צער מאובדן של קרוב משפחה יכול להוביל לתגובות פתולוגיות של דיכאון, חרדה, הפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD) או אבל מסובך. התגובות מושפעות מנסיבות המוות, ואיגוד הלב האמריקאי ממליץ לאפשר לבני משפחה לצפות במאמצי ההחייאה של קרוב משפחתם. יחד עם זאת, מרבית הרופאים חשים לא בנוח לאפשר זאת.
עוד בעניין דומה
מחקר פרוספקטיבי חדש, שנערך בצרפת, נועד לבחון את ההשלכות הפסיכולוגיות שיש להצעה לבן משפחה להיות נוכח בהחייאה של קרוב משפחתו הבגיר. בעבר דווחו תוצאות קצרות טווח של מחקר זה, לפיהן ישנה תועלת פסיכולוגית בהצעה זו. כעת מפרסמת קבוצת החוקרים תוצאות ממעקב לאחר שנה.
15 יחידות מיון טרום בית חולים לקחו חלק במחקר. 570 בני משפחה של אנשים בגירים שעברו דום לב בביתם נכנסו למחקר. 266 קרובי משפחה הוקצו לקבוצת ההתערבות; הוצע להם באופן שיטתי להיות נוכחים בהחייאה ואם חפצו בכך נלווה אליהם איש צוות תומך. 304 קרובי משפחה הוקצו לקבוצת הביקורת, ולא הוצע להם באופן שיטתי להיות נוכחים בהחייאה. מתוכם, ל-19% ניתנה אפשרות להיות נוכחים.
לאחר שנה, רק 408 מהמשתתפים (72%) עברו הערכה. המחקר העלה, כי בני משפחה בקבוצת הביקורת סבלו יותר מהפרעת דחק פוסט-טראומטית (שיעור סיכוי מתואם; 1.8; P=0.02), סבלו יותר מדיכאון מאג'ורי (31% לעומת 23%; P=0.02) ויותר מהפרעה של אבל מסובך (36% לעומת 21%; P=0.005).
החוקרים סיכמו, כי כאשר לבני משפחה ניתנת האפשרות להיות נוכחים בהחייאה של קרוב משפחתם, הם סובלים פחות מהפרעות נפשיות פתולוגיות לאחר מכן, תועלת שמתמידה גם לאחר שנה של מעקב. האפשרות של בן משפחה להישאר ליד קרוב משפחתו בזמן ההחייאה מקלה את תהליך האבל ומפחיתה תחלואה שקשורה בצער טראומטי.
ערכה: ד"ר שירי אלפרט