ב-20.9.2013 הופיעה כתבה בעיתון "ידיעות אחרונות", תחת הכותרת: "בתי החולים הפרטיים מציעים צונאמי של כסף, והכסף הזה מעוור את הרופאים ומעוות את הרפואה כולה".

"מאז פסק דין יקירביץ, מצב הרפואה הציבורית המשיך להידרדר ומצב הרפואה הפרטית המשיך לשגשג"

פרופ' גבי ברבש, מנהל בית החולים "איכילוב", אמר באותה כתבה (מאת שרית רוזנבלום): "אנחנו מפתחים תשתיות ובונים מגדלים, אבל בסופו של דבר מה שקובע את האיכות של המערכת הוא ההון האנושי שלה. המצב הכלכלי שנוצר בשנים האחרונות גורם להתנהגות שונה מזו שאפיינה את המערכת בעבר. ההון האנושי שלנו, הרופאים והאחיות הטובים ביותר שלנו, פשוט נוטשים את המערכת הציבורית, פיזית ומנטלית. גם אלה שעדיין נמצאים במערכת מסתכלים היום החוצה ואומרים לעצמם : 'שם הכסף הגדול, לשם גם אני רוצה להגיע'. חייבים למצוא דרך להשאיר את הרופאים הטובים בתוך המערכת הציבורית, כי הם העתיד שלה. אם הכסף שכולנו משלמים בביטוחים הנוספים לא יוסט גם לטובת המערכת הציבורית, בעוד עשר או 15 שנה לא יישאר במערכת הזו אפילו רופא מומחה אחד".

אחד הרופאים מבית החולים איכילוב ש"נטש" תרתי משמע, הן את בית החולים "איכילוב" והן את החולה, לפי פסק הדין של השופט ג'ורג' קרא, הוא ד"ר ולדימיר יקירביץ : כאמור, "את המינימום כמו למשל איפה בדיוק יש דימום, עובדה שגם ד"ר פז וגם ד"ר קרמר, חיפשו את החור במקום הלא נכון... היינו מצפים שהנאשם ימתין עד שד"ר קרמר יגיע ויתן לו ההסברים הנחוצים אבל הנאשם נטש כזכור, לפני שד"ר קרמר הגיע לבית החולים... למרות שהוא אמר כי מבחינתו קרמר היה אחראי והיה אמור להדריך את ד"ר פז. הוא חשב שאין שום טעם ואין שום חשיבות להסביר למי משני המנתחים מה הוא עשה ומה הוא חושב שעליהם לעשות" (מתוך סיכומי התביעה בעמ' 136, לקריאה לחצו כאן)

"מכיוון שמדובר כאן בשתי ישויות נפרדות המתחרות זו בזו הרי צריך לחול איסור מוחלט על שיתוף של צוות רפואי בין בתי החולים הציבוריים והפרטיים"

באותו משפט גם העיד ד"ר גבי ברבש: "ד"ר יקירביץ, מדי פעם הוא היה מגיע ואומר שמס' הניתוחים יורדים תדבר עם קופ"ח זאת עם קופ"ח אחרת שיפנו אלינו יותר חולים, והיינו באמת מגיעים להסכמה עם קופ"ח... אחת הפעמים במהלך 95', ואני לא יודע מתי כשהוא בא לספר לי את זה, אמרתי לו ואז כבר היה מצב, אני חייב לציין שבתי חולים אחרים, לא אצלנו הייתה סיטואציה של בחירת מנתח דרך איזה שהוא chanel אנחנו התחלנו את זה שנה יותר מאוחר, לקראת 96', אז אמרתי לו (הכוונה לנאשם – ג' ק',) תראה, אתה יודע מה, אתה רוצה להגדיל את מספר הניתוחים בבית חולים, בוא, במקום להעביר את החולים הפרטיים שלך לאסותא, תעביר אותם לבית חולים ואנחנו נשלם לך פה בבית חולים, ה–margin שהיה לי דרך התשלום שקיבלנו מקופ"ח היה מספיק גדול בשביל לשלם לו יותר ממה שאנחנו משלמים ברגיל, אני לא זוכר אם שילמנו לו אז 5,000-6,000 ש"ח במקום 2,000 או 1,800 ש"ח ששילמנו אז למנתח בכיר בססיה."

מאז פסק דין יקירביץ, שניתן ב-20 בינואר 2004, מצב הרפואה הציבורית המשיך להידרדר ומצב הרפואה הפרטית המשיך לשגשג. גרעונות קופות החולים עומדים היום על 1.7 מיליארד ש"ח, גרעונות "הדסה" מגיעים ל-1.4 מיליארד ש"ח, וגם בתי החולים מצויים בגירעון של כמיליארד ש"ח.

האם כל הבעיה של הרפואה הציבורית היא הרפואה הפרטית? כפי שנכתב בכתבה בידיעות אחרונות: "בבתי החולים של אסותא בלבד מבוצעים מדי שנה 85,000 ניתוחים, 650,000 בדיקות וטיפולים אמבולטוריים (שאינם מצריכים אשפוז) וקרוב ל-5,000 צנתורים"; האם כל הבעייה של הרפואה הציבורית היא הנחיית היועץ המשפטי לממשלה בשנת 2002, השופט אליקים רובינשטיין, שקבע כי השר"פ בבתי החולים הממשלתיים אינו חוקי?

לדעתי שורש הבעיה נמצא במחוזות אחרים לגמרי. הקמת בתי חולים פרטיים נוספים הינו הליך מבורך ביותר שמגדיל את ההיצע לגבי הביקוש הגובר לשירותי הרפואה. אלא מה? בתי החולים הפרטיים אינם בתי חולים סמך לבתי החולים הציבוריים, אלא בתי חולים עצמאיים לכל דבר ועניין, כולל לגבי מצבת כוח האדם הרפואי. יתרה מכך, בתי החולים הפרטיים יכולים וצריכים להתחרות בבתי החולים הציבוריים הן ברמת השירות והן באיכות השירות הרפואי שהן מספקות לאוכלוסיית החולים.

מכיוון שמדובר כאן בשתי ישויות נפרדות המתחרות זו בזו כמתחייב מכל מערכת תחרותית, הרי צריך לחול איסור מוחלט על שיתוף של צוות רפואי בין בתי החולים הללו. כלומר, כל רופא וכל אחות צריכים לבחור לעבוד בבית חולים ציבורי או בבית חולים פרטי. האפשרות הקיימת היום, בה רופא שמנהל מחלקה בבית חולים ציבורי, ומתוקף כך גם מקבל 30 כוננויות-על, יבצע ניתוח בבית חולים פרטי בעת היותו כונן-על בבית חולים ציבורי היא לכאורה מעשה בלתי חוקי.

"הנורמה המשפטית של משפט יקירביץ תואמת את ענייננו: הפרדה מוחלטת של הצוות הרפואי בין בתי החולים הציבוריים לבתי החולים הפרטיים"

רופא מומחה בבית חולים ציבורי, שמתוקף תפקידו חייב בנאמנות למקום עבודתו, אשר מפנה חולים לבית חולים פרטי, הינו לכאורה פוגע בחובת הנאמנות שלו לבית החולים הציבורי בו הוא עובד.

חוק יסוד: חופש העיסוק אינו מתיר את ההפקרות לכאורה הנוהגת היום, בה כל רופא מומחה הישר בעיניו יעשה. החלטת בית המשפט העליון במשפט יקירביץ, ש"מצביעה על נורמות התנהגות שאינן מתיישבות עם דרישותיו של מקצוע הרפואה", יפה בהחלט לענייננו: "אם לא די בעבירות ההריגה, הרי בצידן מוצאים אנו את העבירות של פזיזות ורשלנות. מדובר בשישה מקרים בהם הורשע המערער בנטישת חולים בחדר הניתוח. לא נחזור ונפרט את כל אחד ואחד מן המקרים האמורים. די להזכיר כי באחד המקרים - האירוע נשוא אישום 5 - הותיר המערער את החולה בידיו של המתמחה ד"ר פז וכי זה נאלץ להמשיך בביצוע הניתוח תוך שהוא מקבל עצה והדרכה מפיו של הרופא המרדים, ד"ר זילביגר (!). במקרה אחר - נשוא אישום 9 - עזב המערער את חדר הניתוח על מנת לבצע ניתוח פרטי בבית חולים אחר" (לקריאת ההחלטה לחצו כאן)

הנורמה המשפטית של משפט יקירביץ תואמת את ענייננו: הפרדה מוחלטת של הצוות הרפואי בין בתי החולים הציבוריים לבתי החולים הפרטיים.