חדשות

סוגיות סביב אבחונו הנפשי של ניקולאי סטברוגין, גיבור ספרו של דוסטוייבסקי "שדים"

בשנת 1869 אירע ברוסיה רצח מסתורי. של חבר בתנועה מהפכנית שביקש להפסיק את פעילות הארגון; על רוח התקופה האלימה מבסס דוסטוייבסקי את הרומן "שדים"

פיודור דוסטוייבסקי (מקור: ויקיפדיה)

פיודור דוסטוייבסקי (מקור: ויקיפדיה)

בשנת 1869 אירע ברוסיה רצח מסתורי. קורבן הרצח היה הסטודנט  איוואן איוואנוב, חבר בתנועה המהפכנית סוציאליסטית "נקמת העם" שביקש להפסיק את פעילותו המהפכנית של הארגון. האחראי לרצח היה ראש התנועה, מהפכן רוסי בשם סרגי ניצ'אייב. יחד עם האנרכיסט מיכאל באקונין, סרגי שיתף פעולה בחיבור המסמך "קטאכיזם של מהפכן", שכלל הנחיות וכללים לביצוע מהפכה ברוסיה. על רוח התקופה האלימה והססגונית ועל המהפכנות הרוסית, מבסס דוסטוייבסקי את הרומן "שדים".

"שדים" הוא רומן שנכתב ב-1872 על ידי הסופר הרוסי הדגול פיודור דוסטוייבסקי. הרומן עוסק בפעילות המהפכנית המחתרתית ברוסיה בשנות ה-60 וה-70 של המאה ה-19.

עלילת הרומן מתרחשת באזור פרובינציאלי ברוסיה ולה שני גיבורים מרכזיים: האנרכיסט ניקולאי סטאברוגין והמהפכן הצעיר פיוטר ורכובינסקי. אמו של סטאברוגין, וארוארה פטרובנה, היא אצילה ואלמנתו של גנרל. וארוארה היא ידידה ותיקה ופטרונית של המורה סטפאן טרופימוביץ ורכובינסקי, אביו של פיוטר ומי ששימש כחונך של ניקולאי.

סטאברוגין הינו דמות קודרת, שכלתנית ולכאורה מעבר לעקרונות של טוב ומוסר. הוא נתפס על ידי פיוטר ורכובינסקי כמי שמסוגל לעמוד בראש תנועה מהפכנית נגד הצאר שתפיל את כל מערכות השלטון הרוסי. פיוטר עצמו, המגיע לאזור על מנת לעורר התקוממויות ואי סדר, אוסף סביבו חבורה של קושרים, בהם איש צבא לשעבר, פקיד מקומי וסוחר יהודי. על מנת להבטיח את נאמנותם ואת המחויבות למטרה, הוא משכנע אותם לרצוח חבר לשעבר שנחשד על ידו בכך שעלול להלשין עליהם לשלטונות.

לפי פרופסור דימיטרי סגל זהו הרומן האישי ביותר והאוטוביוגראפי ביותר של דוסטוייבסקי.

ניקולאי סטברוגין כאמור היה בן למשפחה אמידה, בנה היחיד של וארוארה פטרובנה. בגיל שמונה אביו הגנרל קל הדעת עזב את הבית ואז נשאר רק בהשגחת אימו שהזמינה את ידידה המורה טרופימוביץ שיחנכו. הקשר בין השניים היה מצוין, קרוב לקרבת אב ובן. בגיל 16 הוא הועבר לפנימייה ובהמשך הפך לקצין בצבא הצאר. הוא הסתבך בלא מעט פרשיות של חוסר משמעת ואף הורד בדרגה. הוא עזב את הצבא וחי חיי הוללות בפטרבורג, הרחק מעיניה הבוחנות והדואגות של אימו.

