חדשות

ראיון עם ד"ר בן עמית, מתמחה מבית החולים "גהה", הנמצא בפלושיפ באוקספורד

שיחה על ההתמחות, על החיים בכלל, על פגישה עם שר המדע יעקב פרי ועל השפעת מבצע "צוק איתן" על רופא ישראלי שעובד באנגליה

לפני שנתחיל, ספר בבקשה מעט על עצמך ועל הרקע האישי והרקע המקצועי שלך.
"אני בן 36, יליד תל אביב, נשוי פלוס שניים. אחרי שירות כחובש קרבי נדבקתי בחיידק (הרפואה), והמחלה החמירה אחרי טיול בהודו, אז פיתחתי עניין במחקר רפואי. אני זוכר שבמיוחד הזדעזעתי מהעובדה שמחלת הצרעת, שחשבתי שעברה מהעולם בימי הביניים, עדיין נפוצה שם, והיתה לי פנטזיה למצוא טיפול חדש, שישפיע על חייהם של חולים בכל העולם. אחרי השיבה מהודו התחלתי ללמוד ביולוגיה באוניברסיטת תל אביב, ובהמשך עברתי ללימודי רפואה. במהלך הלימודים התאהבתי בפסיכיאטריה, ולמרות עוצמת ההלם הראשוני שזכור לי מהביקור הראשון במחלקה סגורה, הצלחתי להדחיק אותו ולהמשיך במקצוע, עם אהבה שרק הולכת ומתגברת. למרות עורכי הדין".

מדוע החלטת לבחור בפסיכיאטריה?
"פסיכיאטריה, בעיני, זה משהו אחר לגמרי. זה ענף שאפשר לשלב בו פסיכולוגיה, נוירולוגיה, עבודה סוציאלית, שיקום, משפט, פיזיקה, ליצנות, דרמה, אומנות, וכל מה שעולה ברוחך, למעשה, מכיוון שהוא מגוון כמו שבני אדם הם מגוונים. למרות שמדובר בעיני במקצוע רפואי לכל דבר, השונה מאוד מדמות הפסיכיאטר ה"לא-מזיק-לא-מועיל" שמהנהן מאחורי ספה בשעמום, כמו שחלק מהציבור מדמיין אותו, זה פשוט מקצוע רפואי אחר, כוללני יותר. אני לא יכול לדמיין את עצמי עובד כל החיים כאורולוג המתמחה בסילוק לא ניתוחי של בלוטות ערמונית. עם כל הכבוד לחברי האורולוגים, כמובן, שבוודאי אזדקק לשירותיהם בעתיד".

ד"ר בן עמית (צילום: פרטי)

ד"ר בן עמית (צילום: פרטי)

כיצד ניתן לשכנע עוד רופאים בעתיד לבחור בהתמחות שכזו?
"אני חושב שזאת שאלה מצוינת, שהאיגוד עוסק באופן נמרץ במתן תשובה עליה. אני מאוד מסכים עם דעת העוסקים במלאכה שהיתרון היחסי של פסיכיאטריה הוא באפשרויות המגוונות הטמונות בה ביחס למקצועות אחרים. ההתמחות בפסיכיאטריה היום מאפשרת התפתחות במגוון תחומים, כולל מחקר במדעי המוח, בסביבת עבודה הכוללת המון קשר אישי ואמפתיה, וגם אפשרות לתנאי מחיה טובים, שזאת לא מילה גסה".

היכן אתה עובד היום ועל איזה פרויקטים?
"כעת אני מסיים שנת מחקר בפסיכופרמקולוגיה באוניברסיטת אוקספורד, המקנה תואר שני בפרמקולוגיה, וגם נחשבת כפרויקט מדעי יסוד. בחודשים הראשונים של הלימודים התוכנית כוללת יותר הוראה פורמלית של פרמקולוגיה (פרמקוקינטיקה, פרמקודינמיקה וכל השאר), וסופה פרויקט מחקר. הפרויקט שבו השתלבתי הוא פיתוח של תרופה מייצבת חדשה, הפועלת באחד ממנגנונים המשוערים של ליתיום, עיכוב האנזים IMPase. במהלך הפרויקט נחשפתי להיבטים המעשיים של פיתוח תרופות, מה שרחוק מאוד מהאידיליה של הבנה תיאורטית בלבד".

