השביתה הממושכת שלה היינו עדים באחרונה במערכת הבריאות העלתה לראש סדר היום את הפערים בבריאות בין המרכז לפריפריה. פערים אלה תפחו בשנים האחרונות לממדים מדאיגים - לרבות פערים בתוחלת החיים, בתמותת תינוקות, בתקני כוח אדם ובתשתיות. בימים האחרונים אף התבשרנו שישראל ממוקמת בתחתית מדינות OECD במספר מיטות האשפוז, וסובלת מתפוסה גבוהה יותר של מיטות וממשך אשפוז קצר יותר בהשוואה בינלאומית.

הסיבה העיקרית לפערים היא היעדר השקעה מתמשך מצד המדינה במערכת הבריאות. לאורך השנים ניכרת ירידה בהוצאה הלאומית לבריאות, שמשמעותה, בין היתר, פחות תקציבים לבתי החולים בנגב ובגליל, פחות תקני רופאים, ופחות רופאים איכותיים המעוניינים להתמחות בפריפריה ולהישאר בה לאורך זמן. כמו תמיד, כשאנחנו מדברים על פריפריה, היא אינה בהכרח פריפריה גיאוגרפית. במערכת הרפואה, הפריפריה נמצאת גם במרכז, וחלק מבתי החולים במרכז סובלים ממעמד פריפריאלי בהיבט של מתקנים, כוח אדם, מכונים ועוד.

כתוצאה מכך, הופקרו בתי החולים לחסדי התורמים - זירה שבה בתי החולים הפריפריאליים סובלים מנחיתות לעומת בתי החולים החזקים והמקושרים שבאזור המרכז. במציאות הקיימת, חולשת הפריפריה בגיוס תרומות מקשה על בתי החולים להתחרות על רופאים איכותיים, שיספקו שירות טוב יותר, ובכך גדל האי שוויון בין מטופלים באזור המרכז לבין מטופלים בבתי החולים הפריפריאליים.

ובכל זאת, לא מאוחר מדי לשנות את המצב. המפתח לשינוי נעוץ בהשקעה מאסיבית בכוח האדם הרפואי בבתי החולים האלה. במלים אחרות, יש לעודד רופאים איכותיים לעבור לפריפריה, להתמחות שם ולפתח קריירה ארוכת טווח בבתי החולים הציבוריים באזור. בכך נגדיל את נגישותם של תושבי הפריפריה לשירותי בריאות איכותיים, ונצמצם את הפערים. ישנן דרכים רבות לממש זאת. ההסכם הקיבוצי - שנחתם עם הרופאים בתום השביתה - מהווה צעד ראשון בכיוון הנכון. בין היתר, מעניק ההסכם שכר גבוה יותר לרופאים בפריפריה ומבטיח תמריצים ומענקים כספיים לרופאים צעירים ולבני משפחותיהם, שיתמחו בבתי חולים הפריפריאליים וייבנו שם קריירה ארוכת טווח.

מהלך מבורך נוסף - שקורם עור וגידים בימים אלה - הוא פתיחתו של בית הספר החמישי לרפואה בצפת. בית הספר החדש יביא לצפון כוח אדם מקצועי, ובכך ייתן זריקת מרץ משמעותית לבתי החולים באזור ולשירותי הבריאות שמקבלים תושבי הגליל.

מה עוד ניתן לעשות? יש לאמץ את מודל ה"פול-טיימר" בבתי החולים בפריפריה. לפי מודל זה, רופאים איכותיים יתוגמלו בשיעור מוגדל כדי שיוכלו להקדיש את מלוא זמנם ומרצם לעבודה בבתי החולים הציבוריים, מבלי לתור אחר השלמת הכנסה בשוק הפרטי. הפול-טיימר נדון במשא ומתן האחרון בין הרופאים לאוצר, אך בסופו של דבר לא זכה למשקלו הראוי בהסכם.

בנוסף, יש להפנות חלק מכספי הביטוחים המשלימים (שב"ן) - תחום המגלגל כ-4 מיליארד שקל בשנה - לבתי החולים בפריפריה. כיום נהנים מהכספים האלה רק בתי החולים הפרטיים במרכז, כמו אסותא והרצליה מדיקל סנטר. אם נחייב את קופות החולים להפנות חלק מהסכומים האלה לפריפריה, יוכלו בתי החולים הציבוריים שם להשקיע בגיוס כוח אדם ובתשתיות ולצמצם את האי שוויון לעומת בתי החולים החזקים.

יש מקום גם להגדלת התמיכה המקצועית של המרכז בפריפריה. על משרד הבריאות לגרום מיוזמתו לכך שבתי החולים במרכז יבצעו חילופי רופאים והשתלמויות בשיתוף עם בתי החולים בפריפריה - בדומה לנהוג בין מוסדות אקדמיים בעולם. עוד מומלץ כי משרד הבריאות יקים מרכזי מצוינות בבתי החולים בפריפריה, שישמשו חממה למחקר, הכשרה מקצועית ופיתוח עתודה ניהולית, וימשכו אליהם כוח אדם איכותי מהמרכז.

כדי לממש את היעדים האלה, על ראש הממשלה, שר האוצר, סגן שר הבריאות וחברי הכנסת להבטיח לא רק שההסכם עם הרופאים ייושם במלואו, אלא שההוצאה הלאומית לבריאות מתוך תקציב המדינה תגדל באופן משמעותי. אם לא יעשו כן, הרופאים הטובים ימשיכו להישאר במרכז וההבטחות לצמצום הפערים תישארנה על הנייר בלבד.

*המאמר פורסם לראשונה בדה-מרקר
לראיון קודם עם פרופסור יהודה אדלר באתר דוקטורס אונלי