חדשות

בעידן ה-CBT: ריאיון עם הפסיכולוג עידן אדרקה

ריאיון עם הפסיכולוג עידן אדרקה, ובו הוא מתייחס ל-DSM-V, לשיעורי בית בטיפול CBT ולשאלה אם מוטב שיפור מהיר או דווקא שיפור איטי בטיפול שיחתי

להלן ריאיון עם הפסיכולוג עידן אדרקה שחזר לאחרונה לישראל לאחר השתלמות באוניברסיטת בוסטון. הכרתי אותו בכינוס התלת שנתי של איגוד הפסיכיאטריה ב-2009 בסימפוזיון שבו הרצה על טיפול קבוצתי בחרדה חברתית. חשוב לדעתי לשמוע מה הניסיון שלו בתחום המחקר והטיפול בהפרעות חרדה. שוחחנו על ה-DSM-V, על שיעורי בית בטיפול CBT, על גרף ההתקדמות בטיפול ועל השאלה אם מוטב שיפור מהיר או דווקא שיפור איטי בטיפול שיחתי. ביקשתי שיאמר דברים לציבור הפסיכיאטרים בישראל.

הפסיכולוג עידן אדרקה

הפסיכולוג עידן אדרקה

אנא ספר מעט על עצמך ועל הרקע האישי והמקצועי שלך.
נולדתי בארץ ואת שנותיי הראשונות העברתי בחולון מוקף במשפחה אוהבת. בגיל 7 עברנו לארצות הברית לשנתיים בגלל מחקר של אבא שלי באוניברסיטת ניו-יורק. חוויית המעבר הייתה קשה, וכילד הייתי צריך להתרגל לשפה חדשה, למנטאליות חדשה ולארץ זרה. עם זאת, אני מרגיש שיצאתי נשכר, ונוסף לאנגלית שרכשתי, היכולת להסתגל, ללמוד וליצור קשרים משרתת אותי עוד היום.

את הדוקטורט שלי בפסיכולוגיה קלינית קיבלתי מאוניברסיטת בר-אילן בהנחייתה של פרופ' איווה גלבוע-שכטמן. בשיתוף פעולה עם ד"ר צופי מרום ופרופ' חגי חרמש מבית החולים גהה בדקנו את היעילות של טיפול קוגניטיבי-התנהגותי בחרדה חברתית. הסתכלנו על שיפורים פתאומיים המתרחשים בטיפול, על נשירה מטיפול, ועל יחסי הגומלין בין דיכאון לחרדה. ניסינו להבין טוב יותר כיצד הטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי עובד. החוויה הזו שכנעה אותי להמשיך במחקר על חרדה חברתית וכך נסעתי לארה"ב והמשכתי לעבוד בנושא במסגרת הפוסט-דוק באוניברסיטת בוסטון, וכן במהלך ההתמחות שלי ב-McLean Hospital, שהוא חלק מ-Harvard Medical School. אפשר בהחלט לציין שאני נשוי ואב לילד מדהים בן שנה בשם בן.

כיצד שורד ישראלי בארצות הברית במהלך השתלמות ארוכת טווח שם? האם תוכל לספר מניסיונך, דברים פיקנטיים, קשיים, תובנות? מה לך עזר שם?
ראשית, אני חושב שחלק חשוב מההישרדות קשור ליכולת להבין ולקבל שמדובר בתרבות אחרת, שונה מזו שגדלנו עליה ושונה גם מהתפיסה שלנו אותה. מגיל צעיר אנחנו נושמים תרבות אמריקאית בעיקר בסרטים ובטלוויזיה, אז נדמה לנו שאנחנו כבר מכירים את התרבות האמריקאית. לישראלים רבים שמגיעים לארה"ב יש תקופת הסתגלות ארוכה, ובמהלכה הם מגלים שהעולם הבין-אישי עובד על פי חוקים אחרים, ובתור הזרים, אנו אלו שצריכים לעשות מאמץ להשתלב ולא להיפך. תובנה נוספת וחשובה לא פחות היא שארצות הברית היא עצומה ומגוונת, יש בה 50 מדינות, ומכאן שיש שונות תרבותית גדולה בין אזורים שונים. החברה שאני נחשפתי אליה במסצ'וסטס היא יותר מרוחקת מהתרבות הישראלית, יותר מנומסת, פחות ישירה, והדינמיקה הבין-אישית, בחיים ובטיפול כאחד, היא אחרת.

