עו"ד עדי ניב-יגודה מעלה במאמרו על "הסכנה שבסטנדרט רפואי שנקבע בבית המשפט" את אחד הנושאים הקריטיים ביותר במקצוע הרפואה: איכות הרפואה. עו"ד יגודה מסכם, כי "יצירת רף משפטי שאינו ישים ו/או שאינו בר השגה בנסיבות הקיימות במציאות הישראלית הוא שמגביר את חוסר אמון של מערכת הבריאות במערכת המשפט. בדומה ל"נקודת שבר" שהתרחשה בעקבות פרשת קליפורד".

בהקשר לכך אני מבקש להביא הציטוט הבא:
Preachers say, Do as I say, not as I do. But if the physician had the same disease upon him that I have, and he should bid me do one thing, and himself do quite another, could I believe him?"
(John Selden, 1689).

"הנורמות ברפואה נקבעות על ידי בית המשפט. זאת מכיוון שהנורמות המשפטיות שנקבעו בבית החולים לא נמצאו ראויות לפי פסקי הדין"

האם יסכים עו"ד ניב-יגודה לקבל טיפול באיכות רפואית לקויה מכיוון שהמערכת מספקת לו רק מתמחה שנה ראשונה ללא פיקוח ישיר של מומחה?

הנורמות ברפואה נקבעות על ידי בית המשפט. זאת מכיוון שהנורמות המשפטיות שנקבעו בבית החולים לא נמצאו ראויות לפי פסקי הדין. כב' השופט צבי גורפינקל בפס"ד רוסו כבר קבע: "הנורמות אינן נקבעות על-ידי מומחים אלה או אחרים, אלא על-ידי בית-המשפט".בית המשפט העליון אישר את החלטתו .

גם במשפט קליפורד החליט בית המשפט העליון על הנורמות : "העובדה שרופא נהג בהתאם לפרקטיקה המקובלת בתחומו באותו זמן, היא, כשלעצמה, אינה מעניקה לו הגנה מוחלטת. לעולם מצוי הכוח בידי בית-המשפט לקבוע, כי פרקטיקה נהוגה זו אינה עולה בקנה אחד עם חובת הזהירות של רופא כלפי מטופל. עם זאת, רק במקרים חריגים תסווג פרקטיקה כללית ונוהגת, כרשלנית" (לקריאת פסק הדין לחצו כאן)

במשפט מלול אף נקבע, תוך ציטוט מדברי השופט ברק : "השופט יפעל בצורה בלתי סבירה אם הוא יתעלם מהמקרה הקונקרטי, ויתמקד אך ורק בנורמה הכללית. אין לשכוח כי הנורמה הכללית לא באה אלא כדי לפתור מקרים ספציפים" (לקריאת פסק הדין לחצו כאן)

במשפט יקירביץ אף חידד בית המשפט את נושא הנורמות באמרו : "בית המשפט תמה בהקשר זה מהי חשיבותה של פעולה כירורגית, מוצלחת ככל שתהא "אם זו אינה 'נשמרת' בהמשך על ידי המנתח" (עמ' 177 להכרעת הדין). בהשאלה, הוסיף בית המשפט ותמה "מה שווה טיסה מוצלחת ווירטואוזית ככל שתהיה מבלי שתס[ת]יים בנחיתתו של המטוס (בידיו של הטייס המיומן), בשלום ובבטחה עם נוסעיו?!" (עמ' 196 להכרעת הדין).

