חדשות

ד"ר רייה, רופא אציל נפש, גיבור הספר "הדבר" של אלבר קאמי

היצירה "הדבר" מבליטה את הרופא ד"ר ברנאר רייה, שניחן בתכונות אופי נשגבות הכוללות אלטרואיזם עילאי, אמפתיה ומסירות אין קץ לחוליו

הספר "הדבר" נכתב על ידי אלבר קאמי ב-1947 על רקע מלחמת העולם השנייה ומאז היה לאחת היצירות הידועות בספרות העולמית. יצירה זו זיכתה את קאמי בפרס נובל לספרות ב-1957.

היצירה "הדבר" מבליטה את הרופא ד"ר ברנאר רייה שניחן בתכונות אופי נשגבות הכוללות אלטרואיזם עילאי, אמפטיה ומסירות אין קץ לחוליו ובמיוחד את מוטיב האהבה לבני אדם השזור לכל אורך חייו.

אלבר קאמי (1913  -  1960) חי את שנות ילדותו באלג'יריה בתנאי עוני. כשהיה בן שנה נהרג אביו במלחמת העולם הראשונה והוא גודל על ידי אמו, אישה כמעט חרשת אילמת, ובידי סבתו. ב-1935 הוא הצטרף למפלגה הקומוניסטית, אך כעבור שנה פרש ממנה. בשל מחלת השחפת לא גויס לצבא הצרפתי ב-1939, אך בסוף 1941 הצטרף למחתרת הצרפתית והיה בין השאר, עורכו של כתב העת המחתרתי "קומבה". הוא היה פעיל בנושא זכויות האדם ובהתנגדות לעונש המוות, התנגדות אותה הביע במסה "הרהורים על הגליוטינה". הוא כתב ספרים חשובים נוספים כמו "הזר", "האדם המורד", "המיתוס של סיזיפוס" ועוד. כתיבתו של קאמי נעה בתחום בין הספרות לפילוסופיה. ב-1960 הוא נהרג בתאונת דרכים.

לוחית זיכרון עם ציטוט מתוך "הדבר" (צילום: ויקיפדיה)

לוחית זיכרון עם ציטוט מתוך "הדבר" (צילום: ויקיפדיה)

מקורות :1. הספר "הדבר" 2. ויקיספר 3. ויקיפדיה.

"הדבר" הוא תאור של תושבי העיר הקטנה אוראן, המתמודדים עם מגיפה הפושטת בעיר והופכת את החיים בה על פיהם. רבים רואים ביצירה תאור מטאפורי של ימי ההתנגדות לנאצים. זהו משל על מצבו של האדם המודרני, אשר זנח את האידיאולוגיות שאכזבו וביקש להסתפק באהבה האנושית הפשוטה והכנה.

בתחילת הספר מתוארת ראשיתה של מחלת הדבר בקרב החולדות בעיר שמתות לאלפיהן בבתים, בחצרות וברחובות. אחרי כן, בהדרגה נדבקים במחלה בני האדם. בתחילה מתוארת ההכחשה של המצב בקרב פשוטי העם ועד רמי המעלה כולל הרופאים, אך כאשר מספר הקורבנות עולה בצורה מפחידה, פועלים במרץ בניסיון חסר תקווה להתמודד עמה.

במרכז העניינים עומד הרופא ד"ר ברנאר רייה, בעל האישיות הצנועה והמוסר העילאי, שניחן באהבת האדם באשר הוא. הוא הולך לביקורי בית אצל חולי הדבר תוך סיכון משמעותי של עצמו. הוא מגלה אמפטיה עמוקה לחולים במחלה האיומה המתבטאת בדימומים מפושטים, בכאבים קשים בכל הגוף, מורסות עצומות באזור הבטן והמפשעה, הקאה דמית ואירועי שיעול וחנק. הוא מבצע בין היתר ניקוז של המורסות ומנסה להקל על הכאבים. במשך חודשים אחדים נאבקים הצוותים הרפואיים תחת מנהיגותו של ד"ר רייה במחלה כאשר ברוב המקרים היא מסתיימת במוות נורא. ד"ר רייה מקדיש ימים ולילות למטופליו ולבני משפחותיהם. הוא מטפל בהם הן אמבולטורית והן במסגרת הבית חולים.