שאלתי את שר המדע בכנות מה הוא מתכנן כדי לצמצם את בריחות המוחות של מדענים מישראל, והוא השיב לי בכנות "כלום"

מדוע החלטת ללכת לפלושיפ, איזה הזדמנויות זה נותן?
"פלושיפ במהלך ההתמחות היתה זכות גדולה בשבילי, ממגוון סיבות. אני לא אכחיש שאחרי שלוש שנות תורנויות, נחמד מאוד לישון כל לילה במיטה שלך. אבל מעבר לזה, זאת הזדמנות לפתח קשרים מקצועיים עם מדענים וקלינאים מכל העולם, שרק מתאפשרים כאשר אתה עובד לצידם כתף לכתף במשך כמה חודשים על פרויקט משותף. זאת הזדמנות ללמוד נושא מסוים לעומק, ולא רק "לרפרף" עליו כל כמה ימים, בשעות הערב, אחרי יום עבודה. מאחר ואני רואה את מקומי בארץ, אני חושב שעבודה במוסד מוביל בחו"ל מראה על רצינות והשקעה מצד המתמחה, ומסמנת אותו כאדם שיכול להביא ערך מוסף למוסד בארץ שיבחר בו, לאחר תום ההתמחות. וכמובן, למי שרואה את עתידו בחו"ל, זה פותח עולם שלם של אפשרויות".

ולמה דווקא באוקספורד?
"אוקספורד מאוד הסעירה את דמיוני, מאז שזכיתי לבקר שם בביה"ס של ה-ECNP הנערך שם מדי שנה, עליו אני ממליץ בחום. התאהבתי בבניינים העתיקים, באווירה האקדמית והבינלאומית ובהיסטוריה של המקום. אוניברסיטת אוקספורד היא מאוד רשמית, עם כל החליפות והגינונים, וזה היה שינוי רציני עבור מי שרגיל להסתובב בקרוקס מרבית הזמן. אפילו "נכנסתי לסרט " והצטרפתי למקהלה. מעבר לכך, אנגליה היא המקום היחיד שמצאתי שבו ניתן להשלים תואר שני בשנה, וכך התאפשר לי לא להפסיק את רצף ההתמחות לפרק זמן ארוך מדי, וגם לרכוש השכלה אקדמית בתחום מחקרי. למרות שלא מדובר באוניברסיטה הטובה בעולם, היא בהחלט ברמה גבוהה מאוד, וכערך מוסף היא מוכרת ונושאת צליל מכובד, גם בעיני מי שלא מתחום הפסיכיאטריה, שזה נותן בעיני יתרון גם בעולמות תוכן אחרים".

במה עסק הפלושיפ?
"מאחר ואני מתמחה במוסד שמאוד מפרגן למחקר, מהרגע שהרעיון עלה זכיתי אך ורק לפרגון. אמנם מדובר במסלול שמצאתי בעצמי, אבל מהרגע שבאתי להנהלה עם רעיון מובנה, הגישה היתה לחשוב ביחד איך אנחנו גורמים לזה לקרות. אני לא חושב שיש מוסד שיתנגד לשאיפה של מתמחה להתפתח, מאחר וזאת חשיבה מאוד קצרת טווח. אני חושב שמוסד שמפרגן לשאיפות לגיטימיות של מתמחים שלו, מקבל מתמחים שמחים, ומטופלים שמחים, ומתמחים נוספים שרוצים להגיע למקום שבו יש מתמחים שמחים. מה גם שפלושיפ שנחשב כמדעי יסוד או כחופשה ללא תשלום לא "עולה" למוסד דבר. כך שזה בעיני עסק שמשתלם לכל הצדדים".