היכן אתה עובד היום?
כיום אני מרצה בכיר באוניברסיטת חיפה ומקים מעבדה שבעזרתה ובעזרת הסטודנטים שלי אוכל להמשיך ולחקור חרדה חברתית והפרעות חרדה אחרות ולהבין כיצד הטיפול בהן עובד.

האם אתה יודע אם יהיו שינויים ב-DSM-V בקריטריונים של הפרעות החרדה השונות, למשל בחרדה חברתית או PTSD?
ישנם שינויים רבים בקריטריונים של הפרעות חרדה בגרסה החמישית של ה- DSM אבל אני אתייחס בעיקר לשינויים בחרדה חברתית. בגרסה הנוכחית של ה-DSM-V יש כמה שינויים משמעותיים בקריטריונים של חרדה חברתית. קודם כל, אחד הקריטריונים הנוכחיים לחרדה חברתית הוא שהאדם החרד מודע לכך שהפחד הוא מוגזם ואינו רציונלי. מניסיוני, יש אנשים רבים העומדים בכל שאר הקריטריונים של חרדה חברתית, אך משוכנעים שהפחד שלהם הגיוני לחלוטין ואינו מוגזם. על פניו, אנשים אלה לא אמורים לקבל את האבחנה של חרדה חברתית, אף על פי שברור כי היא קיימת. בגרסה החדשה של ה-DSM, הקריטריון הזה יוחלף בקריטריון אשר קובע כי החרדה או הפחד הם מוגזמים באופן יחסי לסיטואציה ולקונטקסט הסוציו-תרבותי, ללא דרישה כי האדם עצמו יחווה את הפחד כמוגזם. בעיני זהו שינוי חיובי וחשוב מאוד והוא מגלה רגישות תרבותית שנחוצה מאוד בהפרעה כמו חרדה חברתית שהיא בין-אישית וחברתית בהגדרתה.

שינוי חשוב נוסף בקריטריונים הוא ביטול ההבחנה בין חרדה חברתית מוכללת (generalized) לחרדה חברתית שאינה מוכללת (non-generalized). הגרסה הרביעית של ה-DSM מבחינה בין אדם שפוחד מ"רוב" הסיטואציות החברתיות (חרדה חברתית מוכללת) לאדם שפוחד מ"כמה" סיטואציות חברתיות (חרדה חברתית שאינה מוכללת). כמובן שההגדרה לוקה בחסר וקשה מאוד להגדיר מתי "כמה" הופך ל"רוב". הדבר גורם לחוסר הסכמה בין אנשי מקצוע לגבי מתן האבחנה ולירידה בתוקף האבחנה. במחקר שערכתי יחד עם עמיתיי באוניברסיטת בוסטון באמצעות טכניקה סטטיסטית הנקראת Admixture analysis, גילינו שכאשר מתבוננים באנשים שקיבלו את שתי האבחנות, מקבלים התפלגות נורמלית לחלוטין של הסימפטומים, כלומר שהחרדה המוכללת וזו שאינה מוכללת נגזרות מאותה אוכלוסייה, ושונות רק בחומרת הסימפטומים. בהתאם לממצאי המחקר הזה ומחקרים רבים נוספים, בוטלה ההבחנה הזו ב-DSM-V משום שאין מדובר בהבדל איכותי בין הקבוצות אלא בהבדל כמותי של חומרת הסימפטומים (שקיים למעשה בכל ההפרעות).

כמו כן, נראה כי הפרעה פוסט-טראומטית תעזוב את קבוצת הפרעות החרדה ותוכלל בקבוצת ההפרעות שנקראת בתרגום חופשי "הפרעות הקשורות לטראומה ולגורמי דחק" (Trauma and stressor related disorders). ההפרעה עצמה עוברת מתיחת פנים רצינית כאשר ב-DSM-V מוצע כי יהיו ארבע קטגוריות של סימפטומים במקום שלוש בגרסה הנוכחית. קבוצת הסימפטומים הנוספת קשורה לקוגניציות ושינויים רגשיים בעקבות הטראומה, ובאה כמענה לאין ספור מאמרים אשר מצאו מבנה פקטוריאלי שונה מהמבנה ב-DSM.

האם יש לדעתך הפרעה ייחודית של חרדה חברתית, או שמדובר בשק של הפרעות ורגישויות על גבול הנורמלי? האם ההטרוגניות שיש בהפרעה זו כיום לא מפריעה למחקר הביולוגי והפסיכולוגי בתחום?
הרבה אנשים שואלים אותי אם חרדה חברתית אינה בעצם ביישנות נורמלית. האם לא כולנו חווינו את הפחד מפני דיבור בפומבי? את הפחד להידחות על ידי בן או בת זוג? או את הקושי לדבר עם דמויות סמכות? התשובה היא שכמובן שכל החוויות הללו הן חוויות אנושיות נורמליות, אולם עבור אנשים הסובלים מחרדה חברתית, החוויות הללו מעוררות חרדה קיצונית וגוררות פגיעה משמעותית בתפקוד. הפגיעה היא כה גדולה שקשה מאוד לראות בכך רגישות על גבול הנורמלי. אנשים רבים חוששים לדבר בפני קהל, אבל הרוב לא יוותרו על תואר באוניברסיטה משום שהוא כולל הצגה אחת או שתיים בפני הכיתה. אנשים הסובלים מחרדה חברתית מרגישים פעמים רבות שהחרדה החברתית נוכחת ומשפיעה על המון החלטות יום-יומיות וארוכות טווח כאחד.

אני מסכים שחרדה חברתית היא מאוד הטרוגנית וללא ספק ההטרוגניות הזו משפיעה על המחקר הביולוגי והפסיכולוגי. למעשה, רוב ההפרעות הפסיכיאטריות, לדוגמה דיכאון והפרעה פוסט-טראומטית הן הטרוגניות מאוד. באופן כללי, אני חושב שהתחום שלנו נע לכיוון הגדרה של ההטרוגניות וניסיון לעשות קלסיפיקציות יותר ויותר מדויקות. הדוגמה הכי ברורה בעיניי היא מספר ההפרעות ב-DSM. בגרסה הראשונה שלו היו 106 הפרעות, בשנייה 182, בשלישית 265, ברביעית 297, ובגרסה החמישית צפויות יותר מ-300 הפרעות. ה"גידול" במספר ההפרעות נובע בחלקו מהניסיון להגדיר עוד ועוד מהשונות הבין-אישית ולהגיע להפרעות יותר ויותר ספציפיות. המעבר של ההפרעה הפוסט-טראומטית ושל ההפרעה האובססיבית קומפולסיבית אל מחוץ להפרעות החרדה לקטגוריה נפרדת משלהן, הוא שלב בתהליך הזה שמטרתו לאפשר הגדרת תת-הפרעות תחת כל אחת מן ההפרעות האלה. עם זאת, על אף ההתקדמות, אנחנו עדיין רחוקים מאוד מהמצב ברפואה הכללית, שבה קיימות, על פי ארגון הבריאות העולמי מעל ל-10,000 מחלות. אנחנו מדע יחסית חדש ויש לנו עוד כברת דרך לעבור.

מה תוכל לומר, על פי העבודות שעשית, על הפגיעה התפקודית בחרדה חברתית?
הפגיעה התפקודית בחרדה חברתית יכולה להיות קשה מאוד. הרבה אנשים הסובלים מההפרעה אינם עובדים או עובדים בעבודות שאינן מתאימות להם. רבים מהם אינם לומדים לימודים גבוהים בגלל חרדה חברתית או מתקשים בלימודים בגלל החרדה ולא בגלל החומר. כלומר קיימת פגיעה תפקודית משמעותית.

במאמר שכתבתי יחד עם עמיתים בארץ ובארה"ב בדקנו את הפגיעה התפקודית בחרדה חברתית. בעזרת ניתוח סטטיסטי הנקרא cluster analysis מצאנו כי ניתן לחלק אנשים הסובלים מחרדה חברתית לארבע קבוצות לפי הפגיעה התפקודית שלהם. אחד מהגילויים המעניינים במחקר היה שהקבוצות לא היו מסודרות לפי מידת חומרת הפגיעה התפקודית, אלא לפי תחומי החיים שנפגעו. הייתה קבוצה אחת של אנשים שסבלו מפגיעה תפקודית משמעותית בעבודה אבל כמעט ללא פגיעה תפקודית ביחסים בין-אישיים וביחסי משפחה. קבוצה שנייה דיווחה על פגיעה משמעותית ביחסים הבין-אישיים אבל פגיעה מועטה בלבד בעבודה או ביחסי משפחה. קבוצה שלישית דיווחה על פגיעה משמעותית בעבודה וביחסים בין אישים אך לא ביחסי משפחה, וקבוצה רביעית דיווחה על פגיעה בכל שלושת התחומים. עד היום ניסו חוקרים להגדיר קבוצות של חרדה חברתית על פי מספר הסיטואציות מעוררות החרדה, כמו בהבחנה בין חרדה מוכללת לזו שאינה מוכללת, או על פי סימפטומים מסוימים כמו הסמקה, אולם החלוקות הללו נותרו שנויות במחלוקת וללא הרבה תמיכה מחקרית. על סמך הממצאים שלנו אנחנו מציעים חלוקה חדשה לפי הפגיעה התפקודית בתחומי החיים - חלוקה שיכולה להיות כלי מרכזי בהתאמת הטיפול הפסיכולוגי עבור הצרכים הספציפיים של המטופל.