המראות האיומים והסכנה אינם מרתיעים אותו. בשלב מסוים השלטונות מבצעים סגר על העיר- אין יוצא ואין בא ואסור אפילו לשלוח מכתבים לקרובי משפחה. הוא מנותק מאשתו האהובה מכיוון שהיא נשלחה לטיפול מחוץ לעיר לפני פרוץ המגיפה. הוא נשאר בביתו רק עם אימו.

הוא צריך להכריע בסוגיות של בידוד והסגר בתוך העיר כיוון שצריך גם לבודד את בני המשפחה שבאו במגע עם הקורבן של המחלה וזה גורם לבידוד בני האדם בנוסף לבידוד של העיר מכל העולם.

אלפים מבני העיר מתים מהדבר. בתחילה, השלטונות מאשרים טקסי קבורה קצרים, בהמשך מבטלים זאת וטומנים את הגופות בבורות גדולים בקברי אחים. אחר כך, בשל הפניקה מהיקפי התמותה ומההדבקה שורפים את הגופות בכבשנים.

"מגפות הן דבר נפוץ, אבל כשהן ניחתות על ראשך אתה מתקשה להאמין בהן. מספר מגפות הדבר שידע העולם אינו נופל ממספר המלחמות. ואף על פי כן, מגפות דבר ומלחמות מוצאים תמיד את בני האדם מופתעים.

ד"ר רייה היה מופתע בדיוק כמו בני עירנו וזה הדבר שמסביר את היסוסיו. זה הדבר שמסביר גם את התלבטותו בין הדאגה לאמון.

כשפורצת מלחמה, האנשים אומרים: זה לא יימשך זמן רב, זה טיפשי מדי. ואומנם אין ספק שמלחמה היא דבר טיפשי מדי, אבל אין זה מונע מבעדה להימשך זמן רב. הטיפשות לא מוותרת לעולם, לולא חשב האדם רק על עצמו, הוא היה משגיח בזה. מן הבחינה הזאת היו בני עירנו כמו כל בני האדם, הם חשבו על עצמם. ובלשון אחרת הם היו הומניסטים: הם לא האמינו במגפות. המגפה אינה לפי שיעור מידתו של האדם, לכן הוא אומר לעצמו שהיא דבר לא ממשי, חלום רע שיחלוף. אבל לא תמיד הוא חולף ומחלום רע לחלום רע האדם הוא שחולף. בני העיר לא היו אשמים יותר מאנשים אחרים, הם שכחו ענווה מהי, וסברו שהכל עדיין אפשרי לגביהם, סברה שאין בה מקום לקיומן של מגפות. הם הוסיפו לעשות עסקים, התכוננו לנסיעות והחזיקו בדעותיהם. כיצד יכלו לחשוב על הדבר שמבטל את העתיד. הם חשבו שבני חורין הם ואיש אינו בן חורין כל עוד יהיו מגפות. הרופא נזכר במגפה שהיתה  בקונסטנטינופול שקטלה עשרת אלפים נפש ביום אחד"(עמוד38).

"תמיד בא הרגע שבו התחוור לנו היטב שהרכבות אינן מגיעות. ואז ידענו שהפירוד בינינו נועד להיות ממושך. מאותו רגע חזרנו למעשה למעמדנו כאסירים, נאלצנו להצטמצם בעברנו, וגם אלה מאיתנו שאולי בקשו בליבם לחיות בעתיד ויתרו במהרה, כשחשו את הפצעים  שהדמיון פוצע לבסוף את מי שנותנים בו אמון"(עמוד67).

"אפשר לאמר שבתקופה הראשונה של הדבר היו הגולים האלה (שהגיעו לעיר מכל מני סיבות ולא יכלו לצאת בגלל הסגר) דוווקא מופלים לטובה. שכן בעצם הימים שבהם החלו התושבים להיתפס לבהלה, היו מעייניהם שלהם נתונים כולם לנפש שהם מצפים לה. בתוך המצוקה הכללית הגנה עליהם אנוכיות האהבה" (עמוד 71).

