חדשות

"בני אדם לא צריכים להיות בטוחים שהשגת מטרותיהם תביא אושר"

פרופ' דניאל גילברט, שהתפרסם בשל מחקריו בתחום ניבוי רגשות מספר על תובנותיו ועל ביקורו בישראל; ראיון ותמצית מספרו "להיתקל באושר"

דניאל טוד גילברט נולד בשנת 1957 והינו פרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטת הרווארד. הוא פסיכולוג חברתי הידוע בשל מחקריו בתחום ניבוי הרגשות (Affective Forecasting) עם דגש על הטיות (Biases) קוגניטיביות. הוא חיבר את רב המכר "להיתקל באושר" - "Stumbling on Happiness". הספר תורגם ליותר מ-25 שפות וגילברט קיבל בעטיו ב-2007 בפרס יוקרתי. בישראל הספר יצא לאור בהוצאת "מטר".
(ראו תמצית מתוך ספרו בסוף הראיון).

פרופ' דניאל גילברט (צילום: יח"צ)

פרופ' דניאל גילברט (צילום: יח"צ)

בצעירותו נשר גילברט מבית הספר וחלם לכתוב ספרי מדע בדיוני. כדי לשפר את כישורי הכתיבה שלו, הוא פנה לקולג' ולקח את הקורס היחיד שהיה זמין באותה עת: מבוא לפסיכולוגיה. כיום הוא בעל Ph.D. מהמחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת פרינסטון. הוא זכה בפרסים רבים, כתב מאמרים בעיתונים יוקרתיים וכן מספר סיפורים של מדע בדיוני. הוא גר עם אשתו, מרילין אוליפנט, בקיימברידג', מסאצ'וסטס.

תודה פרופ' גילברט, על שהסכמת להתראיין עבור האתר של איגוד הפסיכיאטריה בישראל. אנא ספר מעט על ילדותך, ועל הרקע המשפחתי ממנו באת. 

"אמי היתה כותבת ושחקנית ואבי היה פרופסור ומדען, כך שזכיתי במיטב משני העולמות הללו. הורי לימדו אותי את המרכיב הבסיסי של הערכים היהודיים, דהינו לחפש את הידע. הם לא היו דתיים, אבל היו להם כללים שנראו לי אז כ"דתיים". למשל, הם לימדו אותנו שאסור לזרוק ספרים כי מדובר בחטא גדול!"

אנא ספר לנו בקצרה על רעיונותייך והמחקרים שלך בנושא ניבוי המצב הרגשי של אדם (Affective forecasting) והתובנות שלך לגבי הטיות קוגניטיביות.

"המחקרים שלי עם טים ווילסון הראו ב-15 השנים האחרונות כי לאנשים יש קושי לנבא את עצמת ומשך התגובות הרגשיות שלהם כלפי אירועים בעתיד. יש הרבה סיבות לכך. לדוגמה, יש להם קושי לדמיין שהם ירגישו למחרת שונה מאשר היום. יש להם קושי לדמיין איך יתמודדו בהצלחה עם אירועים שליליים, הם מגזימים בחשיבות האירועים שהם מדמיינים, וכך הלאה. בקצרה, אנחנו לא תמיד יודעים איך נרגיש בעתיד. עובדה זו מקשה עלינו לעשות החלטות אינטליגנטיות לגבי מה כדאי לעשות ומה לא כדאי לעשות בעתיד שלנו".

ספרך "להתקל באושר" דן בדרך בה אנשים מדמיינים (בצורה לא מוצלחת) את העתיד ולגבי הסיבות לטעות זו. האם תוכל לפרט ולתת דוגמאות לכך?

"מכל ההטיות שאנשים עושים, הכי חשובה לפסיכיאטרים (והכי משמעותית בחיי היומיום) היא הנטייה של אנשים להפריז בהערכה שלהם שהם יתמוטטו כשמשהו רע יקרה להם. הספרות המדעית מראה שאנשים דווקא טובים ומוצלחים בהתמודדות שלהם עם אירועים שליליים. חוסן (Resilience) הוא די שכיח ולא נדיר. ועדיין, אנשים "מאמינים" שהם יהיו הרוסים מאירוע קשה. זה נובע מכך שאנשים אינם מבינים איך הנפש עושה רפריימינג של אירועים שליליים כדי להקטין את ההשלכה הרגשית שלהם".