"סערה", ציורו של ד"ר אמי שופמן (צילום: פרטי)

"סערה", ציורו של ד"ר אמי שופמן (צילום: פרטי)

"לפתע פתאום החל האיש הצעיר להתהולל עד כדי אובדן חושים. ספרו רק שפרק כל עול, דברו על אנשים שנרמסו תחת רגלי סוסים, על שנהג כחיה רעה באיזו גבירה בת החברה הטובה, שהיה בקשר אינטימי אתה ואחר כך פגע בכבודה בפומבי. על כל זה הוסיפו שהוא מחרחר ריב, נוהג להיטפל ולפגוע רק מתוך ההנאה שבהעלבה... ניהל שני דו-קרבות בעת ובעונה אחת והיה אשם בשניהם, הרג אחד מיריביו בו במקום, הטיל מום בשני. בעקבות המעללים הללו הועמד לדין. העניין הסתיים בהורדתו לדרגת חייל פשוט וגם זה בחסד מיוחד" (עמוד 41).

אחר כך קיבל שוב דרגות קצונה ומיד פרש מהצבא.

"חקרו ומצאו שהוא חי במין חבורה מוזרה, מתרועע עם חלאת יושבי פטרבורג, עם כל מיני פקידים יחפנים, אנשי צבא בדימוס הפושטים יד באצילות, שיכורים, מבלה ימים כלילות במאורות אפלות ובסמטאות שכוחות אל, הידרדר, בגדיו התבלו ויש לשער שזה נעים לו" (עמוד 42).

בהתנהגותו זו ובחוסר תגובה למכתביה הרבים של אמו עורר בליבה דאגה רבה. לאחר תחנונים רבים מצידה הסכים לחזור הביתה.

"זה היה צעיר יפה תואר להפליא, כבן עשרים וחמש, ואני מודה שמראהו הכה אותי בתדהמה. ציפיתי לפגוש איזה ארחי פרחי מטונף ולבוש בלויים, שפניו פני שתיין וחיי פריצות ניכרים בתוויו, מדיף ריח וודקה. נהפוך הוא, זה היה ג'נטלמן המעודן ביותר שהזדמן לי אי פעם לראות, לבוש יפה למהדרין, ומנהגו ונימוסיו כשל אדון, שהתרגל לחיים מהוגנים אנינים ביותר. הוא היה מסוגל לדון בנושאים מהותיים וחיוניים, מעניינים למדי... היה נועז ובוטח בעצמו, כפי שאיש אצלנו לא היה" (עמוד 42).

לגבי אימו: "יחד עם זאת ניכר שהיא פוחדת ממנו, ונדמית כשפחה בפניו. גלוי היה שפחדה מדבר מה עלום, טמיר, דבר שהיא עצמה לא יכלה להביעו במילים והנה החיה שלפה לפתע את טפריה.

לפתע פתאום, בלא שום סיבה וטעם, התחצף הנסיך שלנו פעמיים שלוש באורח בלתי נסבל לאישים שונים, כלומר, העיקר היה דווקא בזה שההתחצפויות האלו לא נשמע כמותן ולא היה כלל כדוגמתן. התחצפויות פרחחיות וגועליות לגמרי, והשד יודע למה ובלי כל אמתלה כלל. אחד מראשיו הנכבדים ביותר של המועדון שלנו פבלוביץ גאגנוב, אדם מבוגר ורב זכויות, אימץ לעצמו מנהג בלתי מזיק לאמר לכל עניין ודבר: "לא, אותי לא ימשכו באף", עניין של מה בכך. פעם אחת במועדון כאשר הפטיר משפט זה בפני באי המועדון ניקולאי סטברוגין שעמד בצד לבדו ניגש פתאום לפבלוביץ במפתיע אך בחוזקה, תפס אותו באפו בשתי אצבעותיו ועוד הספיק למשוך אותו שניים שלושה צעדים על פני האולם. לא יכלה להיות לו כל טינה כלפי האדון גאגנוב. אפשר היה לשער שזוהי התפרחחות צרופה וכמובן בלתי נסלחת. ואולם סיפרו אחר כך, שממש ברגע ביצוע התעלול היה כמעט מהורהר, ממש כאילו יצא מדעתו. ולא רק שלא נכלם אלא להיפך, חייך ברשעות ובעליצות, ללא שמץ חרטה. התחוללה מהומה נוראית.