ד"ר רייה מונה למנהל הבית חולים:"היה צריך להשתמש בחצרותיו של בית-ספר ועכשיו עמדו שם חמש מאות מיטות, שכמעט כולן היו תפוסות. אחרי קבלת החולים של שעות הבוקר, שהוא עצמו ניצח עליה ואחרי מתן הנסיובים לחולים וחיתוך הבובונים, עוד היה רייה בוחן את הנתונים הסטטיסטים וחוזר לבדוק את החולים של אחרי הצהריים. לבסוף בערב היה עורך ביקורי בית ושב לביתו מאוחר בלילה." (עמוד 81).

האב פנלו נשא דרשה לבני העיר ובה כמובן האשימם בחטאים וטכן שהעונש הגיע בדמות הדבר. "וגם באין תקווה הוא מקווה שחרף אימי העת הזאת וזעקות הגוססים ישאו בני עירנו אל השמים את הקול הנוצרי האחד, קולה של האהבה, אלוהים יעשה את כל השאר" (עמוד90).

"בימי השרב הראשונים האלה זינק מספר הקורבנות והגיע לשבע מאות בשבוע, השתרר בעיר דיכאון" (עמוד 100).

מר טארו הזכיר: "צבען החום הבהיר של גברת רייה האם, קבע בענינן- שמבט שנשקף ממנו טוב לב רב כל כך לעולם יהיה חזק יותר מהדבר"(עמוד104).

טארו הזדקף מעט מעל כורסתו: "אתה מאמין באלוהים דוקטור?

ד"ר רייה : לא, אבל מה פירוש הדבר? אני שרוי באפלה ואני מנסה לראות ברור. כבר מזמן הפסקתי למצוא בזה מקוריות.

טארו : "ולא זה שמבדיל אותך מהאב פנלו?"

רייה: "אני חושב שלא. האב פנלו הוא איש ספר. הוא לא ראה די אנשים בשעת מיתתם ולכן הוא מדבר בשמה של אמת. אבל האחרון שבכמרים הכפריים, שעורך את הטקסים לאנשי הקהילה שלו ושמע באוזניו את נשימתו של גוסס, סבור כמוני. לפני שיבקש להראות את מעלותיו של הסבל, יטפל בו".

אמר טארו: "למה אתה עצמך, שלא מאמין באלוהים, מגלה מסירות כזאת? אמר הרופא שאילו היה מאמין באלוהים כל יכול, היה מפסיק לרפא את האנשים והיה מניח את הדאגה הזאת לו. אבל שום אדם בעולם אפילו לא פנלו, הסבור שהוא מאמין בו, אינו מאמין באלוהים מסוג זה, כי הרי אף אחד אינו מפקיד את עצמו בידיו לחלוטין, ולפחות בענין זה נראה לו לרייה שהוא בדרך אל האמת, במאבקו בבריאה כפי שהיא".

המשיך רייה בתשובה לשאלת חברו טארו: "היה קשה במיוחד לבן של פועל כמוני. אחר כך נאלצתי לראות אנשים בשעה שהם מתים.     אתה יודע שיש אנשים המסרבים למות? שמעת מימיך אשה צועקת –"לא בשום אופן לא" ברגע שהיא מתה? אני שמעתי ואז התברר שלא אתרגל לזה לעולם. הייתי צעיר והסלידה שלי היתה מכוונת נגד סדרי בראשית. מאז נהייתי צנוע יותר. העניין הוא שגם עכשיו עדיין לא התרגלתי לראות אנשים בשעה שהם מתים".

ד"ר רייה: משמעות הדבר לגבי- תבוסה שאין לה סוף (113-14).

"ערכם הרב של המעשים היפים אינו בא להם אלא משום נדירותם ושהרשעות והאדישות הם מניעים שכיחים הרבה יותר במעשיהם של בני אדם. להשקפה הזו איני שותף כלל. הרוע המצוי בעולם נובע כמעט תמיד מן הבורות. בני אדם טובים לרוב ולא רשעים.

ממשיך רייה: והמידה הרעה המיאשת מכולן היא הבורות המדמה לה שהיא יודעת הכל ולכן היא מרשה לעצמה להרוג. נפשו של רוצח עיוורת, ואין טוב אמיתי ואף לא אהבה יפה בלי מלוא הבינה האפשרית" (עמוד 117).

רייה פונה לחברו העתונאי ראמבר: "בכל זאת אני חייב לאמר לך-אין פה ענין של גבורה בכל זה. כי אם עניין של הגינות. זה רעיון שאולי מעורר גיחוך, אבל הדרך היחידה להלחם בדבר היא ההגינות". שאל ראמבר מהי ההגינות? ענה רייה: לגבי ההגינות היא לעשות את עבודתי המקצועית" (עמוד 144).

