בית המשפט העליון: פיצוי מוגדל למשפחה עקב נתיחה לאחר המוות

בית המשפט העליון הגדיל את הפיצוי שפסק בית המשפט המחוזי למשפחת מנוח במסגרת תביעה לפיצויים בגין נזק שנגרם עקב עריכת נתיחה שלאחר המוות ואופן הטיפול בגופת המנוח לאחר הנתיחה. בית המשפט קבע כי אי קבלת ההסכמה לניתוח, פגעה בחופש הבחירה ובאוטונומיה של משפחתו.

לאחר שנרצח המנוח, גופתו הועברה למרכז לרפואה משפטית, שם בוצעה בה נתיחה שכללה נטילת דגימות של רקמות מכל אברי גופו, וכן הסרת כיפת הגולגולת. הדגימות וכיפת הגולגולת לא נקברו יחד עם גופתו של המנוח, אלא נשארו בידי המרכז.

כשבע שנים לאחר פטירת המנוח, התקשרה נציגת משרד הבריאות למשפחה ונאמר להם כי נותרו בידי המרכז חלקים מגולגולתו של המנוח. לאחר מכן נודע למשפחה כי דגימות נוספות שנותרו בידי המרכז לאחר ביצוע הנתיחה הועברו לקבורה.

במעמד הקבורה נודע לבני המשפחה כי למרות בקשתם, איש לא וידא שאכן מדובר בשרידיו של המנוח. לפיכך פתחו את הכד בעצמם, ובתוך כך נחשפו לשרידי גולגולתו של המנוח, אלא שבתוך הכד נמצאה תווית עם מספר סדרתי שאותו לא ידעו לפענח. משחשו כי אין בכוחם להתמודד עם עריכת בירורים נוספים, החליטו לקבור את השרידים כפי שהם בקבר הראשי, למרות הספקות באשר למקורם.

אלמנת המנוח ושתי בנותיו הגישו תביעה לפיצוי כנגד במרכז לרפואה משפטית ורופאיו, בטענה שהן התנגדו לניתוח לאחר המוות וכי הטיפול בגופה גרם להן עוגמת נפש רבה.

בית המשפט המחוזי פסק כי האלמנה זכאית לפיצוי של 150,000 שקל וכי כל אחת משתי הבנות זכאית לפיצוי של 100,000 שקל.

בית המשפט העליון קיבל את קביעות בית המשפט המחוזי, אך המשנה לנשיאה, השופט אליעזר ריבלין, קבע כי יש להגדיל את הפיצוי.

בית המשפט העליון קיבל את עמדת בית המשפט המחוזי וקבע כי המרכז לא עמד בדרישות הקבועות בחוק לביצוע נתיחה שלאחר המוות. המרכז לא הציג תעודה החתומה על-ידי שלושה רופאים שהוסמכו לכך, המאשרים כי הנתיחה דרושה לצורך קביעת סיבת המוות והאלמנה לא נתנה את הסכמתה על גבי הטופס הנדרש. כמו כן, האלמנה סירבה תחילה לעריכת הנתיחה, לא קיבלה כל הסבר על הנתיחה ולא ידעה שהיא כוללת נטילת דגימות שיישארו בידי המרכז. לכן נקבע כי ההסכמה שנתנה האלמנה לנתיחה לא הייתה חופשית ומדעת, ועל-כן אינה עומדת בדרישות חוק הפתולוגיה.

בית המשפט העליון אף קיבל את עמדת בית המשפט המחוזי אשר פסק כי בהתנהלות המרכז נפלו פגמים נוספים עד כדי רשלנות: המרכז החליט לקבור חלקים מגופת המנוח מבלי להודיע על כך למשפחה וההודעה למשפחה נמסרה בחוסר רגישות ובאופן שגרם לה סבל נוסף.

בית המשפט העליון קבע כי למשפחה מגיע פיצוי נוסף מזה הנקבע במחוזי בגין פגיעה באוטונומיה.
השופט ריבלין פסק כי הזכות לאוטונומיה, במובנה הרחב, כוללת גם את זכותו של אדם "לגבש את אישיותו באופן חופשי, כרצונו, לבטא את שאיפותיו ולבחור בדרכים להגשמתן, לבחור בחירותיו הרצוניות".

עוד קבע השופט כי , ביצוע נתיחה ללא הסכמת בני המשפחה, ושלא באמצעות המנגנון הקבוע לכך בחוק, עולה כדי תחושת פגיעה בגופו של הנפטר ובכבוד המת. פגיעה זו, שהיא פגיעה בכבוד האדם, היא פגיעה קשה ומשמעותית. הפגיעה הכרוכה בעריכת נתיחה שלאחר המוות, מבלי שניתן לבני המשפחה המידע הדרוש כדי לקבל החלטה מודעת, עוברת סף קריטי שלאחריו הפגיעה באוטונומיה מוכרת כראש נזק עצמאי –  בדומה לפגיעה באוטונומיה הכרוכה בטיפול רפואי שנערך ללא הסכמה מדעת.

בית המשפט קבע כי הטבת הנזק שבפגיעה באוטונומיה צריכה להיעשות באמצעות פיצויים מתאימים, ולא "סמליים". על כן קבע כי יש מקום להגדיל את הפיצוי שנפסק לאלמנה ולהוסיף לסכום שנפסק 150,000 שקל.

יצויין כי פסק דין זה התקבל בניגוד לדעתו של השופט עמית אשר סבר דווקא כי יש להפחית את הפיצוי שניתן למשפחה כיוון שלעמדתו, הסכמת משפחה לא ניתנה תחת אילוץ.