מה היו השאיפות שלך לפני התחלת הפלושיפ ומה השגת ומה הפתיע אותך שם?
"קיוויתי שיאכילו אותי פרמקולוגיה "בכפית", כמו שלומדים בתואר ראשון, ושיכריחו אותי לפתח הבנה בסיסית ומעמיקה. וזה באמת קרה. לא זרקו אותי למעבדה ביום הראשון ואמרו לי "ללמוד תוך כדי העבודה", אלא עברנו בהתחלה חודשים אינטנסיביים של הרצאות ומבחנים. בנוסף היה דגש רב על עבודה עצמית, ובחודשים הראשונים נדרשנו לכתוב 2000 מילים על נושאים נבחרים מדי שבוע, ולהגיש דו"חות מעבדה. כדי להטמיע את הידע, נעשה שימוש בהרבה טכניקות מאוד יעילות, אבל כאלה שדורשות הרבה משאבי הוראה מצד המוסד. למשל, במהלך הלימודים לא עברתי אף לא מבחן אמריקאי אחד, אלא הכול היה רק שאלות פתוחות שצריך לענות עליהן בכתיבה, בנוסחאות או בתרשימים, כך שקשה מאוד לעבוד עליהם. דבר נוסף שנהניתי ממנו מאוד היה האנשים. למרות שהיו בממוצע צעירים ממני בעשר שנים, הטמפרמנט הישראלי עשה אותנו בני אותה רמה מנטלית, ומאוד התגבשנו. כיף לחזור להיות סטודנט. אמנם בסוף הערב הייתי צריך לחזור הביתה ולהחליף חיתולים, אבל זה עדיין היה יותר טוב מכלום".

בחודש האחרון, עם תחילת מבצע "צוק איתן", הכול התהפך. אמנם ביומיום הנימוס היה אותו נימוס, אבל בפייסבוק כמה מהסטודנטים התחילו לבטא מסרים אנטי-ישראליים קיצוניים ביותר

ממה התאכזבת?
"התאכזבתי ממיעוט המגוון – מכיוון שמדובר בפקולטה קטנה שעוסקת בפרמקולוגיה כללית, לא היו הרבה אפשרויות מחקר בפסיכופרמקולוגיה, ורק במזל הצלחתי למצוא פרויקט מתאים, שלא היה בדיוק בסגנון שתכננתי, אבל הפקתי ממנו את המיטב".

מה הממצאים העיקריים שלך? מי חברי הקבוצה שלך?
"במסגרת פרויקט המחקר שלי הייתי אחראי על ניסוי התנהגותי במודל חולדה כחלק מפיתוח תרופה מייצבת חדשה-ישנה בשם Ebselen, במעבדה של פרופ' טרבור שארפ. למעשה מדובר בנסיון לשנות לתרופה התוויה משבץ מוחי, בה נכשלה בניסויים קליניים, לתחום הפסיכיאטריה, ובעיקר כנוגדת אימפולסיביות. העבודה היתה מרתקת, בעיקר מכיוון שלא היה לי נסיון בעבודה עם בעלי חיים, וגם מכיוון שזכיתי להחשף לעולם של פיתוח התרופות. הממצאים עדיין בעבודה, אבל ככל הנראה הם שליליים. במקביל היתה לי הזדמנות לעבוד על פרויקטים עם אופי יותר קליני, עם John Geddes, Keith Hawton ו-Andrea Cipriani. עם הגיעי לשם קבעתי פגישה, והסברתי בפשטות ובכנות שיש לי קצת זמן פנוי ושאשמח לעשות איזו מטלה שהם צריכים, כדי ללמוד. במקביל לקבלת תשובות שליליות מכמה קבוצות אחרות (כי בכל זאת, מדובר בתותחים כבדים), הקבוצה המכובדת הזאת הסכימה לשלב אותי בשני פרויקטים, וזאת היתה חוויה מאוד מלמדת, שעדיין נמשכת".

