משלחת חיל הרפואה לפיליפינים - רשמים וחוויות הפסיכיאטר במסע

ב-8 לנובמבר 2014, הכתה סופת הטייפון HAIYAN את איי הפיליפינים. הסופה שטפה איים רבים. הפגיעה המרבית הייתה באזור האיים טקלובן ובמרכז-צפון האי Cebu - משאירה פגיעות בנפש וברכוש. בערבו של היום ה-6 לאחר הסופה, נחתה באי Cebu המשלחת של פיקוד העורף וחיל הרפואה, כדי לסייע ולטפל בנפגעים באי. המשלחת מנתה 65 אנשי חיל הרפואה בפיקודו של אל"מ ד"ר דודו דגן – סגן הקרפ"ר, ובהובלתו המקצועית של מפקד בית החולים הנפרש של חיל הרפואה, ד"ר עופר מרין. מבין 65 האנשים, היו רופאים במקצועות שונים, אחיות, פרמדיקים, חובשים, אנשי ציוד רפואי, רוקח, אנשי ברה"צ, רנטגן ומעבדה, ופסיכיאטר אחד –הח"מ.

ככלל, במשלחות דומות לאזורי אסון, יצא איש בריאות הנפש במטרה מרכזית אחת- ליווי חברי המשלחת בהתמודדות עם הניתוק מהארץ, מהיום יום, לטובת עבודה בתנאים פיזיים ומנטליים קשים, ביניהם מראות קשים והתמודדות עם שאלות אתיות לא פשוטות. זאת, בין היתר, כדי למנוע מכוחות ההצלה פיתוח עתידי של תסמונת פוסט טראומטית.

המשלחת לפיליפינים, הגיעה לאזור בעל מאפיינים מיוחדים- איזור של איים המורגלים בסופות ואסונות טבע, עם ממוצע שנתי של כ- 25 טייפונים בשנה, לאי שעבר רעידת אדמה בעוצמה של 7.3 חודש טרם טייפון היאן. למרות האסונות המרובים, הסופה הזו, אשר מכונה יולנדה על ידי המקומיים, הייתה שונה בצורה מהותית מכל מה ש"זקני האי" הכירו- גם במהירות הרוחות וגם בנזק שגרמה. בשל הגעתנו לאזור 6 ימים לאחר האירוע- קרי בשלב התת חריף של האסון, ובשל השימוש המפושט בשפה האנגלית בפיליפינים, הגדרתי מראש מטרות נוספות לעבודה בבית החולים- עבודה פרטנית עם פונים הסובלים מ- ASD ומביטויי קושי נפשי אחרים לאסון ועבודה מערכתית לעיבוד והתמודדות עם האסון והאבל שגרם .

המשלחת נחתה לתנאי אקלים קשים ביותר- עומס חום ולחות, והתמקמה לבקשת ממשלת הפיליפינים לעבוד בעיר Bogo שהינה העיר המרכזית בחלק האי שספג את הסופה. את הלילה הראשון העברנו- מותשים מהטיסה הארוכה, באולם הכדורסל המקומי, אשר הוסב למרכז לפליטים, והיה בלי גג (כמו רוב הבתים שנותרו לעמוד) וכמובן בלי מים זורמים ועם חשמל מגנרטור מוגבל היקף, אך למחרת בצהריים כבר נפתח רשמית בית החולים שלנו, בצמוד לבית החולים המקומי, מתקן עם אנשי מקצוע מסורים אך עם תנאי עבודה ואשפוז שגורמים לנו להיות מאד גאים במערכת הבריאות בישראל...

עוד לפני שנפתח בית החולים, חברו ראשי המחלקות שלנו לצוות המקומי ועברו יחדיו על החולים, כדי להתחיל את העבודה המשותפת בצורה מיטבית. מהצהריים כבר התאספו חולים רבים בשערי בית החולים הישראלי, כדי לקבל הערכה רפואית מקצועית- כולל (לשם שינוי) בדיקות מעבדה בסיסיות, רנטגן ואולטרא- סאונד.
גם העבודה המערכתית בהובלתי, החלה כבר ביום הראשון. אנשי הפסיכולוגיה של הקהילה מפיקוד העורף, יזמו מפגש עם ראש אגף החינוך של העיר בוגו. הפעלתם של בתי הספר, הינה אחת הפעולות החיוניות בחזרה לנורמליזציה של הקהילה כולה. כשהתחלנו את העבודה, בתי הספר כבר לא עבדו שבוע שלם, ולא הוגדר עדיין תאריך להחזרתם. הילדים הסתובבו ברחובות בחוסר מעש, ולעיתים קרובות תוך סיכון בין עמודי החשמל השכובים על הכביש להריסות בתיהם. אנשי אגף החינוך ביקשו את עזרתנו בביצוע תהליך של דיבוב מודרך (de briefing) למנהלים ולמורים כדי לעבד את האירוע הטראומטי, וכדי ללמד אותם כיצד לבצע זאת ולאפשר להם להעביר את התהליך את המורים האחרים ואת התלמידים, ואנחנו הסתערנו על המשימה.