מבלי להשיב לדבריו של איש, נעץ מבט סקרני בפרצופים המצווחים. ולבסוף כמו שוב שקע בהרהורים- הקדיר את פניו, ניגש בנחישות לפבלוביץ הפגוע והפטיר בחופזה ברוגז גלוי לעין: אדוני, תסלח לי, כמובן... למען האמת, איני יודע איך התחשק לי פתאום... שטות כזאת. רשלנותה של ההתנצלות היתה כמוה כעלבון חדש. הצעקות גברו  וניקולאי משך כתפיו והסתלק" (עמוד 44).

כעבור כמה שנים כאשר נשאל על התקרית אמר " כן, הייתי אז לא לגמרי בריא".

זמן לא רב לאחר התקרית הנ"ל נקלע ניקולאי למסיבה. "הקים ממקומה את מאדאם ליפוטינה, גבירונת חיננית שמאד התבישה מפניו – חולל איתה פעמיים. משהבחין סוף סוף כמה היא טובת מראה כשהיא צוחקת, תפס אותה פתאום בנוכחות כל האורחים, במתניה ונשק לה על שפתיה שלוש פעמים ברציפות, עד שרווה מלוא המתיקות. האשה המסכנה המבוהלת התעלפה. ניקולאי לקח את מגבעתו, ניגש אל בן זוגה, שאיבד את עשתונותיו במבוכה הכללית ומלמל לו בחופזה: אל תכעס ויצא" (עמוד 46).

על מעשיו הנ"ל התלוננו למושל הפלך איבן אוסיפוביץ, אדם קשיש, רך מזג וחביב, שהיה גם קרוב משפחתו של סטברוגין.

איבן דיבר עם סטברוגין בחביבות ושאלו מה גורם לו למעשים שלוחי הרסן הללו. ניקולאי הקשיב בכעס ובקוצר רוח: "ושמא באמת אומר לך מה מדרבן אותי". איבן המסכן מיהר מתוך אמון להטות לו אוזן. הישיש חש לפתע שניקולאי במקום ללחוש לו איזה סוד מעניין, נעץ פתאום את שיניו על אוזנו והידק אותן בחוזקה. הוא החל לרעוד ונשימתו נעצרה. מיד נעצר והועבר לכלא. בשתיים אחר חצות הקים פתאום רעש והחל להכות נזעם באגרופיו בדלת ובכוח על טבעי, עקר את סורגי הברזל מהצוהר בדלת, שבר השמשה וחתך את ידיו. התברר שהלה היה נתון להתקף של אובדן חושים עז ביותר. כל שלושת הרופאים שלנו חיוו את דעתם, שייתכן שגם שלושת הימים לפני כן היה נתון לדמדומי חום ואף ששלט כפי הנראה בהכרתו ובעורמתו- לא שלט כבר בשכלו הישר וברצונו. בילה במיטה כחדשיים (עמוד 49). אחר כך החלים ובעצת אימו התנצל בפני כל האנשים שפגע בהם ונסע לתקופה ארוכה לאיטליה. במשך שלוש שנים סייר באירופה, מצריים, היה בירושלים ואף באיסלנד. היו לו פרשיות אהבה בשוויץ, בפאריס וברוסיה עם נשים יפהפיות ואצילות.

לפתע, הפתיע את חבריו הקרובים כאשר החליט להתחתן עם מריה טימופייבנה, אשה פיסחת, לקויה בשכלה שעבדה כמשרתת.

סטברוגין אומר לחברו שאטוב: "הצדק אתך. מריה טימופייבנה היא אשתי החוקית, שנשאתי אותה כדת וכדין בפטרבורג, לפני ארבע וחצי שנים. הרי בגללה הכית אותי? סומק עז הציף את פניו של שאטוב- זה על קלקול המידות שלך והשקרים" (עמוד 203).

שאטוב בתור חברו הטוב לא יכל לקבל את הנישואין הנ"ל והדרדרותו של ניקולאי, דמות האציל והמנהיג. שאטוב הוסיף כלפי ניקולאי:" נכון שהשתייכת בפטרבורג לאגודה חשאית של תאוותנים בהמיים? זה נכון שהמרקיז דה סאד יכל ללמוד ממך דבר אחד או שניים? בלי לגרוע ממנו את עיניו הבורקות– זה  נכון שנשבעת כביכול שאינך מסוגל להבחין בין יופיו של תעלול חייתי, תאוותני, לבין כל מעשה גבורה, ולו גם הקרבת החיים למען האנושות? זה נכון שבשני הקטבים מצאת יופי דומה ותענוג זהה? סטברוגין: אינני מוכן לענות.