מה המחקר האחרון שעשית ומה תוצאותיו?
אחד המחקרים האחרונים שלי עוסק בתופעה של שיפורים פתאומיים במהלך טיפול פסיכולוגי. מסתבר שבהרבה מקרים השיפור בטיפול אינו הדרגתי, אלא מתרחש בפתאומיות ולעתים גם תוך פרק זמן קצר. תופעות כמו שיפורים פתאומיים מאוד מעניינות בעיניי, משום שהן מאתגרות את המודלים שלנו לגבי הצורה שבה טיפול עובד. מה בעצם קרה שם שגרם לשינוי כל כך גדול? כיצד אנחנו יכולים לעודד שינוי כזה? האם שינויים פתאומיים נעלמים כלעומת שבאו או שהם עוברים קונסולידציה ונותרים?

המחקר שלנו הראה ששיפורים כאלה הם שכיחים, ובדרך כלל בין שליש לחצי מהמטופלים חווים שיפור פתאומי במהלך הטיפול. יתרה מזאת, רוב השיפורים הללו נשמרים, וכאשר אנחנו משווים אנשים שהשתפרו באופן הדרגתי לאנשים שחוו שיפור פתאומי, נמצא שמצבם של המשתפרים הפתאומיים טוב יותר בתום הטיפול והן במעקבים לאחר סיום הטיפול. כלומר, בניגוד לרעיון ששיפור איטי והדרגתי הוא בר-קיימא והוא אופן השיפור הרצוי בטיפול, אנחנו מגלים ששיפור פתאומי בעצם מעיד על פרוגנוזה טובה יותר למצב לאחר סיום הטיפול. הממצאים האלה מפתיעים מאוד ומאתגרים את האופן שבו אנחנו כפסיכולוגים ופסיכיאטרים חושבים על טיפול. חשוב לי להגיד שהממצאים הללו אינם נקודתיים, והם שוחזרו פעמים רבים בטיפולים שונים, בהפרעות שונות ובמקומות שונים בעולם. באחד המחקרים האחרונים שלי ערכנו מטה-אנליזה על מחקרי שיפור פתאומי וגילינו שמדובר בתופעה כללית בטיפול, מה שהופך את התופעה לכזו שלא ניתן להתעלם ממנה.

האם יש לך תובנות לגבי הטיפול הקבוצתי בחרדה חברתית? האם לדעתך הטיפול עוזר? כיצד ניתן לסנן מקרים מתאימים לטיפול?
הטיפול הקבוצתי בחרדה חברתית הוא יעיל ומאפשר הרבה הזדמנויות לחשיפה. למעשה, עצם ההגעה לטיפול קבוצתי היא חשיפה עבור חברי הקבוצה. כמו כל טיפול, הוא מצליח לעזור להרבה אנשים אבל לא לכולם. אני חושב שהרבה מההצלחה בטיפול קשורה למוטיבציה של המטופל ולרצון וליכולת לעבוד קשה כדי להגיע לתוצאות. אני חושב שקבוצה של אנשים עם מוטיבציה שיכולים לעזור אחד לשני, לתמוך אחד בשני ולעודד האחד את השני היא קבוצה מאוד חזקה שיש לכל הפרטים בה הסתברות גבוהה להשתפר.

