תסמונת כלילית חריפה נובעת מטרשת עורקים כלילית המלווה בטרומבוזיס. כיוון שלפקטור Xa תפקיד מרכזי בטרומבוזיס, עיכוב של פקטור Xa בעזרת מינון נמוך של ריברוקסאבאן (קסרלטו, באייר) עשוי לשפר את התוצאות הקרדיווסקולאריות של חולים שלקו לאחרונה בתסמונת כלילית.
עוד בעניין דומה
בניסוי מבוקר אינבו וכפול סמיות זה, 15,526 חולים שלקו לאחרונה בתסמונת כלילית חריפה חולקו אקראית לקבלת מנות של 2.5 מ"ג או של 5 מ"ג ריברוקסאבאן או אינבו פעמיים ביום, לתקופה ממוצעת של 13 חודשים (עד 31 חודשים). המדד העיקרי ליעילות היה תמותה מסיבות קרדיווסקולאריות, התקף לב או שבץ.
ריברוקסאבאן הפחיתה באופן משמעותי את המדד העיקרי בהשוואה לאינבו, עם שיעורים של 8.9% ו-10.7% בהתאמה (יחס סיכון בקבוצת הריברוקסאבאן 0.84; 0.74–0.96יCIי95%; P=0.008). נמצא שיפור משמעותי עבור מינון של 2.5 מ"ג פעמיים ביום (9.1% לעומת 10.7%, P=0.02) ושל 5 מ"ג פעמיים ביום (8.8% לעומת 10.7%, P=0.03).
מינון של 2.5 מ"ג ריברוקסאבאן פעמיים ביום הפחית את שיעורי התמותה מסיבות קרדיווסקולאריות (2.7% לעומת 4.1%, P=0.002) ומכל סיבה אחרת (2.9% לעומת 4.5%, P=0.002), יתרון שרידות שלא נראה במינון של 5 מ"ג פעמיים ביום.
בהשוואה לאינבו, ריברוקסאבאן העלתה את שיעורי הדימום הרציניים שלא היו קשורים לניתוח מעקפים כלילי (2.1% לעומת 0.6%, P<0.001) ואת שיעורי הדימום התוך-גולגולתי (0.6% לעומת 0.2%, P=0.009), ללא עלייה משמעותית בשיעורי הדימום הפטאלי (0.3% לעומת 0.2%, P=0.66) או בתופעות לוואי אחרות.
מינון של 2.5 מ"ג פעמיים ביום הוביל לפחות מקרים של דימום פטאלי בהשוואה למינון של 5 מ"ג פעמיים ביום (0.1% לעומת 0.4%, P=0.04).
החוקרים הסיקו כי בקרב חולים שלקו לאחרונה בתסמונת כלילית חריפה, ריברוקסאבאן הפחיתה את הסיכון של המדד המשולב למוות מסיבות קרדיווסקולאריות, מהתקף לב או משבץ. ריברוקסאבאן העלתה את הסיכון לדימום רציני ולדימום תוך-גולגולתי, אך לא את הסיכון לדימום פטאלי.
מקור: