מיומנויות תקשורת הן אחד הכישורים הדרושים מרופא, ולימוד דרכי תקשורת עם מטופלים הוא חלק משמעותי מלימודי הרפואה. תקשורת לקויה עשויה להשפיע לרעה הן על המטופל והן על הרופא. נמצא כי יש שיפור בהיענות לטיפול, ביכולת לזכור את המידע שנמסר ובאיכות החיים כאשר התקשורת בין הרופא למטופל נתפסה כטובה. נוסף לכך, בעלי מקצועות רפואיים עלולים לסבול מתחלואה נפשית מוגברת, מרמת סיפוק מקצועי נמוכה יותר ומרמת דחק (סטרס) גבוהה יותר בשל ליקויים בתקשורת עם מטופליהם.

בשורות רעות מוגדרות כבשורות שמשנות את ציפיותיו של המטופל לגבי העתיד או שגורמות לקושי התנהגותי, רגשי או קוגניטיבי. הדוגמה הברורה ביותר היא בשורה לגבי מחלה שמגבילה את משך החיים, כגון סרטן. מרבית הרופאים מתנסים במסירת בשורה מעין זו במהלך עבודתם, וזהו אחד התהליכים המאתגרים ביותר מבחינת התקשורת עם המטופל.

חולים סופניים (אילוסטרציה)

חולים סופניים (אילוסטרציה)

בשנים האחרונות נראית התעניינות רבה בנושא התקשורת בין הרופא למטופל. הדרכה בנושא מסירת בשורות רעות נכללת בתכניות ההכשרה ואף פורסמו הנחיות שונות לגביה. בניגוד למחקרים אחרים, מחקר זה הוא מחקר איכותני ולא כמותי, ונעשה בו ניסיון להעריך את תפיסתו של המטופל לגבי תהליך מסירת הבשורה הרעה.

המחקר כלל ראיונות עם 50 חולים סופניים באנגליה, שאותרו על ידי הצוותים הרפואיים שטיפלו בהם, והתנדבו מרצונם להשתתף במחקר. טווח הגילים היה 30–93, אולם מרבית המשתתפים היו מבוגרים יחסית (44 היו מעל גיל 60). המשתתפים סבלו מסרטן (31 משתתפים), אי-ספיקת לב (13 משתתפים), שבץ (3 משתתפים) או מחלות נוירולוגיות (שלושה משתתפים).

אופיינו שלוש גישות למסירת בשורות רעות: גישה ישירה, גישה הדרגתית ומסירת מידע מועט. בגישה הישירה, שבה נקטו רוב אנשי המקצוע, הועבר המידע למטופל ללא אזהרה מוקדמת. שלושה גורמים נמצאו קשורים בכך שהמטופל חש כי המידע נמסר ברגישות הראויה – היכרות מוקדמת עם הרופא, הצעה (טרם הפגישה) שהמטופל יגיע בחברת מלווה, ומשך מפגש שאפשר די זמן לשוחח ולוודא שהמידע הובן. כאשר התקיימו שלושת הגורמים הללו, נתפסה במקרים רבים הגישה הישירה כמייצגת כנות ואמינות של הרופא. הגישה הישירה נמצאה רווחת בעיקר לגבי חולי סרטן.

מיעוט הרופאים נקטו בגישה הדרגתית, שבה הוכן המטופל לקראת המידע באמצעות מסירת מידע הדרגתית וצמצום הדרגתי של האפשרויות. מסירת המידע בשלבים הפכה את הבשורה לקלה יותר לעיכול, בעיקר במקרים שבהם התקיימה מערכת יחסים ארוכת טווח עם המטפל.

חולים באי-ספיקת לב דיווחו על שיחות מעטות לגבי מצבם. רובם לא קיבלו הסבר מלא לגבי מצבם בעת האבחנה, וחלקם דיווחו על חוסר בהירות מתמשך. המידע נמסר במקרים רבים על ידי אחיות, ולא על ידי רופאים. היעדר המידע גרם במקרים רבים לפחת ולחרדה. במקרים רבים המטופל נמנע מלבקש מידע על מנת שלא להטריד את הצוות הרפואי.

החוקרים מציעים כמה שינויים חשובים בדרכי מסירת בשורות רעות. ראשית, למטופלים חדשים יש לאפשר שיחה ממושכת יותר. נוסף לכך, תכנון מוקדם, כגון הצעה שהמטופל יגיע למפגש עם מלווה או נוכחות של אחות או יועץ עשויה לסייע. כמו כן, לגבי מטופלים הסובלים מאי-ספיקת לב יש מקום לשיפור מבחינת בהירות המידע הנמסר, וידוא ההבנה של המטופל והסבר לגבי השלכות המצב הרפואי על חיי היום יום.

ערכה: ד"ר ורד פרכטר
מקור:

Hanratty et al.; Breaking bad news sensitively: what is important to patients in their last year of life? BMJ Supportive and Palliative care 2012;2:24-28