מניסיוני, אנשים עם חרדה חברתית לא עושים שיעורי בית בטיפול הקבוצתי. מה היית מציע כדי לשפר את שיתוף הפעולה שלהם?
נושא שיעורי הבית הוא נושא חשוב בטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי ואין ספק שטיפול קבוצתי שבו יש פחות פוקוס על כל מטופל בודד, מגדיל את ההסתברות ששיעורי הבית ייזנחו. אני משתמש בכמה דרכים כדי להגדיל את שיתוף הפעולה של המטופלים. ראשית, חשוב לבדוק את שיעורי הבית ולהתייחס אליהם, וגם לחזק ולעודד מטופלים שעושים שיעורי בית. שנית, כדאי לתת למטופלים שיעורי בית אישיים מצד אחד, כלומר שיעורי בית המתאימים ספציפית לסיטואציות הקשות עבורם או למחשבות שלהם, ומצד שני לעבור על שיעורי הבית עם הקבוצה. השילוב של ההתייחסות האישית והידיעה שתהיה בדיקה בקבוצה, תורם באופן משמעותי לשיתוף הפעולה.

כלי נוסף שאני משתמש בו רבות בטיפול הוא מדידה חוזרת של סימפטומים. כלומר, בכל פגישה המטופלים ממלאים שאלונים לגבי הסימפטומים שלהם, ואני מזין אותם למחשב ומקבל גרף התקדמות. פעמים רבות אני מדפיס את גרף ההתקדמות ועובר עליו עם המטופל באופן אינדיווידואלי. לפעמים אני משתמש בגרף כדי להראות למטופל שהוא אינו מתקדם ולברר יחד מה ניתן לעשות כדי לשנות את המצב - אולי בכל זאת לעשות את שיעורי הבית או לבחור חשיפות קלות או קשות יותר בהתאם למקרה. בפעמים אחרות אני משתמש בגרף כדי להראות למטופל שהוא השתפר באופן משמעותי אפילו שלתחושתו לא היה שיפור רב. מטופלים רבים מגיבים לגרף באופן מאוד חיובי כי ניתן "לראות" את השיפור בצורה אובייקטיבית, בלי לבטל אותו או להמעיט בערכו. אני מוצא שהשיטה הזו יעילה כדי לעזור למטופלים להתחבר לטיפול ולהיות יותר מעורבים.

איך אתה רואה עתיד מקצוע הפסיכולוגיה בארץ? האם המטוטלת תנוע מצד לצד או שהקוגניטיביזם או שמא הדינמי, ינצחו?
אני לא חושב שיהיה ניצחון של גישה מסוימת ואני לא חושב שצריך להיות ניצחון כזה. ברור שבשנים האחרונות הטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי צובר תאוצה כי הוא בעצם לא היה קיים כאן באופן משמעותי לפני עשור או שניים. הדבר הזה מאוד חיובי בעיניי כי הוא פותח את התחום שלנו ומאתגר את רעיון "האמת האחת". אבל אני מקווה שהדברים נעים לכיוון של פלורליזם ולא לכיוון של ניצחון של גישה כלשהי על חשבון הגישות האחרות. כמו תרופות פסיכוטרופיות, יש כמה אפשרויות לגיטימיות ונתמכות מחקרית של טיפולים פסיכולוגים ולכולן צריך להיות מקום. לדוגמה, בדיכאון לא יהיה נכון להגיד שה-SSRIs צריכים לנצח את ה-MAOIs. אמנם SSRIs הם הבחירה הראשונה של מרבית הפסיכיאטרים, אבל עדיין יש אנשים שמגיבים טוב יותר לתרופות מקבוצות אחרות. אני חושב שבאותו אופן בפסיכולוגיה אנחנו צריכים להקשיב למחקר ולהתבסס על אמפיריציזם. כל טיפול שהוכח כיעיל, יש לו מקום. אני חושב שניתן להגיע למצב שבו יש כמה גישות טיפול וכולן מהוות אופציה לגיטימית ויעילה. היום קיימים גופים כמו 'אופקים' שמחויבים לרעיון הפלורליזם האמפיריציסטי ואני מקווה שבעתיד אנחנו כפסיכולוגים נזנח את המלחמות הפנימיות ונפנה את האנרגיה שלנו לאפיקים פרודוקטיביים יותר.

