השימוש בשירותי רפואה משלימה / אלטרנטיבית (בסקירה נעשה שימוש במונח CAM – complementary or alternative health care) רווח כיום בחברה המערבית. יש מעט ראיות מחקריות לגבי יעילותן של כמה דרכי טיפול השייכות לתחום זה, אך לגבי רובן לא נערכו מחקרים או שהן נמצאו בלתי יעילות. לא נראה כי חוסר העדות המדעית מרתיע את הציבור.

השימוש בשירותי רפואה משלימה / אלטרנטיבית בישראל הולך וגובר החל משנות ה-80, ללא ירידה מקבילה בשימוש בשירותי רפואה קונבנציונאלית (המוגדרת בסקירה כ-bio medical care). על פי סקר שנערך בשנת 2008, מתבצעים 1,750,000 ביקורי רפואה משלימה / אלטרנטיבית בשנה. בשנת 2007 דיווחו 12% מהאוכלוסייה על שימוש בשירותי רפואה משלימה / אלטרנטיבית פעם אחת לפחות במהלך השנה, ושליש מהם דיווחו כי פנו ליותר מסוג טיפול אחד. בשנת 2009 נמצאו ממצאים דומים. למרות העלייה בשימוש בשירותי רפואה משלימה / אלטרנטיבית, צריכתם נמוכה מאשר במדינות מערביות אחרות.

רפואה משלימה (אילוסטרציה)

רפואה משלימה (אילוסטרציה)

השימוש בשירותי רפואה משלימה / אלטרנטיבית שכיח יותר בקרב נשים ובקרב בעלי השכלה גבוהה, המבוססים היטב מבחינה כלכלית. הבעיות השכיחות המובילות לפנייה לטיפול ברפואה משלימה /אלטרנטיבית הן כאבי גב, בעיות הקשורות במפרקים ומצב בריאות כללי. הסיבות העיקריות שצוינו לפנייה לשירותי רפואה משלימה / אלטרנטיבית קשורות באכזבה ובחוסר שביעות רצון מהטיפול הקונבנציונאלי, ברצון להימנע מנטילת תרופות מרובות או מטיפול פולשני או בבעיה שלא נפתרה במסגרת הרפואה הקונבנציונאלית.

השיטה הרווחת ביותר מבין שיטות הרפואה המשלימה / אלטרנטיבית היא אקופונקטורה (37% מהפונים). שיטות רווחות נוספות הן רפלקסולוגיה (כשליש מהפונים), הומאופתיה (29%), עיסוי (26%) וכירופרקטיקה (16%). מבין המשתמשים בשירותי הרפואה המשלימה / אלטרנטיבית, 80% דיווחו על הקלה בבעיה, שני שלישים דווחו על שביעות רצון גבוהה מהטיפול, ומעל למחצית אמרו שימליצו על הטיפול לאחרים.

בשנת 1993 הופנו 6% מהמטופלים ברפואה משלימה / אלטרנטיבית לטיפול זה על ידי רופא. שיעור זה גדל עד ל-10% בשנת 2000, ו-17% בשנת 2007. 30% מהמטופלים ברפואה משלימה / אלטרנטיבית דיווחו כי טופלו גם במסגרת הרפואה הקונבנציונאלית עקב אותה בעיה, ו-70% השתמשו בשירותי הרפואה המשלימה / אלטרנטיבית כתחליף לרפואה קונבנציונאלית. מעל למחצית מהמטופלים ברפואה משלימה /אלטרנטיבית לא דיווחו לרופא המשפחה על הטיפול, והסיבות העיקריות שצוינו היו "אין זה עסקו של הרופא ולא אכפת לי מה דעתו" וכן "הרופא חסר ידע על רפואה משלימה / אלטרנטיבית, אינו שואל על כך, או מתנגד". עם זאת, כאשר נשאלו על דעתם לגבי גישתו של הרופא שלהם לטיפולי רפואה משלימה /אלטרנטיבית, רוב הנשאלים סברו כי הרופא אינו מתנגד לכך.

בשנת 2011 פעלו בישראל כ-20,000 מטפלים ברפואה משלימה / אלטרנטיבית, רק 2,800 מהם חברים באיגודים מקצועיים. כמו כן פעלו כ-60 תכניות להכשרת מטפלים ברפואה משלימה / אלטרנטיבית. משכן של תכניות ההכשרה נע בין שלושה חודשים לארבע שנים, ואיכותן משתנה. אין כל פיקוח או בקרה על תכני הלימוד.

בחלק מבתי הספר יש קורסי בחירה לגבי רפואה משלימה / אלטרנטיבית. בבתי ספר לסיעוד, ריפוי בעיסוק ופיזיותרפיה, רפואה משלימה / אלטרנטיבית אינה נכללת בתכנית הלימודים. בסקר בקרב סטודנטים לרפואה הביעו 79% מהם עניין בלימודים על רפואה משלימה / אלטרנטיבית, ו-65% ציינו כי היו מעוניינים לעשות שימוש בטכניקות של רפואה משלימה / אלטרנטיבית. ממצאים דומים נמצאו גם בסקר שנערך בקרב רופאי משפחה ישראליים – 87% רצו לדעת יותר ו-78% חשבו שיש ללמד על רפואה משלימה / אלטרנטיבית בבתי הספר לרפואה.

