חדשות

"הצעקה" – ציור יפה להחריד של אדוארד מונק

העניין המרכזי של הצייר הסקנדינבי הדגול ובסיס ציוריו לא היה מראה עיניו - אלא השתקפות נשמתו-נפשו; המוטיב העיקרי בהם היה הבדידות

מונק היה צייר אקספרסיוניסטי נורבגי (1863-1944), אחד הציירים הגדולים ביותר של סקנדינביה. הוא השפיע מאד על התפתחות הזרם האקספרסיוניסטי באירופה בתחילת המאה העשרים.

בילדותו היה מונק מוקף חולי ומוות. אימו חלתה בשחפת ומתה כאשר היה בן חמש ובהיותו בן 14 מתה אחותו האהובה סופי שהיתה מבוגרת ממנו בשנה. גם שניים מאחיו חלו. אביו היה צעיר בעשרים שנה מאמו של אדוארד. האב היה רופא צבאי, נוצרי אדוק ובעל הכנסה צנועה. אחותו הצעירה אובחנה כחולת נפש. מבין 5 אחים ואחיות, רק אחות אחת התחתנה אבל לאחר מספר חודשים היא נפטרה. אדוארד ואחיו נשארו רווקים. לא פלא איפוא שבאומנות שלו חוזרים המוטיבים של חולי, מוות, יגון ואבל.

הצעקה (מקור: ויקיפדיה)

הצעקה (מקור: ויקיפדיה)

ב-1889 בעקבות נסיעה לפריס, הוא התוודע לאימפרסיוניזם ולאומנים דוגמת פול גוגן וטולוז לוטרק. חוויה זו סייעה לגיבוש סגנונו האישי העמוק ולשימושו בקו המתפתל והזורם שדמה לקווים של סגנון האר נובו. אבל, אצלו הקווים לא היו לשם דקורציה או אסתטיקה, אלא לשם ביטוי תובנותיו הפסיכולוגיות העמוקות.
הציור הידוע והמפורסם של מונק הוא "הצעקה" (בנורבגית Skrik) שבו דמות אקספרסיבית ניצבת על גשר וצועקת אל מול הצופה. מונק צייר מספר גרסאות של היצירה בשנים 1893-1895.

ציור "הצעקה" יכול להתפרש כסמל לייסורי האדם המודרני. הציור מציג דמות חדורת פאניקה המזכירה בעיצובה גוויה ועובר כאחד. היא מכותרת בקוים מתפתלים של שמיים בצבע אדום עז. בעבודה זו מועלית החרדה לרמה קוסמית. כאשר מונק נשאל על "הצעקה", הוא אמר שההשראה לציור נבעה מסיוט שחלם בלילה, בעודו מביט ממרחק רב על גשר הוא שמע זעקה מחרידה מבלי שיכול היה לראות את מקורה. במקום זאת הוא ראה רק את העוברים והשבים שהמשיכו לנוע על הגשר.

על פי הספר "עיונים באמנות- המאה העשרים", מונק צייר את הציור לאחר שובו מפריז בתקופה מרובת משברים בחייו. הציור משקף חוויה מסעירה, מעין חוויה מיסטית דתית. בציור זה חש מונק מעין התגלות.
"הלכתי עם שני ידידים לאורך הדרך. השמש שקעה. השמיים הפכו לפתע לדם. ואז חשתי בצעקה הגדולה שבטבע".

בציור זה קיים דימוי ארכיטיפי שמוספות עליו חוויות אישיות. ארכיטיפ הוא אלמנט של הלא מודע הקולקטיבי. הארכיטיפ מאפשר לאדם לחוות רגשות, התנסויות ואופני חשיבה של הדורות הקודמים, המקשרים אותו אל כל מה שארכאי (קדום) אצלו.

בציור מופיע דימוי האם הארכיטיפי. הצעקה מביעה געגועים חוזרים בנפשו של האומן לדמותה של אימו. הצייר מבטא את חוויות ילדותו, ואת טראומת הנטישה והאובדן שבמות האם. מרבית הפרשנים רואים בדמות הזועקת את האם שמתה (פניה כגולגולת ועיניה כארובות חלולות). בדמותה מתגלם המוות כמצב סופי ממנו אין חזרה.
הצבע האדום הדומיננטי מסמל דם, אולי בהקשר למחלת השחפת. גם מבנה הכנסייה שברקע (שבולט פחות בציור ויותר בחיתוך העץ שמונק עשה כאדפטציה לציור), קשור למות האם שנקברה בחצר של כנסייה קרוב לים. הפרספקטיבה של הנוף בציור מזכירה ציורים אחרים של מונק ומשקפת זיכרונות מימי ילדותו.