בהסתמכו על חוות דעתו של המומחה מטעם התביעה באשר לנורמה הרפואית המקובלת בהקשר זה, אף דחה בית המשפט את עמדת המערער לפיה משהסתיים חלקו הכירורגי של הניתוח, ניתן על פי הנורמה המקובלת להותיר את הרופאים המתמחים לגמול את החולה ממכונת לב-ריאה ולסיים את הניתוח. בית המשפט קבע כי גירסתו זו של המערער נובעת מרצונו לתרץ בדיעבד את התנהגותו ואת העובדה שנטש את חדר הניתוח תוך כדי מהלך הניתוח (לקריאת פסק הדין לחצו כאן)

בפסק דין חליווה נקבע : "לא פעם קבעו בתי המשפט שנוהג מסוים אינו מהווה נורמה התנהגותית, המחליפה או באה במקום חובת הזהירות בה חב הרופא או בעל המקצוע (לקריאת פסק הדין לחצו כאן)

גם בפסק דין ביטון (אותו מצטט עו"ד ניב- יגודה) מצויין :"התובע ביקש לקרוא 'תגר' (כלשונו) על 'הנורמה הקיימת' לפיה גורלו של אדם המזדמן לחדר המיון, נקבע באופן מקרי על פי איכותו של הגורם הרפואי שבו הוא נתקל.

"הנורמה המשפטית הנהוגה כיום בבתי החולים הציבוריים שבה רופא אינו מגדיר עצמו בפני החולה כמתמחה אינה ראויה"

ולכן, איני מסכים עם דעתו של עו"ד ניב-יגודה בהקשר לסכנה לכאורה שבסטנדרט רפואי שנקבע בבית המשפט. אין נורמה משפטית כזו שמחייבת את הרופא המטפל בחדר מיון, בחדר ניתוח או בכל מקום רפואי אחר שרק רופא מתמחה יהיה האחראי הבלעדי על האיכות הרפואית. בכל המקומות שם נמצא רופא מתמחה חייב להיות במקביל גם רופא מומחה שיבקר, ידריך ויאשר את איכות הטיפול הרפואי. בהקשר לכך יש לציין את צו הרופאים (שימוש בהגדרת "מנתח"), תשל"ח-1977. הצו קובע כי " לא ישתמש רופא בהגדר 'מנתח' או 'כירורג' אלא אם הוא בעל תואר מומחה, כמשמעותו בתקנות הרופאים (אישור תואר מומחה ובחינות), תשל"ג-1973, באחד הענפים המפורטים בתוספת". והתוספת היא: כירורגיה כללית, נוירוכירורגיה, כירורגיה של בית החזה, כירורגיה פלסטית, כירורגיה אורולוגית, כירורגיה אורתופדית, מחלות אף אוזן וגרון, יילוד וגיניקולוגיה, מחלות עיניים.

אי לכך, כל רופא מתמחה במקצועות הנ"ל בחדר מיון או בחדר ניתוח או בכל מקום טיפול רפואי אחר חייב לומר לחולה שהוא מתמחה באורטופדיה ולא "אורטופד" (כפי שאירע במקרה ביטון עליו נסוב המאמר של עו"ד ניב-יגודה) ולתת לחולה להחליט אם הוא מסתפק בכך.

הנורמה המשפטית הנהוגה כיום בבתי החולים הציבוריים שבה רופא אינו מגדיר עצמו בפני החולה כמתמחה אינה ראויה. כמו כן הנורמה המשפטית הנהוגה כיום בבתי החולים הציבוריים שבהן החלטות רפואיות אינן מגובות באישור הרופא המומחה אף היא אינה ראויה. לאור זאת אין ברירה אלא לתת לבית המשפט לקבוע לבתי החולים ולרופאים מהן הנורמות הראויות החוקיות לניהול רפואה בטוחה.

אפשרות אחרת היא, שהרופאים המומחים בבתי החולים הציבוריים יהיו אחראים באופן אישי 24/7 לכל הפעולות הרפואיות הנעשות על ידי הרופאים המתמחים. הטלת האחריות הרפואית על המתמחים בלבד ללא פיקוח רפואי הולם של הרופאים המומחים אינה הנורמה שבית המשפט רואה אותה כראויה, וגם אני סבור שעו"ד ניב-יגודה לא היה מסכים לקבלה אם המדובר היה באחד מבני משפחתו.