המשיך שאטוב: גם אני איני יודע מדוע הרוע נתעב והטוב נשגב, אולם אני יודע מדוע תחושת ההבדל ביניהם מיטשטשת ואובדת אצל אדונים מסוגם של סטברוגינים. היודע אתה מדוע התחתנת אז בחרפה ובנבזות שכאלה? דווקא משום שהחרפה וחוסר הפשר הגיעו כאן לכדי גאונות! אתה אינך מתהלך על סף תהום, אתה קופץ באומץ בראשך למטה. התחתנת מתאווה לייסורים, מתאווה לנקיפות מצפון, מתאוותנות מוסרית. סטברוגין, איזו פיסחת עלובה למראה, רפת שכל אביונה! כאשר נגסת באוזנו של המושל, האם חשת תאוותנות התענוג? חשת, ילד אדונים ריקני הולך בטל?" (עמוד 214).

מאחר וקצרה היריעה, נדלג לסופו העצוב של ניקולאי סטברוגין: הוא נמצא תלוי על חבל על ידי אמו והשאיר פתק: "אל תאשימו איש, זה אני". עם נתיחת הגופה הוציאו הרופאים שלנו מכלל אפשרות טירוף הדעת, חד וחלק ובתוקף (עמוד 547).

מספר ימים לפני התאבדותו, הלך סטברוגין האתיאיסט לכומר אב המנזר, הנזיר טיכון, על מנת לשוחח עמו והביא לו מכתב שכתב, מכתב שהיה בגדר וידוי. במכתב התוודה על חטאיו:

"אני ניקולאי סטברוגין, קצין בדימוס, התגוררתי בפטרבורג וניהלתי חיים מופקרים שלא הסבו לי הנאה. החזקתי אז שלוש דירות ומשרתות" (עמוד 556).

בהמשך, הוא מתאר את מה שקרה בדירה שהשכיר וגר עם משפחה שכללה אמא שעבדה קשה בתפירה ובתה בת ה-14: "ממש תינוקת למראה". קראו לה מטריושה. האם אהבה אותה, אך הרביצה לה לעתים קרובות וצעקה עליה צעקות איומות, כדרכן של נשים פשוטות. הילדה הזו שירתה אותי וסידרה  בחדרי. פעם אחת נעלם משולחני אולר, שבכלל לא הייתי זקוק לו והוא סתם היה מונח לו שם. אמרתי זאת לבעלת הבית. האם הפליאה מכותיה על הילדה שלא בצדק, מיהרה לאחוז במטאטא, תלשה ממנו זרדים והצליפה בילדה עד שהותירה בה צלקות, למול עיני. מטריושה השמיעה יפחות משונות וחרישיות על כל הצלפה. ואחר התיפחה קשות שעה תמימה. אך לכך קדם הדבר הבא- באותו רגע עצמו שבו זינקה בעלת הבית אל המטאטא כדי לתלוש ממנו זרדים, מצאתי את האולר על מיטתי. מיד עלה בדעתי שלא להודיע זאת, כדי שיצליפו בה. ברגעים אלה נשמתי נעתקת תמיד. כל דבר מבזה ללא שיעור, משפיל בלא מידה, נבזי  והעיקר מגוחך שהזדמן לי להקלע אליו בימי חיי, עורר בי תמיד יחד עם הזעם ללא גבול, תחושת עונג כבירה. כך בדיוק ברגעים שפשעתי  וברגעים שנשקפה סכנה לחיי. אילו הייתי גונב משהו, ההכרה בעומק נבזותי הייתה מסבה לי בשעת הגניבה עונג עילאי. לא את הנבזות אהבתי, אלא מצא חן בעיני העונג העילאי שמסבה ההכרה המייסרת בשפלותי. בכל פעם שעמדתי ליד קו הירי בדו-קרב וחיכיתי לירייתו של היריב, חשתי אותה תחושה בזויה ומתפרצת. אני מודה שלעתים אני עצמי תרתי אחריה. בהזדמנות אחרת– במסבאה בפטרבורג, לא הייתי שיכור, צרפתי סטר לי על הלחי ובתמורה הורדתי את לסתו התחתונה ביריית אקדח.

