בעקבות מקרה דורון נשר, המועצה הלאומית לביואתיקה שוקלת להנהיג הנחיות המורות כיצד לנהוג במקרים בהם ברור כי נשקפת סכנה לחייו של אדם והוא אינו מסכים להתפנות לבית חולים. על פי הפרסומים עולה, כי לצורך הטיפול בסוגיה רגישה זו "נתרם" חוק זכויות החולה שחוקק עוד בשנת 1996. אך האם חוק זה הוא המתאים להסתמך עליו? ומעבר לכך- האם באמת נדרש לגבש כללים חדשים שיגברו על זכותו האוטונומית של החולה על גופו?
עוד בעניין דומה
חוק זכויות החולה קובע הוראות המאפשרות מתן טיפול ללא הסכמה המטופל ואף למרות התנגדותו. החוק מאזן בין הבעת הרצון של המטופל לקבלת הטיפול לבין הסכנה האורבת למטופל בגין חוסר הטיפול. על זה החוק מוסיף מערכת ביקורת ופיקוח: במקרה והמטופל לא יכול להביע את עמדתו, יש צורך באישור של שלושה רופאים. במצב שהמטופל מתנגד לטיפול, אמורה להכריע בעניינו ועדת אתיקה המונה משפטן, רופאים, פסיכולוג ואיש ציבור, שמחויבת לערוך שימוע למטופל ולהבין מדוע הוא מתנגד לטיפול.
חשוב להדגיש, כי טיפול שניתן שלא בהתאם לחוק, יאפשר הגשת תביעה מאוחרת על ידי המטופל, בין בגין תקיפה ובין אם בגין כליאת שווא (אם הוכנס בעל כורחו למוסד רפואי) ואף חטיפה.
"המקרה של מר נשר היה מקרה קיצון... שעומד בבסיס הרצון לשנות את האיזונים. אך האם אין חשש שאנו הולכים לקיצון השני?"
אין מדובר בדקדוקי עניות של משפטנים: ההוראות נועדו לאזן בין הסכנה הצפויה למטופל לבין אוטונומיית הרצון של המטופל. ככלל, מטופל רשאי להחליט שהוא אינו מעוניין בטיפול, וכן להחליט שהוא מעוניין בטיפול אחר, בין אם מדובר בטיפול השונה באופן מהותי (ולרבות טיפולים במסגרת רפואה אלטרנטיבית), ובין אם בטיפול על ידי גוף אחר (כגון במוסד רפואי אחר או אצל רופא אחר).
פרטי ההצעה כפי שפורסמו בעיתונות אמורים לנטרל חלק ניכר של האיזונים והבלמים, ולהסיט את מרכז הכובד של החוק, באופן שההגנה על אוטונומיית המטופל תופחת בצורה מהותית.
פגיעה זו באוטונומיית הרצון של המטופל, משתקפת בהעברת שיקול הדעת מרופאים האמורים לבדוק את מצבו של המטופל ואף בהעברת ה"שימוע בפועל", ככל שיהיה כזה, לפרמדיק. הפרמדיק הוא שישמע את המטופל, והוא יעביר את מה שנראה לו חשוב לרופאים או לוועדת האתיקה. ניתן להשוות מצב זה למצבו של עציר המבקש לטעון בפני בית המשפט; היעלה על הדעת שהשופט ישלח את המתמחה שלו לתא המעצר, על מנת שזה ישמע את העציר ולאחר מכן "ידווח" לשופט? מעבר לכך: בסופו של התהליך, הפרמדיק יחליט לאיזה בית חולים יש להסיע את המטופל, ובכך יפגע גם בזכותו של המטופל להחליט איזה רופא ומוסד רפואי יטפלו בו.
לצד שאלות אלה, צריך לשאול גם שאלה פרוזאית: מי ישלם בעד ההסעה הכפויה? כיום אנו נתקלים במצבים בהם אנשים עוברים תאונת דרכים או נופלים ברחוב, מעלים אותם על אמבולנס, ולאחר חודשים מתקבלת דרישת תשלום (ולעתים אף דרישה תקיפה עד מאוד, תוך איום בהליכי הוצאה לפועל). כאשר אדם עולה מרצונו על האמבולנס, מילא. הוא למעשה "הזמין" את השירות. אך כאשר הוא מתנגד: למה שהוא ישלם?
למותר לציין שאם חוק זכויות החולה אינו מאפשר טיפול בכפייה, גם נוהל של משרד הבריאות לא יוכל לעשות כן; יהיה צורך בשינויי חקיקה. אך צריך להסתכל על הפן העקרוני. אכן, המקרה של מר נשר היה מקרה קיצון, שזיעזע רבים. זעזוע זה עומד בבסיס הרצון לשנות את האיזונים ולו במחיר פגיעה באוטונומיית הרצון של המטופלים. אך האם אין חשש שאנו הולכים לקיצון השני? רק לאחר בדיקה מעמיקה כלל ניתן יהיה לדעת אם הפגיעה בזכויות המטופלים נחוצה וראויה.
הירשמו לקבלת עדכונים בנושאים שעלו בכתבה
