מרפאת 'זמנהוף' בתל-אביב החלה את פעילותה כמרפאה מקצועית של קופת-חולים כללית בשנת 1936. היא נבנתה במתחם שבין הרחובות זמנהוף מצפון והשופטים מדרום. המרפאה שופצה לאחר כמה שנים ונוספו לה אגפים. חלק מהמעבדות ומהמחלקות התפרשו ברחוב זמנהוף בדירות סמוכות למרפאה עצמה.

מאז חלפו בשעריה מאות אלפים מתושבי ת"א והסביבה. הטיפול בנפגעי מגפת הפוליו, שיתוק הילדים, היה חלק בלתי נפרד מהשגרה בשנותיה הראשונות, והיה מי שתיעד את החולים בתמונות (רצ"ב תמונה שצולמה ע"י ד"ר שוורץ ב-1941) . נוסף לכך, תינוקות רבים שסבלו מעיוותים ופגמים בגפיים התחתונים טופלו במרפאה, ויוסף לוי (ז"ל) האח והגבסן המנוסה היה אמון על הטיפול המעשי.

מרפאת זמנהוף (מקור: ויקיפדיה)

מרפאת זמנהוף (מקור: ויקיפדיה)

אני הגעתי למרפאה כאורתופד, מיד לאחר סיום התמחותי ב-1986. מנהל המחלקה האורתופדית דאז היה ד"ר פואד ניסים האגדי (ז"ל) שרבים חייבים לו את כשירותם להמשיך ולתפקד, במיוחד ספורטאים. לצדו פעלו ד"ר סימנטוב (ז"ל) וד"ר מויסייב (היום כבן 95) , צוות מזכירות שתקתקו במרץ על מכונות-כתיבה עתיקות יומין ומזכיר המחלקה, שאול, שנהג להחביא בקבוק קוניאק בארונו - לעת מצוא.

במשך 26 השנים שעבדתי במרפאה, זו הפכה לי למעין בית שני. עבודת הצוות והאכפתיות של כל העושים במלאכה הרשימו אותי והיו נר לרגליי מאז ועד היום. אולי היו אלו הגיליונות הרפואיים, המרופטים משהו, מנייר (או כפי שכונו אז – תיקים) שנערמו על שולחני בתחילת יום העבודה ושנמלאו רישומים בכתב היד האופייני והמוכר של הרופאים, ואולי היו אלו השולחנות הלבנים שמתחת ללוח הזכוכית שכיסה אותם היו תמונות של משפחת הרופא וצוות המחלקה - שנסכו בקשר שבין החולה לרופא משהו אישי. אך קשר מסוג זה התמסמס ברבות הזמן. בשנים האחרונות מפאת השינויים שהתחייבו בשל הטכנולוגיה הממוחשבת והדרישות של המערכת, הפכו יחסי המטפל-מטופל ליותר ויותר מנוכרים ותלויי-תוכנה.

חולה פוליו משנת 1941

חולה פוליו משנת 1941

לאחר למעלה מ-75 שנות פעילות, נסגרת המרפאה לצמיתות ותהפוך לעוד נדל"ן מגורים תל-אביבי.
קשה לי להיפרד מהזיכרונות. מרפאת "זמנהוף" הייתה למוסד מונומנטאלי בנוף החיים האורבניים של גוש דן. בחלוף העתים יוקרתו וחוסנו הלכו ודעכו, ומחוסר טיפול ושיפוץ הפך המבנה למרופט ונגוס-שנים.

כשיצאתי היום, בפעם האחרונה, מהדלת של מה שנותר מהמרפאה ופסעתי בשביל, בין חתולי הרחוב שככל הנראה ימשיכו לפקוד את המקום גם לכשיוסר השלט "מרפאת קופת-חולים", חשתי מעין לחלוחית בעיניי. ניסיתי להסביר לעצמי שבעצם, זה רק בבחינת "משנה מקום" ושזה אינו יאה לרופא בגילי להיות סנטימנטאלי. בבדיחות הדעת הרהרתי בשם שהענקתי לאחרונה למקום: 'ז"למנהוף' (ויסלח לי לודביג זמנהוף, ממציא האספרנטו), אך עם זאת, הייתה לי תחושה של סיום פרק בחיי. המלך מת. יחי המלך.