אני כותב כל זאת כדי שכולם ידעו שהרגש הזה לא כבש את כל כולי בשלמות, אלא תמיד נשארתי בהכרתי, בהכרה המלאה ביותר ומעולם לא עד כדי שכחה עצמית (עמוד 558).

יום אחד נכנס ניקולאי לחדרה של מטריושה נשק לרגליה, ידיה וכל גופה וקיים בהמשך עם הילדה מגע מיני. "אני מניח שכל אשר אירע היה חייב להצטייר בעיניה סופית כתועבה שאין מושלה, מתוך אימת מוות. כנראה היה נדמה לה לבסוף, שעוללה פשע מחריד והיא אשמה בו עד כלות- הרגה את אלוהים... מעולם לא חשתי פחד פרט למקרה זה- תחושה מייסרת מאד. עיני רוחי ציירו לי עבודת פרך. לא פחדתי מסיביר אף על פי שלא פעם או פעמיים הסתכנתי בהגליה לשם... הבחנתי שפחד עז מסלק כליל את השנאה ואת רגש הנקמנות. בהמשך, סבלה מטריושה במשך מספר ימים מחולי ונעשתה כחושה מאד "פתאום היא נדה לעברי תכופות בראשה, כדרך שמנידים ראש בשעת תוכחה מרה, ולפתע הרימה לעברי את אגרופה הקטן והחלה לאיים עלי ממקומה. פניה הביעו ייאוש נורא, שאינך מסוגל לראות בפניה של ילדה. בהמשך יצא  סטברוגין מהבית. באותו לילה הילדה תלתה את עצמה (עמוד 563).

סטברוגין חזר לדירה אחרי שבוע על מנת למסור לבעלת הבית את המפתח. היא עדיין התיפחה על מות בתה ואמרה לניקולאי: "זה הכל בגלל שאני פגעתי בה בגלל האולר שלך". כמובן שסטברוגין לא אמר לה מה הסיבה האמיתית להתאבדות בתה.

בכל זאת הרגיש אשמה: "שפכתי את כעסי על כל מי שהזדמן לי. באותה עת עלה בראשי רעיון להשחית איכשהו את חיי בצורה המסלידה ביותר. כשנה הרהרתי באפשרות לירות בעצמי, אך נזדמן לי דבר טוב מזה. פעם אחת בהביטי במאריה טימופייבנה החיגרת, המשמשת כמשרתת...אידיוטית צוהלת. החלטתי פתאום לשאתה לאשה. המחשבה על נישואיו של סטברוגין עם ייצור בזוי כזה דגדגה את עצבי. אי אפשר להעלות על הדעת דבר נתעב מזה. אך איני רשאי לפסוק שמא הוסיף לנחישותי בין היתר ולו בלי דעת הכעס על הפחדנות השפלה שתקפה אותי לאחר הפרשה עם מטריושה"(עמוד 564).

בהמשך וידויו, הוא מתאר שחוזרת בדמיונו לתקופה ארוכה תמונת הילדה מטריושה. יתכן שזהו השד שרודף אותו ונותן את השם של הסיפור.

והדבר לא נותן לו מנוח אך כמובן הוא שומר על המקרה בסוד: "ראיתי את מטריושה, כחושה, עיניה קדחתניות, בדיוק כמו אז, כשעמדה על סף חדרי ונדה לעברי בראשה, מרימה לעברי את אגרופה הקטנטן. שום מראה בעולם לא ייסר אותי כמראה זה. האם לזאת ייקרא ייסורי מצפון או חרטה? איני יודע. אינו מצטייר מאליו, אלא אני בעצמי קורא לו להופיע ואיני יכול שלא לקרוא, אף על פי שאיני מסוגל לחיות עם זה" (עמוד 566).

לסיכום: סוגית מצבו הנפשי של סטברוגין ניקולאי מורכבת.

נראה לח"מ שמדובר בהפרעת אישיות נרקיסיסטית עם קוים סאדו- מאזוכיסטיים ואימפולסיביים בולטים.