"התרבו השריפות במיוחד בשכונות היוקרה. התברר שהמבעירים הם אנשים שחזרו מההסגר והאבל והאסון שיבש את דעתם עד כדי כך שהעלו את בתיהם באש בדמותם בנפשם שהם ממיתים את הדבר השוכן בם" (עמוד 150).

"בני עירנו הלכו עכשיו בתלם, הם הסתגלו, כמו שאומרים כי לא היתה להם בררה. עדיין קיננה בהם כמובן תחושת האסון והסבל, אבל עוקצה קהה. אגב ד"ר רייה סבר שזה בדיוק האסון ושההתרגלות לייאוש גרועה מהייאוש עצמו. קודם לכן לא היו המפורדים אומללים באמת, היה אור בסבלם, והאור הזה כבה עתה.

בעוד שקודם לכן הפרידו בקנאות את סבלם מן האסון הקיבוצי, הנה עכשיו השלימו עם הערבוב. כיוון שלא היו להם לא זיכרון ולא תקווה, השתקעו בתוך ההווה. האמת שהכל נעשה להם הווה. יש לאמר זאת: הדבר נטל מכולנו את כושר האהבה ואף את כושר הידידות. כי האהבה זקוקה למעט עתיד, ולנו לא היו עוד אלא רגעים" (עמוד 161).

"יכל רייה להעריך את גודל עייפותו. הוא לא שלט עוד ברגישותו. רוב הזמן היתה קשורה, קשויה ומיובשת אבל מפעם לפעם היתה מתפרצת ומפקירה אותו לרגשות שלא היה אדון להם עוד. אמצעי ההגנה היחיד שלו היה למצוא לו מפלט בהתקשחות הזאת ולהדק עוד את הפקעת שנוצרה בתוכו. הוא ידע היטב שכך ראוי להמשיך. מלבד זה לא היו לו אשליות רבות, עייפותו נטלה ממנו את האשליות שעדיין החזיק בהן. שכן ידע שלפרק זמן שאת אורכו לא יכל לחזות, תפקידו איננו עוד לרפא. תפקידו היה לאבחן, לגלות, לראות, לתאר, לרשום בכרטיסיות ואחר כך לקבוע את גזר הדין-זו היתה המשימה המוטלת עליו. נשים היו תופסות את ידו וצווחות: דוקטור תן לו חיים לבעלי. אבל הוא לא בא לתת חיים אלא להורות על בידוד. אין לך לב אמרו לו יום אחד.  לא נכון היה לו לב. הוא נתן לו את הכוח לשאת את עשרים שעות ביממה שבהם צפה במיתתם של אנשים שנועדו לחיות. הוא נתן לו את הכוח להתחיל כל יום מחדש. מעתה לא היה לו די לב אלא לשם זה. כיצד יכל היה הלב הזה להספיק גם לנתינת חיים?".

לפני הופעת הדבר היו מקבלים את פניו כמושיע. שלוש גלולות ומזרק- והכול יבוא על מקומו בשלום, והיו אוחזים בזרועו ומוליכים אותו לאורך המסדרונות. זה היה מחמיא אך מסוכן. ואילו עכשיו הוא היה מופיע בלווית חיילים והיה נחוץ להלום בקתות כדי לפתוח את הדלת. מבקשים היו לגרור עמם אותו ואת המין האנושי כולו אל המוות. אכן בני אדם אינם יכולים זה בלעדי זה ושהוא עצמו חסר אונים בדיוק כמו האומללים האלה וראוי גם הוא לאותו רטט חמלה שלאחר לכתו מהם הוא מניח לו לגבור בתוכו. (עמוד170)