אביך רופא פנימאי וחוקר מוביל בתחום הסרטן. הכרתי אותו בביה"ח בילינסון כשעבדתי שם כסטודנט לרפואה בשנות השמונים. האם יש קשר בין הבחירה המקצועית שלך בתחום הפסיכולוגיה לבין עבודתו כרופא פנימאי?
אני חושב שבהחלט יש קשר. נראה לי שכמו אבא שלי, אני נמשך הן לקשר האנושי עם המטופלים ולצורך לעבוד עם אנשים, והן למחקר ולאתגר האינטלקטואלי שנלווה לעיסוק שלנו. יש משהו בשילוב של השניים שמאוד מושך, מעניין ומספק אותי וגם נותן לי להביא לידי ביטוי צדדים שונים שלי ויכולות שונות. אני באמת מאמין שהשילוב של מחקר וטיפול הוא שילוב מנצח בתחום שלנו ואני מלמד באוניברסיטה קורס על הקשר בין מחקר לטיפול ועל הזהות שלנו כפסיכולוגים מטפלים וחוקרים יחד.

ובמעבר חד, מה למדת מהילד שלך?
קלישאתי ככל שזה יישמע, אני חושב שלהפוך לאבא עזר לי להבין מה חשוב באמת בחיים. עם כל ההשקעה שלי בקריירה, בהתקדמות ובעתיד, אני מרגיש שרכשתי את היכולת לקחת צעד אחורה, להתמקד בהווה ולהעריך את המשפחה שלי ואת מה שיש לי. נדמה לי שההורות לימדה אותי להיות כאן ועכשיו וליהנות מהרגע (בן לומד להתרומם בכוחות עצמו, בן נעמד על שש וכו'), במקום לדאוג לגבי העתיד או לנבור בעבר.

האם תרצה לומר משהו לעמיתיי הפסיכיאטרים?
בהחלט. במשך עבודתי ב-Harvard Medical School, נחשפתי לשיתוף פעולה מאוד מיוחד בין פסיכולוגים לפסיכיאטרים. מודל הטיפול השולט בהפרעות נפש שם הוא שילוב של טיפול תרופתי ופסיכולוגי. התקשורת בין הפסיכיאטרים לפסיכולוגים בבית החולים הייתה מצוינת, חלקה וזורמת, והנהנים העיקריים היו המטופלים. חוץ מכל מה שלמדתי מהפסיכיאטרים שעבדתי איתם שם, אחד מהדברים החשובים שלקחתי איתי הוא החשיבות של עבודת צוות עבור טיפול יעיל והשילוב המוצלח בין טיפול קוגניטיבי-התנהגותי לטיפול תרופתי. אני מאוד מקווה לעבוד יחד עם פסיכיאטרים בקליניקה שלי ולהפנות מטופלים לקבלת טיפול תרופתי שישלים את הטיפול הפסיכולוגי.

מה התכניות שלך בעתיד הקרוב ובעתיד הרחוק יותר?
תכניותיי בעתיד הקרוב הן לבנות את המעבדה שלי לחקר הפרעות חרדה וטיפול פסיכולוגי. אנחנו הולכים לצלם טיפולים פסיכולוגיים ולנתח מיקרו-התנהגויות כדי להיטיב ולהבין כיצד טיפול עובד. תכניות נוספות הן לחקור חומרים שעשויים להעצים את יעילות הטיפול הפסיכולוגי, חומרים כמו דיסיקלוסרין (DCS) שמעודד הכחדה התנהגותית או אוקסיטוצין שיש לו פוטנציאל להקל על אנשים הסובלים מחרדה חברתית. כל זאת כדי ליצור סינרגיה בין תרופות לטיפול פסיכולוגי. נוסף על כך, בצד הטיפולי המטרה שלי היא להגדיל את המודעות לטיפול קוגניטיבי-התנהגותי, להציע טיפול קוגניטיבי-התנהגותי, ולהדריך אנשי מקצוע המעוניינים לרכוש כלים בתחום.

תודה רבה על החשיפה ובהצלחה!

נושאים קשורים:  חדשות,  טיפול קוגניטיבי-התנהגותי,  DSM-V,  הפרעות חרדה,  שיפור פתאומי,  עידן אדרקה,  חרדה חברתית,  טיפול קבוצתי
תגובות
 
אלון תמיר
05.10.2012, 09:37

אז מה כל זה אומר ---------שמהיום יהיה טוב יותר ?????.

מי בטוח שיש בפיו מענה משכנע??????????????.

ד"ר ליאורה וולדמן
02.12.2012, 18:42

מעניין מאד. כיצד ניתן ליצור קשר עם ד''ר עידן אדרקה?

ד"ר יוליאן יאנקו
02.02.2013, 21:34

ד"ר עידן אדרקה - idan.aderka@gmail.com

16.06.2019, 14:51

תודה רבה לך עידן ותודה רבה על הראיון הרגיש והמאפשר