ב-2002 הוקמה, במסגרת הר"י, החברה הישראלית לרפואה משלימה, הכוללת רופאים העוסקים גם ברפואה משלימה / אלטרנטיבית. כיום חברים בה כ-150 חברים.

בישראל אין כיום בקרה או פיקוח על שירותי הרפואה המשלימה / אלטרנטיבית, ולא קיים תהליך רישוי למטפלים או פיקוח על התכניות להכשרתם. החקיקה הרלוונטית היחידה היא פקודת הרופאים, הקובעת כי רק בעלי תואר ברפואה ורישיון רפואי רשאים לעסוק ברפואה. בשנת 1988 הקים משרד הבריאות את ועדת אלון, על מנת לבחון את הרפואה המשלימה בישראל. בשנת 1991 פורסמו המלצות הוועדה, שכללו שינוי בחוק על מנת שיאפשר גם טיפולי רפואה משלימה. כמו כן נטען כי אין להטיל על משרד הבריאות להכיר במקצועות הרפואה המשלימה ולפקח על רישויים, שכן אין התנאים בשלים להגדרת הדרישות להכרה ורישוי, ועל משרד הבריאות להתרכז בהגנה על הציבור מפני אפשרות גרימת נזקים והטעיה בשל השימוש ברפואה משלימה. המלצות הוועדה לא התקבלו. בשנת 2003 הוקמה ועדה נוספת על ידי משרד הבריאות, לשם יצירת תהליך רישוי לגבי רפואה משלימה. חלק מהמטפלים ברפואה משלימה / אלטרנטיבית המנהלים גם תכניות לימוד התנגדו להטמעת לימודי הרפואה המשלימה באוניברסיטאות.

65% משירותי הרפואה המשלימה / אלטרנטיבית בישראל ניתנים במסגרת ציבורית. שירותי רפואה משלימה / אלטרנטיבית ניתנים במסגרת שלוש מארבע קופות החולים, ובמסגרת 11 בתי חולים ציבוריים. שירותי בריאות כללית מפעילה כ-50 מרפאות לרפואה משלימה, קופת חולים מאוחדת ומכבי מפעילות כל אחת 16 מרפאות, וקופת חולים לאומית אינה מפעילה מרפאות ייעודיות לרפואה משלימה, אך כוללת מטפלים ברפואה משלימה ב-86 ממרפאותיה.

הטיפול במרפאות הרפואה המשלימה בקופות החולים ניתן בתשלום, ובעלי ביטוח משלים (74% מהאוכלוסייה בשנת 2007) זוכים להנחה של כ-50%. המרפאות פועלות במסגרת המותאמת לדרישות פקודת הרופאים, המאפשרת מתן שירותי רפואה בפיקוח רופא מורשה. רופא מורשה, שיש לו הכשרה גם ברפואה משלימה / אלטרנטיבית, מנהל את המרפאה, בוחן את הרשומה הרפואית של המטופלים, ומשמש כמאבחן. בפיקוחו מספקות המרפאות מגוון שירותי רפואה משלימה / אלטרנטיבית – אקופונקטורה, הומאופתיה, כירופרקטיקה, רפלקסולוגיה, פלדנקרייז, רייקי, נטורופתיה, ביופידבק, ארומתרפיה, ועוד. באופן כללי, יש מידה רבה של אוטונומיה בפעילות המטפלים ברפואה משלימה / אלטרנטיבית. המסגרת מאפשרת גם אינטראקציה בין מטפלים בשיטות שונות, אם כי נראה שאינטראקציה כזו היא נדירה למדי, והמטפלים מעדיפים להישאר כל אחד בתחומו.

במסגרת בתי החולים, תכניות הרפואה המשלימה המפותחות ביותר פועלות בתוך או לצד מחלקות אונקולוגיות, אך שירותי רפואה משלימה / אלטרנטיבית פועלים גם במסגרת מחלקות נוספות – נוירולוגיה, מרפאות כאב, עור, גסטרואנטרולוגיה ואורתופדיה. מרבית השירותים ניתנים בתשלום, ובהנחה לחברי קופת חולים מסוימת.

35% משירותי הרפואה המשלימה / אלטרנטיבית בישראל נצרכים במסגרת פרטית. רבים מהעוסקים ברפואה משלימה / אלטרנטיבית באופן פרטי עוסקים בכך גם במסגרת ציבורית, אך העבודה במסגרת פרטית מאפשרת להם חופש פעולה גדול יותר. העלות למטופל גבוהה פי 3-2 מאשר במסגרת ציבורית.

ערכה: ד"ר ורד פרכטר

מקורות:

Shuval and Averbuch, Complementary and alternative health care in Israel, Israel Journal of Health Policy Research 2012 Feb 20;1(1):7.

החברה הישראלית לרפואה משלימה

דו"ח ועדת אלון – 1991