באבחנה המבדלת יש לדעתי לקחת בחשבון מצבים של אפילפסיה פסיכומוטורית דהיינו ממקור טמפורלי. המעשים יוצאי הדופן שביצע סטברוגין כפי שתואר לעיל, למשל נשיכת האוזן של ראש הפלך, משיכת האף הבזויה וכו'. אמנם יחסית היה אז בהכרה, אך מעט מטושטש, מה שכן אופייני להתקפים פסיכומוטוריים קצרים.

יש לציין שהסופר עצמו דוסטוייבסקי סבל מאפילפסיה. החוקרים מסכימים שספר זה מבטא את התאור הקרוב ביותר לאוטוביוגרפיה שלו.

לדעתי דוסטוייבסקי כמו הרבה אומנים לא רק בספרות, במוסיקה בפיסול, בציור וכו', היצירה הביאה למזור לנפש הפצועה והמתייסרת שלו או לפחות קאטרזיס לדברים הקשים שחווה. בהקשר זה. ראה  מאמרי "על הניסיון האישי שלי באומנות ככלי טיפולי" באתר זה.

כתב: ד"ר אמי שופמן

מקורות:

  1. ויקיפדיה.
  2. "ספינת השוטים" של פרופסור דימיטרי סגל.
  3. הספר "שדים".
נושאים קשורים:  חדשות,  אפילפסיה,  ספרות,  דוסטוייבסקי,  "שדים",  נרקיסיזם,  סאדו-מזוכיזם
תגובות
 
פרופ' יהודה בר שלום
21.07.2014, 19:10

יצירה ספרותית גדולה אכן נכנסת עמוק אל תוך נפש האדם. תודה לד"ר שופמן על הטקסט שפורסם כאן

אמי שופמן
22.07.2014, 08:44

היי אמי,
אכתוב שוב:
מאמר מסקרן ומעניין. למען הגילוי הנאות לא קראתי את הספר ואני מתייחס למאמר.
אבל, כמה מחשבות- מבחינת DSM נראה לי שמדובר בהפרעת שליטה בדחפים
והתנהגות. אחד משניים- או בהפרעת כעס מתפרץ (בעיה בבקרת הדחף) –
Intermitant Explosive Disorder
או הפרעת התנהגות חמורה – Conduct Disorder
מבחינה דינמית גם לא נשמע כמו אישיות נרקיסיסטית. העיסוק המרכזי באישיות
כזו הוא ההתעסקות בערך העצמי. לא נראה שזה המרכז אצלו. בייחוד שאישיות
נרציסיסטית עושה שימוש לא מובחן באובייקטים ובקשרים איתם שמטרת השימוש
הוא העלאת הערך העצמי. הנרקיסיסט רואה בקשרים הרחבה של העצמי והעלאה של
הערך דרך האובייקט. למשל יתחתן עם אישה יפה לא מאהבה אלא כי אישה יפה
תגביר את תחושת הערך העצמי שלו. כך לגבי בחירת מקצוע ועוד.
אני חושב כמוך, שיש דפוס סדו מזוכיסטי, אם כי לא במובן המיני המקובל.
ניתן לראות שגיבור הספר עושה מעשים אסורים כדי שאחר כך הוא יסבול
וייתייסר מזה בעולמו הפנימי. הוא פוגע באחרים כדי שאחר כך יבוז לעצמו.
הוא גורם לסבל וכאב כדי שאחר כך יפגע בעצמו (יסבול בעצמו).
תמשיך ליצור בכל התחומים.
אורי

ד"ר לרנר ארתורו
24.08.2014, 11:05

אמי היקר,

כרגיל אני לא מופתע מהידע הרחב שאתה מפגין בפסיכיאטריה, התמכרויות ובתחומי אמנות.

"שדים" הינו ספר שקראתי בצעירותי.

הניתוח שלך ניראה מתאים ביותר לרוח הספר כלומר הפרעה באישיות נרקיסיסטית.

קוים סדו- מסו ואימפולסיביות משלימים את התמונה הקלינית.

אהבתי גם את הציור עם הצבאים כחול, תכלת, עצים בירוק/אפור....

ביי

ד"ר ארתורו לרנר