מה הממצאים שלך בנושא דת וחוסן של מתבגרים בישראל?
"אחד מהיתרונות של יציאה לפלושיפ בחו"ל היה עבורי בכך שהיה לי יותר זמן, גם מחוץ לשעות העבודה, וכך יכולתי לקדם כל מיני מחקרים שהתחלתי בארץ, שהיו "תקועים" בשלב הניתוח או הכתיבה. אחד מהם היה ניתוח של ממצאי סקר שנערך ע"י משרד הבריאות, ובו בהנחיית ד"ר גל שובל הדגמתי השפעה מגינה של דתיות על אובדנות ופגיעה עצמית בקרב מתבגרים. למרות שהשפעה מגינה של דתיות כנגד אובדנות ופגיעה עצמית היא מוכרת שנים רבות, זאת הפעם הראשונה שהודגמה השפעה מיטיבה ביהודים".

יש מדינות שבהן משך ההתמחות הוא שנתיים, באחרות אין כלל מבחנים בהתמחות, בחלקן התמחות בנוירולוגיה ובפסיכיאטריה זה אותו דבר

לבטח פגשת מתמחים מאירופה. מה הרושם שלך על תחומי ההתעניינות שלהם ועל תנאי העבודה שלהם? במה זה שונה מאשר בישראל?
"מאחר והפלושיפ שביצעתי היה מחקרי, מרבית החברים שלי לספסל היו מדענים, לרוב ביוכימאים. יחד עם זאת, הזדמן לי להגיע ולייצג את ישראל בכנס השנתי האירופי של המתמחים בפסיכיאטריה, מה שהיה חוויה מאירת עיניים. בסקר שערכנו בשנים האחרונות, בהשתתפות קרוב ל-2000 מתמחים מ-31 מדינות באירופה, עלו הבדלים גדולים מאוד בין ההתמחות במדינות שונות באירופה, החל מתנאי השכר והתורנויות, דרך התמקדות בטיפול ביולוגי או פסיכותרפי, וכלה במבחנים ובמשך ההתמחות. ההבדלים הדהימו אותי. יש מדינות שבהן משך ההתמחות הוא שנתיים, באחרות אין כלל מבחנים בהתמחות, בחלקן התמחות בנוירולוגיה ובפסיכיאטריה זה אותו דבר, יש כאוס מוחלט. אנחנו בשלבים אחרונים של ניתוח הממצאים ופרסומם, ואני מקווה שזה יעזור למפות את האתגרים בדרך ליצירת מעט יותר סטנדרטיזציה, שכן מרבית המדינות שנסקרו נכללות בשוק האירופי המאוחד, וכדאי שרמתם תהיה אחידה. לתחושתי, המתמחים בישראל נמצאים במקום טוב באמצע מבחינת שביעות רצון ותנאים. ולהלן מסר לקחת הביתה: יש מדינות באירופה שבהן השכר החודשי הממוצע למתמחה בפסיכיאטריה הוא 140 יורו".

מה הבדלים בין המחקר בבריטניה למחקר בישראל?
"זמן. זאת אומרת כסף, שמתורגם לזמן חופשי לעשות מחקר. הכול מאוד רגוע, במיוחד במחקר המעבדתי, שבו אין את הלחץ והתזזיתיות הכרוכים בעבודה עם מטופלים במסגרת מחקר קליני. אמנם כולם מתלוננים על הקושי להשיג מענקי מחקר, אבל למרות שאני לא מבין גדול בתחום, ראיתי מענקים גדולים שבארץ אפשר רק לחלום עליהם. הדהים אותי לראות מענקי מחקר של עשרות אלפי יורו עבור ביצוע מטא-אנליזה. אולי זה מקובל בארץ ופספסתי את זה עד כה, אבל זה נראה לי פשוט כמו מדע בדיוני".