פרשנות נוספת רואה בדמות הוזעקת על הגשר את מונק עצמו, כשהוא רוצה לשתף את העולם כולו בבדידותו, המתבטאת באמצעות המרחק הרב של הדמות המרכזית משתי הדמויות שבקצה הגשר. מונק רוצה לשתף את היקום גם בפחדיו. אכן, היקום משתתף ברגשותיו, כשאיתני הטבע משנים את צורתם הקבועה ומתמזגים עם גלי הקול המהדהדים לישות מיסטית ולא חומרית.

פרשנות חלופית רואה בדמות, אישה שכל כוחותיה מרוכזים בזעקתה. השטן מצוי בתוכה ולכן היא לוהטת כלהבה של אימה וגורמת אף להתלקחות של הנוף שלידה, עד שהוא זורם כלבה מותכת ונספג בקווים הגליים של השמיים הלוהטים באדום ובצהוב גפריתי. תנודות החומר בציור אינן מתפרשות כתופעה אופטית, אלא כצורות אקוסטיות של זעקה. המישורים הקדמיים האחוריים התאחדו מתוך ניסיון להעברת ה"אלוהי" הגבוה ביקום הממשי. פחד הבדידות רובץ בציור זה על היקום כולו ולא רק על הדמויות.

אדוארד מונק (צילום: ויקיפדיה)

אדוארד מונק (צילום: ויקיפדיה)

בדרך כלל העניין המרכזי של מונק ובסיס ציוריו לא היה מראה עיניו, אלא השתקפות נשמתו-נפשו.

נהוג לציין ש"הצעקה" הינה התמונה האקספרסיוניסטית הראשונה והדוגמא הקיצונית ביותר של ציורי הנפש-נשמה. למעשה, הציור מבטא את הגהינום הפנימי של מונק ומתאר היטב חרדה קיצונית, ייאוש ואפוקליפסה, או בשפתינו, הפסיכיאטרים -מלנכוליה חרדתית קיצונית וניהיליסטית.

כאמור סגנונו של מונק אקספרסיבי, דהיינו הבעתי וכולל משיכות מכחול ברורות, קווים דינמיים ונטייה לצבעים כהים ומלנכוליים. בעבודותיו, מונק נתן ביטוי בעיקר לחרדותיו ולרגשותיו העזים.

מונק היה עסוק באופן כפייתי בכל אשר היה קשור לחולי, דכאון, מוות ולדמויות בודדות ומיואשות. כפי שצוין לעיל לגבי "הצעקה", ציוריו מזכירים סיוטי בלהות חוזרים ונשנים, שמהם כנראה הוא ניסה להשתחרר באמצעות ציור חזרתי שלהם. הוא בעצם... צייר את חייו.

ציור מעט יותר מאוחר שלו, "מוות בחדר החולים", מבוסס על מות אחותו האהובה סופי. בנוסף, הציור "מטבוליזם" שבתחילה נקרא בשם "אדם וחווה" ובו מצוירים גבר ואישה- כולל במקום אהבה, הרבה יגון ופסימיות.

בגיל 39 ב-1902 מונק חווה אהבה נכזבת שבעטיה הוא ירה בעצמו וכך נפצע בידו השמאלית. במשך שנים הוא לא התגבר על סיום קשר זה. ב-1907, בגיל 44 בעיית האלכוהול והדיכאון שלו החמירו. כעבור שנה, מונק התאשפז מרצונו החופשי בקליניקה פסיכיאטרית בקופנהגן לשמונה חדשים. הנורבגים התרשמו מאד מאומנותו ובזמן אשפוזו בדנמרק הוענק לו על ידם פרס Order of St.Olav.

לדעתנו, דבר זה מראה על הרמה המוסרית נטולת הסטיגמה של אותם בכירים נורבגים שהחליטו על צעד אציל נפש שכזה. רוב חייו מונק חי בבדידות מוקף בציוריו. לפני מותו, הוא הורה בצוואתו להוריש את כל ציוריו לעיר אוסלו.

חוקרי אומנות כגון ד"ר איזיקיאל, רואים מכנה משותף בין הביוגרפיה ויצירותיו של מונק לאלו של פרנץ קפקא. המוטיב העיקרי המשותף ביצירותיהם הינו הבדידות. הדמות העומדת במרכז מבודדת בתוך עולם מנוכר, עולם שכולו פרטים. ההבעה עמוקה ומבטאת את העצב של הדמות.