תאור מצמרר היה תהליך גסיסתו של הילד של השופט אוטון. רייה פנה לכומר נסער והטיח בפניו בזעם: שמע הילד הזה לפחות נקי מחטא, אתה יודע את זה יפה יפה. מלמל האב פנלו: זה מקומם כי זה למעלה משיעור מידתנו. אבל אולי אנו חייבים לאהוב את מה שאנו לא יכולים להבין. ד"ר רייה הזדקף בבת אחת והטיח לעברו: "לא, אבי, לא כך אני רואה את האהבה. ועד יומי האחרון אסרב לאהוב את הבריאה הזאת שילדים מעונים בה". צל של חלחלה חלף על פניו של פנלו: "הא דוקטור עכשיו הבנתי מהו החסד". רייה: "אנו פועלים יחד למען דבר שמאחד אותנו מעבר לדברי כפירה ולתפילות. רק זה מה שחשוב". פנלו הנרגש אמר לו: "כן גם אתה פועל למען גאולת האדם". רייה ענה: "גאולת האדם היא מילה גדולה מדי בשבילי. אני לא מרחיק לכת כל-כך. מה שמעניין אותי היא בריאותו, קודם כל בריאותו". פנלו הושיט לו את ידו ואמר בעצב: "ובכל זאת לא שכנעתי אותך". ענה לו רייה: "מה זה חשוב? אתה יודע היטב, מה שאני שונא הם המוות והמחלה. ושנינו אם תרצה ואם לא, סובלים מהם ונלחמים בהם יחד".

רייה הוסיף לאחוז בידו של פנלו ואמר לו: "אתה רואה אפילו אלוהים לא יכל להפריד בינינו עכשיו" (עמוד 193).

ד"ר רייה עונה לטארו חברו: "אני מרגיש כלפי המנוצחים סולידריות גדולה יותר מאשר כלפי הקדושים. נדמה לי שאין בי חיבה לגבורה ולקדושה. מה שעניין אותי הוא להיות אדם" (עמוד 223).

רייה ידע את מחשבותיה של אימו ושהיא אוהבת אותו ברגע זה, אך גם ידע ששום אהבה, מכל מקום אינה עזה דיה למצוא את ביטויה המיוחד.

הוא ואמו, למשל, יאהבו זה את זה תמיד בשתיקה (עמוד 255).

אחרי חדשים רבים של המגיפה, שעשתה שמות בעיר, הצליח ד"ר רייה להכחידה בזכות תושייתו, מנהיגותו, גיוס מתנדבים רבים וטיפולו המסור שכלל בין היתר גם מתן נסיובים נגד המחלה ובעיקר פעולות מניעה מושכלות.

לסיכום, בולט בספר זה הגיבור האמיתי – ד"ר רייה שמפגין תכונות אדיאליות של רופא: בעל מוסר גבוהה, מקצוען בכל רמ"ח אבריו, דבק באמת, מלא באהבת אדם, אמפטיה, חמלה אנושית, כושר מנהיגות, איזון נפשי ושיקול דעת. רייה הקריב את עצמו, דהיינו סיכן עצמו בזמן מגפת הדבר- הכל למען מטופליו. אף על פי שחווה ייסורי גוף ונפש הוא המשיך להשקיע ימים ולילות בחוליו.

בבתי הספר לרפואה במסגרת השיעורים באתיקה כדאי להביא כדוגמא ומופת את ד"ר רייה  גיבור הספר "הדבר".

למרות הטרגדיה המחרידה המתוארת בידי רב-האומן הסופר קאמי,

יש מוטיב שחוזר על עצמו והוא האהבה. האהבה קיימת אף בתנאים הנוראיים ביותר. רואים זאת באינטראקציות הבין-אישיות בעיר מוכת הדבר ובמיוחד עוצמת האהבה הניכרת בגישתו וטיפולו של ד"ר רייה לחוליו ולבני משפחותיהם וכמובן במעגל האישי והמשפחתי שלו.

על סוגיה זו של אהבה בטיפול כדאי לקרוא מאמרי באתר זה: "אהבה גורם מרכזי בטיפול".

כתב: ד"ר אמי שופמן

נושאים קשורים:  חדשות,  יחסי רופא חולה,  "הדבר",  ספרות,  אלבר קאמי
תגובות
 
דליה פורן
30.05.2014, 13:44

אמי שופמן היקר,

מאמר מרתק ומעניין
את הספר גמעתי בתיכון....והיה כייף גדול לחזור לקטעים שנית, עם התובנות, וההדגשים החשובים והמקצועיים שלך !

כל הכבוד !

שופמן אמי
31.05.2014, 20:10

תודה רבה דליה

פרופ׳ יהודה בר שלום
10.06.2014, 18:55

פשוט מקסים. תודה לד״ר שופמן