בית המשפט העליון החליט השבוע ברוב דעות שלא לשנות את המבחנים הקיימים כיום הנוגעים להסכמה מדעת של החולה לקבלת טיפול רפואי. בפסק דין אחר קבע בית המשפט כי חלה על הרופא החובה לגלות למטופל את דבר קיומן של אסכולות רפואיות שונות ואמצעי טיפול חלופיים. שני פסק הדין ניתנו במסגרת ערעורים.
עוד בעניין דומה
השופטים אליעזר ריבלין ואליקים רובינשטיין קבעו בפסק הדין הראשון שיש לדבוק במבחן הנוכחי המרכזי - "החולה הסביר" - בעוד השופט יצחק עמית בדעת מיעוט קבע שיש להחליף זאת ב"מבחן החולה המעורב/המשולב בעיני הרופא הסביר".
השופטים דנו בהרחבה בסוגיית קבלת הסכמה מדעת של החולה לטיפול רפואי שיוענק לו והם מתייחסים בפסקי הדין שפרסמו לבעייתיות הרבה שבתיחום גבולותיה.
השופט עמית כתב בפסק דינו בין השאר: "מוטלת על הרופא החובה לגלות למטופל מידע שהרופא יודע או צריך לדעת שייתפש כחשוב בעיני האדם הסביר במצבו של המטופל. מבחן זה מאזן בין צורכי החולה לבין עבודת הרופא". אלא שקביעה זאת נותרה בדעת מיעוט כיוון שהשופט ריבלין כתב כי אין מקום לשנות את הנוהג המקובל. "זו גם עמדת המחוקק, כפי שמצאה ביטויה בסעיף 13 לחוק זכויות החולה... החולה הוא העומד במרכז ההוויה הרפואית ולא הרופא - וכך צריך להיות גם בעתיד". השופט רובינשטיין כתב בפסק דינו כי אם יש כוונה לבצע שינוי מהותי בנושא הזה, אם בכלל, יש להביאו להכרעה לפני הרכב מורחב של בית המשפט העליון.
בפסק הדין השני דן בית המשפט העליון בחובת הרופא לגלות לחולה את דבר קיומן של אסכולות רפואיות שונות. השופטים ריבלין וסלים ג'ובראן קבעו בדעת רוב: "דבר קיומם של אמצעי טיפול חלופיים הוא בגדר מידע מהותי, הדרוש לחולה הסביר על-מנת שייתן הסכמתו ושהיא תיחשב להסכמה מדעת".
"חלה על הרופא המטפל חובה לגלות למטופל את דבר קיומן של אסכולות שונות, וזאת אף אם הפרוטוקול הטיפולי הנוהג באותו בית-חולים מאמץ באופן בלעדי רק אחת מביניהן. במקרים מסוימים, תחול על הצוות הרפואי החובה לשקול - במידת האפשר - איזו מהאסכולות מתאימה לעניינו של המטופל הספציפי. הפרת חובה זו יכול שתעלה כדי התרשלות בטיפול".
פסקי הדין שניתנו הם: ע"א 1303/09 ו-ע"א 6936/09