בחמשת הימים הבאים העברתי 10 מפגשי דיבוב, עם כלל המנהלים והמפקדים ועם אחוז גבוה של המורים במרכז וצפון האי- בארבע הערים הגדולות יותר של האזור. בסה"כ עברו את התהליך 265 מנהלים, מפקחים ומורים, אשר אחראיים על כ- 40,000 תלמידים. הסדנאות הועברו בבתי ספר שונים בערים אלו, כולם בלי חשמל, רובם גם בלי מים זורמים של ממש, ואת חלקם סיימנו כבר בחושך מלא. כל מפגש כזה, כלל הדרכה על התהליך, 5 שלבים של דיבוב ואז סיכום הדרכתי.

בכל המפגשים, פגשתי אנשים אמיצים, אשר איבדו במקרים רבים קורת גג, ועדיין מצליחים להגיע לפגישה, כשכל מטרתם היא ללמוד כלי עבודה שיאפשר להם לסייע לתלמידיהם לחזור ללימודים ולהתחיל ולהתאושש מהאסון.

שיתוף הפעולה בתהליך הדיבוב היה מלא, וגם אם חלקם נראו מרוחקים בתחילת התהליך, או השתמשו בציניות כדי להתנתק, הרי שאם הזמן ניתן היה לראות איך השיח על האירוע מציף וממלא את הקבוצה, ואיך בצד עיבוד האירועים נוצרת קבוצת משימה חזקה ומלוכדת.

תחום העבודה השלישי בו עסקתי, היה הטיפול הפסיכיאטרי בבאי בית החולים שלנו. אין בחלק זה של האי כל שירות פסיכיאטרי, וניכר כי האוכלוסיה המקומית אינה מכירה את האופציה הפסיכיאטרית.

הופתענו, כל רופאי המשלחת, מהעדר כמעט מוחלט של ASD. ליוויתי מספר תהליכים של קבלת בשורה מרה – למשל אבחון סרטן מפושט ומוזנח או אבדן של בן משפחה קרוב או ילד, אך לא ראינו ולו מקרה בודד של ASD או PTSD. סוגיה זו מעניינת כאמור עוד יותר, אם מעלים את כמות אסונות הטבע המאיימים העוברים על האי. לא ניתן להבין זאת אלא מתוך הבנת אופי העם- שאינו מגלה חולשה או סבל בקלות, ובעיקר ממיקום האנשים על פני סולם הצרכים של מסלו, במקום נמוך. קשה לייצר הימנעות מיציאה מהבית כשהבית נהרס ועף ברוח לדוגמא.

המקרה היחיד בו חשבתי שראיתי ASD בעוצמה פסיכוטית, התברר כעבור מספר שעות כמהלך חריף של typhoid psychosis.

4 ימים אחרי התחלת העבודה המערכתית שלנו, שכללה את הסדנאות שלי ואת עבודת שיקום המתקנים של אנשי יחידת החילוץ וההצלה של פיקוד העורף, חזרו בתי הספר בחלק זה של האי לעבוד. המורים עבדו עם הילדים ואפשרו להם לחלוק את האירוע ואת ההתמודדות עימו, וציינו כי הנוכחות בלימודים עלתה במהירות. את ההתערבות המערכתית, והסיוע בכלל של המשלחת, הטיבו לסכם 2 אנשים. מורה מאחד מבתי הספר פנתה אלי שישה ימים אחרי שעברה עם צוות בית הספר את הדיבוב. היא ציינה כי בפיליפינים לא מקובל לדבר על קשיים, וכי עד לשיחה, כל אחד התמודד בעצמו ולבדו עם מה שקרה. מאז הדיבוב, מציינת כי קבוצת המורים הפכה לצוות, מגובש, תומך ובעל מסוגלות, וכך האסון הפך מנוף לעבודה טובה יותר בבית הספר. התגובה השנייה הייתה של ראש אחת הערים מצפון האי. הוא ציין את הטיפול הרפואי המצוין שנתנו לאנשי עירו, את השיפוץ בהתחלנו בבתי הספר בעיר ואת העיבוד המנטלי של האסון, אך מעל הכל ציין כי סייענו לאנשים "להתעורר" מהלם הסופה, והראנו להם שיש למה לשאוף ואיך לתפקד, ומפה הם כבר יודעים להמשיך גם בלעדנו.

בסה"כ שהינו במשלחת שבועיים ימים, שהיו משמעותיים ואינטנסיביים בכל מימד. הגענו למקום שספג מהלומה קשה ועזבנו את המקום אחרי שנגענו באנשיו וסייענו להם לחזור ולטפל בעצמם.

* נכתב על ידי אל"מ ד"ר איל פרוכטר - רמ"ח ברה"ן, חיל הרפואה.