הסוגיה האיבחונית

בסך הכול, החומר הקליני שברשותנו מוגבל וגם האנמנזה חלקית. למיטב שיפוטנו מונק סבל מ- Dysthymia
DSM5 - Persistent Depressive Disorder ובהמשך מאפיזודות של דיכאון מאג'ורי ו- Alcohol Use Disorder לפי DSM5.

לדעתנו התלות שלו באלכוהול שהחמירה סביב גיל 40 היתה תולדה של Self Medication. הצורך ב"טיפול עצמי" עם אלכוהול נועד להתגבר על האובדנים הרבים שחווה בחייו (בעיקר בילדותו) ולהתמודד עם אכזבותיו, חרדותיו, דיכאונותיו, סיוטיו ובעיקר עם בדידותו הקשה.

כאשר המחבר הראשון (א.ש.) ביקר באוסלו לפני כשנתיים, במוזיאון מונק ובגלריה הלאומית של אוסלו שם הוצגו ציוריו, הוא נדהם מגודל הכישרון של מונק והרגיש הערצה לאומן. המחבר השני ביקר במוזיאון מונק ב-1998 ונפעם מציוריו גם כן. שנינו הרגשנו כמעט בכל ציור את עוצמת הכאב, החרדה והייאוש של האמן.
באותו זמן הרגשנו כרופאים חמלה עמוקה ותסכול כי אם היה חי בתקופתנו עם הארסנל התרופתי והפסיכותרפויטי שעומד לרשותנו היום, יתכן שהיינו יכולים להציל אותו מהאומללות הנוראה של הדיכאונות, החרדות והשימוש באלכוהול בעקבותיהם.

מקורות:

1. ד"ר פרנק הויפודט שאת הדוקטורט שלו הקדיש לחיי מונק ואומנותו, ועבד שנים רבות במוזיאון מונק באוסלו.
2. וויקיפדיה.
3. ד"ר שרית איזיקיאל-כתב עת לאומנות –מעמקים.
4. ביקורו של המחבר הראשון במוזאון מונק ובגלריה הלאומית באוסלו לפני שנתיים במסגרת כנס החברה הבין-לאומית לטיפול בהתמכרויות באוסלו, 2011.
5. נורית הדס, "עיונים באמנות- המאה העשרים". הוצאת לוני כהן, 1999.

נושאים קשורים:  חדשות,  אדוארד מונק,  Dysthymia Persistent Depressive Disorder
תגובות
 
אורי שוחט
28.08.2013, 10:36

יפה ונוגע. לכל אדם יש צעקה משלו ומונק מזכיר לנו אותה, תוך יצירת הזדהות עם הצעקה הגדולה שלו.
גם מהפרטים המעטים שמובאים במאמר ניתן לשער שהאובדנים בחייו תרמו לדיכאון. הוא איבד בילדותו את אימו בגיל צעיר ואת אחותו בגיל ההתבגרות. מחקרים מצביעים על כך שאובדנים בגיל ההתבגרות משפיעים על פריצה של דיכאון בגיל מבוגר יותר.
אסיים בשאלה רטורית: האם ה'צעקה' הייתה נוצרת בלי הסבל הנפשי שלו?
אורי

אמי שופמן
28.08.2013, 10:49

אורי היקר

אתה צודק כל מילה בסלע

נעמי טנהאוזר
01.09.2013, 17:59

מאמר יפה ומעניין. ובהקשר לתרופות - ייתכן שאם הןא היה משתמש בתרופות המודרניות לא היינו יכולים היום לדון בציור זה. כלומר - אולי הוא לא היה יוצא לפועל.

אמי שופמן
01.09.2013, 19:12

נעמי היקרה

כל זה כמובן היפותטי- העיקר הכוונה הטהורה

ד"ר גורגי-ארדיטי רינה
03.09.2013, 19:07

מעניין לקרוא מאמר שכזה.
בו מתוארת האומנות דרך עיני הרופא.
תבורכו על היזמה.ומצפה לעוד מאמרים שכאלה

בברכת שנה טובה ובריאה
ד"ר גורגי-ארדיטי רינה

ד"ר שופמן אמי
03.09.2013, 19:16

תודה על הברכות
תענוג בשבילינו לעסוק גם באומנות

שנה טובה

דבי
29.10.2013, 19:15

מדהים כמה שציור יכול לפרש את הנפש.
שהרי לכל צייר יש מוזה לציוריו ואילו למונק היו
חיו עמוסי הטרגדיות המדפחתיות והבדידות, אותם כנראה רצה לצעוק לעולם בציורו הצעקה.
אכן הציור משפיע חזק עצ הצופה ומעורר מחשבות נוגות