ההנחה שחשיפה לחומר ניגודי היא גורם סיכון לפגיעה כלייתית חריפה מבוססת בעיקר על תצפיות לא מבוקרות. חוקרים מ"מאיו קליניק" ביצעו מחקר רטרוספקטיבי, propensity score-match, כדי לבדוק אם ישנו קשר בין בדיקת CT – עם וללא חומר ניגודי מוזרק - לבין פגיעה כלייתית חריפה בערכי בסיס שונים של קצב סינון גלומרולרי מוערך (eGFR).
עוד בעניין דומה
החוקרים זיהו את כל החולים שעברו בדיקת CT חזה, בטן או אגן בין השנים 2000-2010 עם או ללא חומר ניגוד ושלגביהם היו נתוני של קצב סינון גלומרולרי לפני ואחרי הבדיקה. החולים סווגו בהתאם לערכי eGFR לפני הבדיקה: מעל 90, 60-89, 30-59 ומתחת ל-30 מ"ל/ דקה/ 1.73 מ' מרובע.
בכל קטגוריית eGFR יחס החולים היה 1:1, בקבוצה שנחשפה לחומר ניגוד ובזו שלא. החוקרים השוו את שיעורי הפגיעה הכלייתית החריפה (AKI) בין שתי הקבוצות (מוגדר כעלייה של 0.5 מ"ג/ דציליטר ומעלה [44.2 מיקרומול/ ליטר ומעלה] ב-eGFR במשך 72 שעות שלאחר הבדיקה).
בסה"כ כלל המחקר 12,508 חולים, כמעט כולם מאושפזים. שיעור AKI עלה משמעותית עם הירידה בערכי הבסיס של eGFRי(P<0.0001), אולם לא היה הבדל משמעותי סטטיסטית בין חולים שנחשפו לחומר ניגוד לעומת אלו שלא. שיעור AKI נע בין 1% בחולים ש-eGFR אצלם היה מעל 90, ועד 14% בקרב אלו שה-eGFR שלהם היה מתחת ל-30, ללא קשר לחשיפה או לאי-חשיפה לחומר ניגוד.
החוקרים מסכמים, שישנו קשר בין eGFR בסיסי לבין הסיכון לפגיעה כלייתית חריפה לאחר בדיקת CT, אולם סיכון זה לא קשור לחשיפה לחומר ניגודי.
במאמר סקירה ב-NEJM Journal Watch כותב ד"ר ברט, על סמך מחקר זה, כי כאשר בדיקה עם חומר ניגודי היא הכרחית לאבחנה, ליקוי קל עד בינוני בתפקוד הכלייתי לא צריך למנוע ביצוע הבדיקה.
ערכה: ד"ר שירי אלפרט
הירשמו לקבלת עדכונים בנושאים שעלו בכתבה
