השכיחות של פקקת ורידית עמוקה (DVT), לפי בדיקות קודמות במטופלים שעברו שבר בגפה תחתונה שהצריך גיבוס או ניתוח, היא 10%-40%. במרבית המקרים מדובר על פקקת לא תסמינית, דיסטלית, והצורך בטיפול נוגד קרישה בחולים אלו אינו ידוע.
עוד בעניין דומה
במחקר עוקבה רב מרכזי שבוצע בקנדה בין השנים 2002-2005 עקבו חוקרים אחר מטופלים שעברו שבר בגפה תחתונה מרוחקת: שבר בטיביה, בפיבולה או בקרסול שטופל ללא ניתוח או שבר בפטלה או בכף הרגל שטופל שמרנית או ניתוחית, למשך 3 חודשים לאחר השבר.
בסה"כ כלל המחקר 1,200 מטופלים, מתוכם 98% סיימו 3 חודשי מעקב. 82% מהם טופלו באמצעות גבס או סד למשך 42 ימים ± 32. סה"כ 7 מטופלים (0.6%; רווח בר סמך 95%; 0.2%-1.2%) סבלו מפקקת ורידית תסחיפית (VTE) סימפטומטית ומאושרת אובייקטיבית. לשניים מהם היה DVT פרוקסימלי, לשלושה DVT מסובך ולשניים תסחיף ריאתי. לא נרשמו מקרים פאטליים של תסחיף ריאתי.
החוקרים מסכמים, שפקקת ורידית תסחיפית תסמינית היא סיבוך לא שכיח לאחר שבר בגפה תחתונה מרוחקת. במקרה זה הסיכון מטיפול מניעתי נוגד קרישה גובר על התועלת ולכן אינו נחוץ.
ערכה: ד"ר שירי אלפרט