דעות

שמיכת תקציב הרפואה בישראל פשוט קצרה מדי

מה באמת מסתתר מאחורי הכותרות בעיתונים על קריסת בתי החולים הממשלתיים, על "בור תקציבי" של 800 מיליון שקל , על חדלות פירעון לספקים ועל סכנת סגירה? כיצד יתכן שבמשק מפוקח ,שבו לרגולטור (משרד הבריאות) יש שליטה על המחירים, על הסכמי השירות, על תקני כח-אדם ובמידה רבה גם על השכר, נוצר גירעון תפעולי ההולך וגדל מדי שנה?

"הממשלה חתמה על הסכמי שכר עם הרופאים אך לא תיקצבה את העלות הנוספת"

המשבר הכרוני ההולך ומחריף לנגד עינינו הוא סימפטום אופייני לדרך ניהול מערכות רבות בשירות הממשלתי; יחידות סמך הנהנות לכאורה מעצמאות בתפעול היום-יומי נתונות ,למעשה, בסד תקציבי שאינו מאפשר להן להקטין הוצאות ומצד שני מקשה מאד על הגדלת הכנסות. רוב רובו של הגירעון התפעולי הוא, באופן ישיר, מעשה ידי הממשלה, המסתכלת כעת מהצד ומניחה לבתי החולים להגיע לסף משבר בהנחה שההנהלות המקומיות ,הנתונות בלחץ הגרעון המצטבר, ימציאו את עצמן מחדש ויצליחו לשרוד.

70% מהוצאות בתי החולים הוא שכר העבודה. הממשלה חתמה על הסכמי שכר עם הרופאים אך לא תיקצבה את העלות הנוספת .מחירי מוצרים ושירותים שונים עלו וגם לכך לא ניתן מענה תקציבי. מצד שני ,בסעיף ההכנסות נעשו תיקונים חלקיים הנמחקים בחלקם הגדול על ידי מבנה ההכנסות של בתי החולים.

 "שמיכת התקציב קצרה: או שהראש (בתי החולים) גלוי או שהרגליים (קופות החולים) גלויות. כיום הגענו למצב שבו גם הראש וגם הרגליים חשופים"

על מנת להבין את "מעגל הכספים" במערכת הבריאות הציבורית נדרש הסבר קצר על התקצוב והתמחור ועל הסכמי השירות. המדינה מעבירה לקופות החולים, מדי חודש, 1:12 מהתקציב השנתי הנגזר ממספר המבוטחים ומקבוצות הגיל. קופות החולים משלמות לבתי החולים תמורת ימי אשפוז וניתוחים לפי תעריף הנקבע על ידי משרד הבריאות. אולם, הסכמי השירות בין הקופות לבתי החולים כוללים הנחות כמות ותקרת תשלום, כך שככל שפעילות בית החולים גדלה התקבול היחסי עבור הפעולות יורד. בתי החולים אינם שולטים על מספר החולים כיוון שרוב הרפואה הציבורית היא דחופה והחוק מחייב לקבל כל חולה הפונה לטיפול. קופות החולים מכוונות את הפניות החולים כך שיוכלו לנצל את מירב ההנחות והתעריפים המוזלים. לכן הוצאות בתי החולים גדלות ואילו היכולת להגדיל הכנסות מוגבלת מאד. כאשר גוברת מצוקת בתי החולים משרד הבריאות מעלה את תעריפי יום האשפוז והניתוחים אולם חלק גדול מהתוספת התיאורטית נמהל עקב הסכמי השירות עם קופות החולים.

מצבן של הקופות אינו טוב כפי שאפשר היה לחשוב מנתוני התשלומים לבתי החולים. עלויות האשפוז הן מעט פחות ממחצית הוצאה של הקופות. מהמחצית השנייה, 72% הן הוצאות לשכר עבודה. גם בקופות, הסכמי השכר מחייבים הגדלת ההוצאה אולם התקצוב הממשלתי לא הותאם לעליה בהוצאה. ההכנסות מהביטוח המשלים לסוגיו, מרפואה משלימה ומפעולות אחרות הן שוליות ואין ביכולתן לאזן את התקציב העיקרי. המחסור ברופאים מומחים גורם לתחרות בין הקופות בגיוס רופאים ולעליות שכר, הרבה מעבר למתחייב מההסכמים הקיבוציים.

השאיפה של הקופות (בעיקר "כללית" ו"מכבי") לפתח שירותים עצמאיים בכל תחום אפשרי ולהקטין את התלות בבתי החולים גם היא מגדילה הוצאות . לכן לארבע קופות החולים יהיה השנה גירעון תפעולי גדול ממיליארד שקל.

התמונה הכללית, לכן, ברורה מאד. שמיכת התקציב קצרה . או שהראש (בתי החולים) גלוי או שהרגליים (קופות החולים) גלויות. כיום הגענו למצב שבו גם הראש וגם הרגליים חשופים.

מערכת הבריאות כולה פועלת ביעילות רבה. זה לא מכבר סווגה בין ארבע היעילות ביותר בעולם. לכן, לייעול נוסף תהיה השפעה שולית. לממשלה, הרוצה למנוע קריסה קרובה של המערכת, יש שתי אופציות בלבד: להגדיל את תקציב הבריאות או לגרום להורדת שכר לרופאים ולאחיות .

* המאמר פורסם לראשונה ב"ידיעות אחרונות"

נושאים קשורים:  דעות,  בתי חולים ציבוריים,  קופות חולים,  רפואה ציבורית,  משבר תקציבי
תגובות
 
דר' רוטמן
17.09.2013, 08:23

כל מה שצריך לעשות זה "להעיף" את ה-"פרופסורים" כבדי השכר למערכת הפרטית ולעבוד עם הרופאים הטובים באמת והמסורים במערכת הציבורית.
סרטן "קצפת" הרופאים נוצר על ידי תאוות בצע ללא בסיס מקצועי או טובת החולים תחת החסות של "רבנים קבלנים", עיתונות מושחתת ומערכת בריאות "מעלימת עין" ומשוחדת.

דר מאיר רז
17.09.2013, 12:38

ראוי פרופ' רביד לברכות על התיאור הממצה של מערכת הבריאות הישראלית.הבעיות ידועות,הפתרונות אף הם.
חסרים האומץ והנכונות לנקיוטת המתבקש (ולא רק במשרד הבריאות).

יוסי
29.09.2013, 10:52

שאלת תם: אם יש מחיר ליום אשפוז, למה צריך לעשות הסכמים בין הקופות לבתי החולים שמפחיתים ממחיר זה?
הבעיה המרכזית בעיני היא, שמערכת הבריאות מנוהלת ע"י "סופר-גאונים", שכל אחד מהם חושב שיוכל לכופף את המערכת בכללותה לטובת האינטרסים שלו או של ארגונו, ע"י כיפוף יריביו/מתחריו/לקוחותיו/ספקיו. התוצאה היא שמערכת הבריאות פועלת ב"היפר חוסר יעילות". חלק ניכר מאד מהפעילות היא זבל שאינו תורם דבר, מלבד שרשור של פעילות מיותרת נוספת. בתנאים כאלו שום תקציב לא יוכל לענות על ה"דרישות", שהן בבחינת בור ללא תחתית.