האם אתה עובד עם פסיכיאטרים בארצות הברית? מה דעתך על ה-DSM5 ועל הסערה שליוותה אותו?
"איני עובד עם פסיכיאטרים ואני לא קלינאי, על כן אין לי השקפות בעניינים אלו".

מה דעתך על המצב האפקטיבי במדינתנו הקטנה ולגבי ניבוי העתיד בה. האם מחקריך יכולים לתרום לנו תובנות חשובות?

"הייתי לאחרונה בישראל במסגרת החגיגות של יום הולדתו ה-90 של הנשיא שמעון פרס. כרגיל, הישראלים שפגשתי דיברו על שלושה דברים. שלום, שלום ושלום. הם מאמינים שהם יודעים מה יגרום להם ולבני ארצם שמחה ואושר ושהחלק הקשה הינו להבין איך להשיג את המטרה החמקמקה הזו. המחקר שלי בעשרים השנים האחרונות מראה שאנשים לא צריכים להיות בטוחים כל כך שהשגת המטרות שלהם תוביל אותם לאושר. האם תובנות אלו חשובות לישראלים? איני יודע, אבל הספר שלי פורסם בעברית, כך ש"מישהו" אולי יכול למצוא אותו שימושי. ואם לא, אני מקווה שלא יזרקו את הספר!

תודה רבה, פרופ' גילברט.

העשרה מתוך הספר "להיתקל באושר"

בהקדמה לספרו, שואל פרופ' גילברט מדוע מטופלים זוכרים טיפולים רפואיים ארוכים ככואבים יותר מטיפולים קצרים ומדוע התור בסופרמרקט מאט תמיד ברגע שאנו מצטרפים אליו? הוא סוקר בספר את תעתועי ראיית הנולד שגורמים לכולנו לטעויות בחיזוי עתידנו ובהערכת שביעות הרצון שלנו. איך זה יתכן? האם איננו מכירים את ההעדפות והצרכים של האנשים שנהיה בשנה הבאה - או לפחות הערב?

כשגילברט היה בן 10, הוא הוקסם מעיון בספר על טעויות אופטיות.

אשליות אופטיות (איור אילוסטרציה)הוא ישב ובהה בספר שעות, מלא פליאה מיכולתם של האיורים הפשוטים לגרום למוחו להאמין בדברים על אף הידיעה הברורה שהם מוטעים. הוא גילה אז שהטעויות (שקו אחד יותר ארוך מהשני... למרות שלמעשה הם בעלי אותו אורך) חוזרות על עצמן. לפי גילברט, העניין באשליות אופטיות אינו שהן גורמות לכולם לטעות, אלא מכך שהן גורמות לכולם לחזור על אותה טעות (כולם רואים קודם את הגביע, לאחר מכן את הפנים ובהמשך שוב את הגביע).

גם הטעויות שאנו עושים בהערכה של עתידנו חוזרות על עצמן ובשיטתיות וחוקיות קבועה. הדבר חושף את מגבלות ראיית הנולד שלנו, כשם שהאשליות האופטיות חושפות בפנינו את המגבלות של חוש הראייה.

על פי גילברט, האדם הוא בעל החיים היחיד שחושב על העתיד. יתכן שבעלי חיים כן מראים איזושהי ציפייה לעתיד, למשל כשהסנאים קוברים בסתיו אוכל באדמה כי הם יודעים שלא יוכלו לאכול בעוד מספר חודשים. בעלי חיים מריחים ריח מסוים ונזכרים שבפעם האחרונה שהריחו ריח כזה, "מישהו גדול" ניסה לאכול אותם. ואז הם מצפים לאירוע בעתיד הקרוב והממשי: "מישהו גדול עומד ל...".