מה התכניות שלך?
"קודם כל, לחזור להתמחות. האמת היא שזה לא פשוט, כי התמחות זה מצב קצת לא טבעי, שמתרגלים אליו כמו אל נעל לוחצת, ואחר כך קשה לשים אותה שוב. זה מרגיש לי קצת כמו לחזור לשירות סדיר בצה"ל, אבל בו זמנית, אני גם קצת מתגעגע. במיוחד לחבר'ה שלי, כי עם כל הכבוד, חבורה של ביוכימאים מבלגיה זה לא ממש זה. בקרוב תגיע צומת הדרכים של סוף ההתמחות, ואז אבחר בהתאם לאפשרויות שיהיו זמינות. בכל מקרה אני מאמין שאנסה למצוא את הדרך הטובה ביותר לשלב בין מחקר ועבודה קלינית, אבל איפה ובאיזה אופן – קשה לי לומר כרגע. בכלל, אני חושב שמתמחים יודעים מעט מאוד על היום שאחרי ההתמחות, וחבל. אולי זה מפני שזה קשור בהרבה היבטים פרקטיים, כמו שכר ותנאים, ש"לא נעים" לדבר עליהם עם הבכירים ממך, וגם מפני שאנחנו פחות חשופים לאפשרויות בקהילה, שהיא המקום שבו עובדים מרבית הפסיכיאטרים".

איך התקבלת בבריטניה כישראלי, הן ע"י המטופלים והן ע"י הצוות?
"בתחילה התקבלתי בחביבות רבה, ונהניתי מהאווירה הבינלאומית והלא שיפוטית שיש במוסד שמושך אליו סטודנטים מכל העולם. קשרתי קשרים טובים עם אנשים שלא חשבתי שיזדמן לי להכיר, כולל החברה הטובה ביותר שלי בלימודים, שהיתה מדמשק. בחודש האחרון, עם תחילת מבצע "צוק איתן", הכול התהפך. אמנם ביומיום הנימוס היה אותו נימוס, אבל בפייסבוק כמה מהסטודנטים התחילו לבטא מסרים אנטי-ישראליים קיצוניים ביותר, עליהם נאלצתי להגיב, והאווירה נהייתה טעונה. בסה"כ אף אחד לא חשב שאני אחראי או מייצג את מדינת ישראל ולא בא אלי אישית בטענות, מכיוון שבסה"כ מדובר באנשים נאורים, אבל היה קשה להתעלם מהמצב. אוקספורד היא מקום מאוד אנטי-ישראלי. אוקספורד היא מעוז שמאלני, במדינה שלהתרשמותי היא מהמדינות שהכי מתנגדות לישראל באירופה, ובעולם. בחודש האחרון לשהותי שם היו הפגנות אנטי-ישראליות בעוצמה כזאת, שגרמו לי לפחד לתת לילדים שלי לצאת מהבית או לדבר עברית בציבור. זה הגיע לרמה כזאת של חוסר נעימות שבסופו של דבר משפחתי חזרה לארץ, ואני טס הלוך וחזור עד לתום הפרויקט".

איזה דמות מקצועית או אקדמית השפיעה עלייך רבות ועל בחירותייך המקצועיות?
"אני מאוד שמח שמנהל המחלקה הראשון שלי היה ד"ר צבי פישל, שלימד אותי שלאהוב את המטופלים זה רעיון מצוין, ושעודד אותי לעשייה ציבורית. לקחתי רעיונות רבים והשראה ממסלול חייו של פרופ' גיל זלצמן, כמו את הרעיון לבצע פלושיפ במוסד מוביל בחו"ל במהלך ההתמחות, מאחר ושמעתי את הסיפורים על אוניברסיטאות ייל וקולומביה וראיתי כיצד זה השפיע על עתידו. ולמרות שאני כמעט לא מכיר מישהו שלא מסיים את דבריו עם דברי תודה לפרופ' אבי ויצמן, אני לא אהיה חריג, ואספר שזכיתי להתייעץ איתו על התוכנית ולקבל את תמיכתו מהרגע הראשון, וכן לקבל הרבה תמיכה והתלהבות ממנהל ביה"ח שלי, פרופ' צבי זמישלני, שדלתו תמיד היתה פתוחה ליוזמות שכאלה".

