רב למחשבה, תודה.

ד"ר ארתורו לרנר
24.11.2014, 07:13

מאמר מצוין ומרתק.
כמו תמיד, ניתוח מעמיק של מקרה המשמש כדוגמה קיצונית של "עצלנות מנטלית".
סטיגמה, נכות ודיכאון. דרמה המונצחת עד היום. טרגדיה.
אדישות זו מאפיינת או עלולה לאפיין, גם היום המקצועות הרלונטים.
ד"ר שופמן מראה ומגלה בקיות, מקצויעות ורגישות המתאימות לאדם שקודם כול הוא בן אדם.

שופמן אמי
24.11.2014, 08:51

רבקה וארתורו היקרים

תודה על המחמאות , אך הן אינן מגיעות לי - הן מגיעות לסופר הגאוני גונצרוב

אמי

מאיר אוחיון
24.11.2014, 13:54

אמי שלום,
לאחר קריאת המאמר המרתק ,ואך לא תביעת האצבע שלך מורגשת ,
ובכלל העשרת לי את הידע לגבי ''עצלנות מנטלית',
תודה מאיר

בר המבורגר רחל
25.11.2014, 10:19

ד"ר שופמן מצליח לרתק בניתוח היצירה החשובה המובאת כאן. הניתוח מעמיק (חסרה ההתיחסות לחוסר התיאבון שכן הוזכר בטקסט) . "עצלנות מנטלית". אני מסכימה עם ד"ר שופמן על הטיית הפנס למונח זה שמשום מה נעדר מהספרות הרפואית.
תודה על ההתיחסות המעמיק
תודה רבה אמי על כתיבתך וחשיבתך המקורית .

ד"ר רחל בר-המבורגר

אורי
03.12.2014, 10:54

היי אמי,
המאמר כתוב יפה ומצליח להעביר מורכבות בצורה בהירה. כמובן , שהאבחנה של
דיכאון מתאימה.
עם זאת, ולמרות שבדרך כלל אני מצדד בניתוח פסיכיאטרי-פסיכולוגי של
אומנות, הרי שבמקרה זה אני מעדיף את נקודת המבט החברתית. יש לנו ביצירה
כבירה זו, מרדנות קיצונית נגד סדרי החברה והעולם וחוסר נכונות להצטרף
לחוסר המשמעות בעבודה ובתפקוד חסר משמעות מבחינתו. מבחינה פסיכולוגית יש
לנו כאן גלגול של מרדנות קיצונית, מעין פיקסציה למרדנות של גיל ההתבגרות.
אם פרויד הגדיר בריאות נפשית כעבודה (אספקט התפקוד) ואהבה (פאן רגשי).
הרי שיש מרדנות בכל הקשור בתפקוד. בתחום הרגש והאהבה החסימה פחות טוטאלית
והוא מתאהב, למרות שגם בתחום זה הוא מגלה מגבלות ופשרות של מרד כלפי הסדר
הנהוג בשכבת החברה אליה משתייך (נישואיו).
אני מאוד נהנה מהמרץ שלך להמשיך לחשוב ולכתוב וזה הכי חשוב בעיני.
אורי

שופמן אמי
03.12.2014, 12:56

אורי ורחל היקרים

אני מודה לכם על המחמאות, אבל הן באמת מגיעות ליוצר הגאון- גונצרוב

ד"ר בן-אור
04.12.2014, 23:22

שלום אמי.
תודה על השיעור. קודם כל לא הכרתי את הספר.
אני מסכימה עם האמירה שמדובר ב"עצלות" שנובעת מדיכאון.
לדעתי אם יש עצלות נלמדת - נרכשת הרי שאם הבנתי נכון, גם שני הוריו של העצלן המתואר הם כאלה. אנשים שחיים חיים חסרי משמעות ממשית.
יתכן ויש תורשתיות ביולוגית בהתייחסות של כל בני המשפחה הזאת אל העולם.
הפרעת אישיות גבולית או אחרת גם כן באה בחשבון באבחנה מבדלת, או אבחנה נוספת.
שוב תודה על ההעשרה, ועל ההזדמנות לעצור ולחשוב.
מרגלית בן-אור.

יגאל גינת
06.12.2014, 18:16

כל הכבוד אמי על המובאות ועל הניתוח האבחנתי שלך. הייתי מוסיף, לאבחנה המבדלת, גם סכיזופרניה פשוטה, ללא שלב חריף, עם סימנים שליליים וללא סימנים חיוביים.
חוץ מזה, יתכן מאד שגונצ'רוב הגזים עד לאלגוריה, את ניוון האצולה ואת העצלות הרוסית, מוטיב המופיע, בפחות הגזמה, למשל במחזות של צ'כוב.
כה לחי!

שופמן אמי
06.12.2014, 20:40

לכבוד פרופסור גינת וד"ר בן-אור

אני מודה לכם על הארותיכם- ניתן להוסיף את האבחנות שהצעתם באבחנה המבדלת

ד"ר דרור אלימלך
08.12.2014, 00:01

רשימה נאה בהחלט.

כמובן שאבחנה של הפרעת אישיות גבולית / הפרעה נרקסיסטית קשה באות בחשבון בהחלט .

לא נראה כמקרה של סכיזופרניה פשוטה עם סימנים שליליים ( לא סבירה במיוחד השערתו של יגאל גינת ).

יש לזכור גם אבחנות כמו נוירואסטניה שהיו מקובלות מאוד בתחילת המאה הקודמת ועברו מן העולם ... ( שלא בצדק אולי ) .

