ב-ANNALS OF SURGERY מ-12 לאוקטובר 2012 התפרסם סקר על השפעת צמצום שעות עבודתם של המתמחים באורתופדיה בין השנים 2003 ל-2009. המתמחים לא ישנו הרבה יותר, אך היו פחות עייפים. יחד עם זאת הם היו פחות מרוצים מטיב ההתמחות, מההפחתה ברכישת מיומנויות קליניות ומפחות שעות של השתתפות בניתוחים גדולים בחדר ניתוח. התחושה של רבים מהם הייתה שצמצום שעות העבודה הפחית את מוכנותם לעבודה קלינית עצמאית.
עוד בעניין דומה
בארץ המצב אינו שונה. מזה למעלה מ-10 שנים, על פי ההנחיות, המתמחה הולך הביתה ב-08.00 אחרי תורנות מיון וב-10.00 אחרי תורנות מחלקה. אינני תמים ואני בהחלט מודע לכך שלא בכל מחלקה מנתחת באמת מקפידים על כך. במחלקה האורתופדית שניהלתי ניסינו להקפיד על כך. מתמחה אחרי תורנות לא הורשה להיכנס לחדר ניתוח. המשמעות הייתה שרוב הניתוחים האלקטיביים הגדולים וניתוחי הטראומה הקשים נותחו על ידי הרופאים הבכירים. לאחר שביתת הרופאים בשנה שעברה, ההקפדה על צמצום שעות העבודה של המתמחים גברה.
השאלה הנשאלת היא כיצד ירכשו המתמחים את המיומנויות הקליניות והכירורגיות עם צמצום שהייתם במחלקה ובחדר הניתוח. למצב הנוכחי נוספת גריעת המתמחים מעבודת המחלקה עקב שירות מילואים לגברים, חופשות לידה לנשים, חופשות שנתיות וכמובן חופשות לימודים לפני בחינות. מאחר שאין כוונה או סיכוי להחזיר את הגלגל לאחור, יש לתת לכך את הדעת, ולחשוב כיצד לתת למתמחים התמחות טובה, כלומר להכין אותם לעבודה קלינית וכירורגית עצמאית במסגרת 6 שנות ההתמחות.
נדרשת כעת בדיקה מחודשת של תכניות ההתמחות. 6 חודשי מדעי יסוד הם ברוב המקרים בזבוז זמן. חוקרים גדולים לא יוצאים מזה, בטלנות לעומת זאת בהחלט כן. האם כל הרוטציות של 3 חודשים אכן חיוניות? האם הכרחי שמתמחה באורתופדיה יבלה 3 חודשים בכירורגיה אבדומינלית או וסקולארית? או בכירורגיה פלסטית? אין ספק שהרוטציות שהזכרתי הן חשובות ומרחיבות את האופקים המקצועיים של המנתח האורתופדי, אבל מה יוצא מזה שבוגר התמחות במקרים רבים לא יודע לנתח שבר תוך-מפרקי של הברך, להחליף מפרק ירך או לנתח דיסק מותני? אין לי ספק שבמקצועות כירורגיים אחרים ההתלבטויות דומות, והגיע זמן שהאיגודים המדעיים/מקצועיים יבנו מחדש את תכניות ההתמחות כך שתתאמנה למציאות החדשה.
הירשמו לקבלת עדכונים בנושאים שעלו בכתבה