אנא שתף אותנו בתובנות שלך משהייתך באנגליה על העבודה והחיים בכלל בישראל.
"מכיוון שטרם סיימתי את ההתמחות, קשה לי לתת מבט כולל על העבודה בישראל, מחוץ להתמחות, שהיא לא מאוד מייצגת. באנגליה, כאמור, הייתי בעיקר במעבדה, ולכן גם על זה קשה לי להגיב. אני יכול להגיד שחיינו בקהילה חמה מאוד של כמה משפחות ישראליות עם ילדים, ומרבית זמננו הפנוי בילינו יחד. רובם ככולם היו בשלב הפוסט-דוקטורט, לרוב במדעי החיים, ודיברנו רבות על היכן אנחנו רואים את עתידנו. בשלב מסוים הגיע לאוניברסיטה שר המדע שלנו, מר יעקב פרי, לשיחה אינטימית עם המדענים הישראלים באוקספורד, מה שהיה חוויה נהדרת. שאלתי אותו בכנות מה הוא מתכנן כדי לצמצם את בריחות המוחות של מדענים מישראל, והוא השיב לי בכנות "כלום". הוא הסביר לנו שלמרות שיש כל מיני יוזמות, בגדול התשובה היא שלעולם ישראל לא תוכל להתחרות באוניברסיטאות גדולות ועתירות תקציב, אבל שהוא מקווה מאוד שאחרי שנסיים תקופה בחו"ל, נחזור לישראל בכל זאת. והאמת היא שלמרות שהמדע בחו"ל נינוח יותר ומתוקצב יותר, מאוד קשה לרבים לחיות בחו"ל, בעיקר מסיבות אישיות. בתקופת "צוק איתן" הקושי התחדד אצל כולנו. כך שטיב הקושי בחיים בארץ ובחו"ל הוא אחר, ואני מניח שזה תלוי בסדר העדיפויות של כל אדם ואדם, ובבן או בת זוגו".

מה הדברים שכדאי לדעתך לשנות או לשפר בחיי המתמחה הישראלי?
"באמת שקטונתי מלענות על כך באופן מושכל, אלא רק על דעתי בלבד. הייתי מאוד שמח אם היו יותר מתמחים בפסיכיאטריה, כדי שהעומס יקטן ויתחלק באופן שווה. לדעתי כשמתמחה בפסיכיאטריה נמצא תחת עומס גדול, זה גורם לנזק למטופלים. אני מתבונן לאחור בתקופות שבהן היו לי עשרה מטופלים במחלקה, ואני מתבייש בחוויה שנאלצתי להעביר אותם. מדובר באוכלוסיה פגיעה, שצריכה מטפל סבלני לפחות כמו מטופלים אורטופדיים. כך שזה לדעתי הדבר המרכזי שהייתי משנה. הורדת העומס תאפשר יותר לימוד והכשרה, התפתחות מקצועית, מחקר, והמקצוע יוכל לממש את הפוטנציאל שלו".

האם תרצה לומר משהו לעמיתינו הפסיכיאטרים?
"תודה שהגעתם עד לסוף הראיון! אני מקווה שמי שמעוניין לנסוע לחו"ל הפיק דבר או שניים, ושמי שהיה כבר בחו"ל הזדהה עם חלק מהדברים; בכל מקרה מאוד אשמח להיות בקשר ולעזור לכל מי שרוצה לחוות חוויה דומה – [email protected]

ערך: ד"ר יוליאן יאנקו

נושאים קשורים:  חדשות,  בית החולים "גהה",  Fellowship,  פלושיפ,  התמחות בפסיכיאטריה,  צוק איתן,  מתמחים,  נוירולוגיה,  ד"ר בן עמית
תגובות