דעות

הבעיה בתרבות הנדבנות של בתי החולים בישראל

מדיניות השימוש בכספי תרומות נעדרת תכנון לאומי ובחינת צרכים מנקודת מבט מערכתית, שיודעת לנתב אותם למקומות שישפרו את השירות שמקבל המטופל

תרבות הנדבנות שהתבססה במערכת הבריאות היא ביטוי נוסף להתנערות המדינה מאחריותה בתחום הבריאות. בהיעדר תקצוב ראוי, מנהלי בתי החולים נאלצים לחזר אחר נדבנים ובעלי הון, והציבור נהפך למקור המימון הפרטי לשיפוץ מחלקות קיימות; בניית מחלקות, מרפאות ואגפים חדשים; רכישת טכנולוגיות חיוניות ועוד - כל אותם צרכים שראוי היה כי יתוקצבו על ידי המדינה.

נדמה כי אגודות הידידים ואירועי התרמות נהפכו לצינור החמצן של מערכת הבריאות, כך שבפועל נוצרו יחסי תלות משמעותיים בין פיתוח תשתיות והתחדשות טכנולוגית בבתי החולים ובין יכולתם לגייס תרומות. זאת, מבלי להזכיר את העובדה שזמן ניהולי יקר מתבזבז על איסוף תרומות ותחזוק קשרים עם בעלי הון, במקום שמלוא זמנו של מנהל בית החולים יושקע בניהול טוב. ובסופו של דבר בשביל מה? לעתים כמה עשרות מיליוני שקלים בלבד, סכום שאותו ניתן וצריך היה להקצות מתקציב המדינה.

"נדמה כי אגודות הידידים ואירועי התרמות נהפכו לצינור החמצן של מערכת הבריאות"

תעדוף פוליטי ארוך שנים יצר גירעונות ענק ומצוקה תקציבית קשה במערכת הבריאות, שצמחה והתבססה בתוך תרבות של קיבוץ נדבות, שמחזקת בתורה את המערכת הקיימת. שהרי, הידיעה שבית החולים יכול לגייס תרומות היא שמאפשרת למדינה לצמצם את אחריותה, ולשחוק את תקציב הבריאות. זוהי שחיקה מודעת, שמשמעותה פגיעה קשה בהיקף ובאיכות השירותים שמספקת מערכת הבריאות הציבורית.

נוכח תרבות הנדבות שהשתרשה במערכת הבריאות, עולה השאלה האם כספי התרומות אכן משרתים את צורכי מערכת הבריאות ואת הציבור? ככל הנראה, לא תמיד. אחת הבעיות בכל נושא התרומות היא שמדיניות השימוש בכספים נעדרת תכנון לאומי ובחינת צרכים מנקודת מבט מערכתית, שיודעת לנתב אותם למקומות שישפרו את השירות שמקבל המטופל. כבר שנים רבות גורמים מגוונים, ובהם היועץ המשפטי לממשלה ומבקר המדינה, מתריעים על הבעייתיות שנובעת מהיעדר פיקוח והסדרה של נושא התרומות במערכת הבריאות.

להבדיל משיפוץ מחלקה קיימת, לעתים הקמה של אגף או מחלקה חדשה מכספי תרומות, ללא תכנון בראייה ארוכת וטווח, דווקא מחמירה את מצבו של בית החולים. זאת, מאחר שלבית החולים אין תמיד את התקציב לתפעל את המחלקה או האגף לאחר שלב הבנייה. העלות האמיתית לבית החולים אינה הבנייה עצמה או קניית עוד מיטה, אלא עלויות התפעול השוטף שמלוות את התוספת - ובפרט עלויות כוח האדם.

"אחת הבעיות בכל נושא התרומות היא שמדיניות השימוש בכספים נעדרת תכנון לאומי ובחינת צרכים מנקודת מבט מערכתית"

כל מיטה שמתווספת לבית החולים מגדילה את הצורך בכוח אדם רפואי וסיעודי. ואולם, במציאות שבה אין תוספת תקציבית ראויה שבכוחה לממן תקנים נוספים, המשמעות היא הגדלת העומס הרב ממילא על הצוות הקיים, דבר שבסופו של דבר פוגע במטופלים. בנוסף, חוסר היכולת של בית החולים לתפעל את המחלקות שנבנו בכספי תרומות יוצר תשתית פורה לכניסת בעלי אינטרס כלכלי מובהק בשערי בית החולים (לדוגמה: מימון תקנים על ידי חברת תרופות). גם על כך עמד מבקר המדינה בדו"חותיו. נראה כי ההסדרה הקיימת כיום היא בבחינת מעט מדי, ואין בה כדי לתת מענה הולם וממשי לניגודי העניינים ולפוטנציאל הנזק למערכת הבריאות.

לפיכך, מן הראוי שבמערכת הבריאות תגובש, בשיתוף עם מנהלי בתי החולים, תוכנית לתכנון וניהול כספי תרומות בראייה לאומית. תוכנית כזו תוכל, לדוגמה, לעשות שימוש מושכל ביכולת גיוס התרומות של בתי החולים הגדולים לטובת בתי החולים בפריפריה - ובתוך כך לטובת הציבור כולו.

* המאמר פורסם לראשונה בעיתון "דה מרקר"

נושאים קשורים:  דעות,  בתי חולים ציבוריים,  רפואה פרטית,  תרומות,  מערכת הבריאות בישראל,  נדבנות
תגובות