בעוד שהתועלת מ-bivalirudin בהפחתת הסיכון לדימום ולתמותה בחולים העוברים צנתור טיפולי ראשוני (percutaneous coronary intervention, PCI) בהשוואה להפרין ומעכבי גליקופרוטאין IIb/IIIa מוכרת וידועה, ניתן לתהות על תקפות מסקנות אלו במתאר הטיפול העדכני - בו התרופה ניתנות עוד טרם ההגעה לבית החולים.
עוד בעניין דומה
ניסוי, שהתפרסם לפני מספר ימים (30 באוקטובר) באתר כתב העת NEJM, ביקש לבחון סוגיה זו.
בניסוי חולקו 2,218 חולי אוטם שריר הלב עם עליית מקטע ST (ST-segment elevation myocardial infarction, STEMI) לקבלת bivalirudin או הפרין לא מבוקע או הפרין קל משקל (low-molecular-weight heparin) עם מעכבי גליקופרוטאין Iib/IIIa, במהלך העברה למרכז הרפואי לביצוע צנתור ראשוני (primary percutaneous coronary intervention).
לאחר 30 ימים, השיג bivalirudin הפחתה בסיכון לנקודת הסיום העיקרית (מוות או דימום משמעותי שאינו קשור לניתוח מעקפים [coronary-artery bypass grafting, CABG]) בהשוואה לקבוצת הביקורת שטופלה בעזרת הפרין לסוגיו השונים (5.1% לעומת 8.5%, סיכון יחסי [relative risk]: 0.60; רווח בר סמך של 95%: 0.43-0.82; P=0.001), כמו גם הפחתה מובהקת בסיכון לנקודת הסיום המשנית (מוות, אוטם חוזר או דימום משמעתי שאינו קשור ל-CABG) בהשוואה לקבוצת הביקורת (6.6% לעומת 9.2%, 0.72; 0.54-0.96; P=0.02). בנוסף, הפחית bivalirudin את הסיכון לדימום משמעותי (2.6% לעומת 6.0%, 0.43; 0.28-0.66; P<0.001).
על ההצלחה בהפחתת הסיכון לדימום מעיב הסיכון המוגבר לפקקת חריפה בתוך התומכן (acute stent thrombosis) בקרב מטופלי bivalirudinי(1.1% לעומת 0.2%; 6.11; 1.37-27.27; P=0.007). עם זאת, לא נמצא הבדל בסיכון לתמותה (2.9% לעומת 3.1%) או אוטם חוזר (1.7% לעומת 0.9%).
הירשמו לקבלת עדכונים בנושאים שעלו בכתבה
