חולים רבים הסובלים מסוכרת סוג-2 מתקדמת לא מצליחים להגיע לאיזון, למרות הטיפול. מחקרים רנדומליים שהשוו בין טיפול בזריקות אינסולין לבין משאבת אינסולין הגיעו למסקנות שאינן חד-משמעיות. מטרת מחקר רב מרכזי ורנדומלי זה היתה לפתור סוגיה זו.
עוד בעניין דומה
המחקר נערך ב-36 מרכזים בקנדה, באירופה, בישראל, בארה"ב ובדרום אפריקה. חולים הסובלים מסוכרת סוג 2, שאינם מאוזנים על אף הזרקת אנלוגים של אנסולין במהלך היום, נכנסו לתקופת הרצה של חודשיים בה נעשתה אופטימיזציה של המינון. לאחר תקופה זו, חולים שהיה להם המוגלובין A1C בין 8%-12%, הוקצו רנדומלית לקבלת טיפול במשאבת אינסולין או המשך זריקות אינסולין. החולים והרופאים לא היו עיוורים להקצאה.
331 חולים עברו רנדומיזציה לאחר תקופת ההרצה. המוגלובין A1C ממוצע היה 9%. לאחר 6 חודשים, המוגלובין A1C פחת ב- 1.1% בקבוצת הטיפול במשאבת אינסולין, לעומת ירידה של 0.4% בקבוצת הטיפול באינסולין בהזרקות. ההבדל בין הקבוצות עמד על -0.7% (p<0.0001).
בתום המחקר, מספר היחידות הממוצע של אינסולין שנדרשו ביום בקבוצת המשאבה היו 97 לעומת 122 יחידות בקבוצת ההזרקות הרב-יומיות, הבדל משמעותי סטטיסטית, ללא הבדל משמעותי במשקל הגוף בין הקבוצות.
שני אירועי לוואי חמורים (היפרגליקמיה או קטוזיס ללא אציטוזיס) שדרשו אשפוז התרחשו בקבוצת המשאבה, לעומת אירוע אחד בקבוצת ההזרקות היומיות. אפיזודה אחת של היפוגליקמיה חמורה התרחשה בקבוצת ההזרקות היומיות.
החוקרים מסכמים, שבחולים עם סוכרת סוג 2 מתקדמת, שאינם מאוזנים על אף טיפול בהזרקות יומיות של אינסולין, טיפול במשאבת אינסולין הוא אפשרות בטוחה ויעילה.
ערכה: ד"ר שירי אלפרט