אבל האדם חושב על העתיד בדרך שבה אף בעל חיים לא עושה ולא מסוגל, וזהו אחד המאפיינים העיקריים של האנושיות. ההישג העיקרי של המוח האנושי הוא היכולת לדמיין חפצים ואירועים שאינם קיימים בעולם המציאות ובכך לחשוב על העתיד. כדבריו של פילוסוף אחד, המוח האנושי הוא "מכונת ציפייה" והעשייה החשובה ביותר שלה היא "בניית העתיד". אבל, אנו עושים טעויות רבות בניבוי העתיד ועל כך הספר.

כשם שיש תעתועים בתחום חוש הראיה, כך אנו חווים תעתועים בראיית הנולד וגילברט מציע שלוש אשליות באשר לדמיון ולניבוי שלנו את העתיד:

1. הדמיון פועל במהירות, בחרישיות וביעילות גדולים כל כך עד שאיננו מפקפקים כלל בתוצריו.
2. תוצרי הדמיון אינם דמיוניים במיוחד ולכן העתיד המדומיין שלנו נראה לעתים קרובות דומה כל כך להווה המוחשי.
3. הדמיון מתקשה לומר לנו מה נחשוב על העתיד כשנגיע אליו. אם קשה לנו לחזות אירועים עתידיים, הרי שקשה שבעתיים לחזות איך נראה אותם ומה נחשוב אודותיהם כשהם יתרחשו.

גילברט סוקר את הקשר בין התפתחות האונה הקדמית, החלק האחרון שהתפתח במוח האנושי, והיכולת לדמיין את העתיד. הוא מזכיר שחוסר היכולת לחשוב על העתיד מאפיינת את פגועי האונה הקדמית. לדידו, המוח הקדמי הוא מכונת הזמן המאפשרת לכל אחד מאיתנו לחוות את העתיד לפני התרחשותו.

מבוגרים אוהבים לשאול ילדים באיזה קריירה הם יבחרו בעתיד. הילדים למעשה אינם מסוגלים לדמיין את עתידם ועונים אולי במה היו בוחרים לעשות כיום: להיות מטפס על עצים או מוכר ממתקים. ילדים קטנים לא יכולים להגיד מה הם רוצים לעשות אחר כך. הם אינם מבינים את המשמעות של אחר כך. מבוגרים מסוגלים לכך (למשל כשתושבת מנהטן מוסרת שהיא מעדיפה לגור בפלורידה לאחר פרישתה, כי היא מבינה ששם יהיו לה משחקי בינגו למכביר וגישה מהירה לטיפול רפואי).

ולמה אנו חושבים על העתיד? נקדים ונאמר, שכשאנשים מתבקשים להגיד כמה הם חושבים על העתיד, העבר וההווה, הם טוענים שהם חושבים יותר על העתיד. לעומת זאת, כשחוקרים ספרו בפועל את הפריטים שצפו בזרם התודעה של אנשים מבוגרים, הם מדווחים שכ-12% מהמחשבות היומיות שלנו עוסקות בעתיד. המחשבות על העתיד עשויות להסב לנו עונג (שנבקיע שער ניצחון או שנצטלם כזוכי הפרס עם נציגי מפעל הפיס). אנחנו מדמיינים שיקרו לנו יותר דברים משמחים בחיים (כפי שאנו ממלאים את אלבומי התמונות שלנו – מהעבר- עם תמונות מאירועים משמחים). כשאנו עושים זאת, אנו גם מפריזים בסיכויים שהדברים הטובים הללו יקרו לנו. אנו אופטימיים מדי ומפריזים בהערכה שלנו שדברים טובים קורים לנו, למעשה גם כשדברים קשים קורים לנו, כגון רעידת אדמה.

אם כך, מדוע אנו מדמיינים דברים קשים בעתידנו ולמה אנו בונים לעתים תסריטי בעתה? כי זה נותן לנו שליטה וכך אנו גם נמנעים מסכנות (מונעים את העתיד הגרוע). בנוסף, הציפייה לדברים לא נעימים ממזערת את הנזק שלהם כי אנו מגיבים קל יותר לסכנה צפויה.

נושאים קשורים:  חדשות,  דניאל גילברט,  ניבוי רגשות,  הטיה,  "להיתקל באושר"
תגובות