כמו בן אבחנות של הפרעות אישיות גבוליות קשות נחשבו לפני 100 שנה + לחלק

מהספקטרום הסכיזופרני. האופנה הזאת עוד תחזור בקרוב ... להערכתי

שופמן אמי
08.12.2014, 10:13

חברי היקרים

נראה לי שתכונת ה"אובלומוביות" קיימת אצל רובינו. נכון שבעוצמה קטנה יותר ומשך קצר יותר.

הגאונות של רב האומן גונצרוב ששיקף את התרבות , הרוח והנפש האנושית האנושית בזמנו.

בעבודתי כרופא ראיתי לא מעט מקרים המזכירים לי את אובלומוב.

מניסיוני בטיפול של מאות נפגעי קנביס- באלה הנוטלים כל יום ובעיקר המכורים לסם זה, הדבר הראשון הבולט - העצלנות המנטלית ובריחה מאחריות כלשהיא, דהיינו "אובלומוביות" למהדרין

ד"ר שופמן אמי

אמיר
09.12.2014, 10:16

מאמר מעניין מאד

ד"ר יאנקו
09.12.2014, 12:37

ראשית, תודה לד"ר אמי שופמן על תרומתו לאתר בשליחת מאמרים מעניינים ומעשירים. הראיה הפסיכיאטרית-תרבותית המיוחדת שלו מעשירה אותי ואת האתר ואני מודה לו על כך מקרב לב.

רציתי להעיר מספר נקודות בנושא:
· הסוגיה של התנהגותו של אובלומוב זכתה למספר אזכורים במאמרים פסיכואנליטיים (הגיבור מוזכר ב-19 מאמרים בדטאבייס הפסיכואנליטי PEP).
כך למשל, במאמר על Procrastination נטען
שגונצ'רוב תיאר דרך אובלומוב את הדחיין הקלאסי:
אחרים עושים במקומו מה שהוא לא יכול לעשות
בעצמו וממלאים בכך את צרכיו הפסיביים. העצלנות
שלו מתוארת כ"שיטתית", הוא אדיש לסערות החיים,
חי בעולם של מוות ושל היעדר עתיד.
יהיו שיגידו אובלומוב רצה לחזור לרחם או שהיה לו
תסביך אמא... במכתב לעורך JAMA משנת 1975
http://primage.tau.ac.il/ariel/2014-12-04_154628_tuls_82929_medical_library_web.pdf

נכתב שמצב של חוסר רצון לצאת מהמיטה יכול
לנבוע מדיכאון והוצע לקרוא לכך סינדרום ע"ש
אובלומוב. אחרים התייחסו למצב שמגיע לאחר
מחלה קשה ובמצב זה האדם "נתקע" במיטה
וההחלמה שלו מעוכבת בצורה קשה- אובלומוביזם.
· קשה לי באופן אישי לקבל מצב של שנים של עצלות ולאות כדיכאון או כדיסטימיה. מדובר לדעתי באופי-הפרעת אישיות קשה.
· אני מודה שלא קראתי את הספר ומעריך מאוד את אמי שכן קרא. אני מאחל לעצמי זמן איכות בקריאת ספרים ולצערי איני מגיע לכך. אז כל הכבוד לאלו הטובים והחרוצים שקוראים עדיין ספרים של מאות עמודים.
עלה והצלח, אמי!!!

ד"ר יאנקו

שופמן אמי
09.12.2014, 14:16

ד"ר יאנקו היקר

ראשית תודה על המחמאות, אך הן קודם כל מגיעות לך- אתה משקיע המון והכל בהתנדבות באתר של החברה שלנו.

לגבי המאמר בהחלט שיכולה לבוא בחשבון באבחנה מבדלת הפרעת אישיות קשה. אם היה מגיע אלי היום מטופל כזה הייתי עושה לו גם EEG

arie
09.12.2014, 19:12

דיון מרשים ומאמר יפהפה!

אריה

מיכל שרן
22.12.2014, 00:07

מעניו מאוד חוסך לעצלנים לקרוא םפר יפה
כתוב היטב ומרתק הן בפאן המקצועי והן בפאן הסיםורי
מחכה למאמר על קמצנות

דליה פורן
23.12.2014, 18:46

שלום רב
אינני אשת מקצוע...אולם המאמר עניין וריתק אותי מאד
אכן, הגבול בין הפסיכיאטריה והפילוסופיה אינו כה רחוק...ובלבד שאנשים לא יסגלו אורח חיים "אובלומובי-אבסולוטי"...-)
כילדים להורים ניצולי שואה, ובוני-הארץ, בילדותנו חונכנו שהעצלות היא "אם כל חטאת"....-)!
תודה רבה לד"ר אמי שופמן על כל ההערות וההארות.
דליה

שופמן אמי
24.12.2014, 10:27

לדעתי המסקנה העמוקה ביותר מהספר - האהבה היא הריפוי המשמעותי ביותר לפצעי הנפש

פרופסור יהודה בר שלום
04.01.2015, 09:24

לֵךְ אֶל-נְמָלָה עָצֵל, רְאֵה דְרָכֶיהָ וַחֲכָם

תודה ד"ר שופמן על ההעשרה

סמדר
17.01.2015, 01:02

אמי הי
מאמר מרתק. נהניתי לקרוא.
בהחלט עושה חשק לקרוא את הספר.
תודה על ההעשרה.

סמדר שאול