ריטלין היא שיחת היום וכל אדם שני הפך מומחה לנושא. החל מהשכנה בבניין וכלה בוועדות הכנסת. אבל התרופה ריטלין איננה פתרון לבעיות חברתיות ושימוש שלא על פי צורך רפואי אמיתי עלול לגרום תופעות לוואי חמורות.

בבסיסה של האגדה העממית-חברתית נמצאת האשליה הנפוצה בציבור שריטלין יכולה לפתור כמעט כל בעיה לימודית, רגשית או התנהגותית אצל ילדים. מרבית הציבור, כלומר הורים, שכנים, קרובי משפחה ושאר "מומחי רחוב", שמעו על השפעתה הטובה או לחילופין הקשה של הריטלין, ובכך הם הראשונים שקובעים האם ריטלין מתאים ומי זקוק לו.

גורמים נוספים אליהם מגיעים הילדים ה"בעייתיים" הם מטפלים או מרפאים שונים, ויש בעלי השפעה נוספים, שהם נציגי מערכת החינוך, כמו גננות, מורים ויועצות חינוכיות, שמאמינים בכל ליבם שכל בעיה שיש לילד או לילדה יקבלו "פתרון קסם" במתן ריטלין. נציגי מערכת החינוך ממליצים ואף דוחפים את ההורים לבצע אבחון, שלדעתם הינו השלב הראשון לקראת קבלת התרופה ל"שקט". גורם נוסף בבניית האגדה הם המאבחנים, שעורכים אבחונים פסיכולוגים, פסיכודידקטים, T.O.V.A, C.P.T וכדומה. בסופו של כל אבחון, כמעט, שמתבצע לרוב בגלל חשד קל, מתקבלת המלצה לבדיקה נויורלוגית או פסיכיאטרית, במטרה לקבל ריטלין.

לפי חוזר מנכ"ל משרד הבריאות, שקובע הנחיות ברורות לרישום ריטלין, רופא מומחה חייב לערוך בעצמו אבחון, שכולל אבחנה מבדלת להפרעות התפתחותיות, לימודיות, רגשיות, התנהגותיות ונפשיות. לפי ההנחיות, הרופא המומחה יכול לבקש, במידת הצורך, איבחונים נוספים, לצורך המשך הבירור.

כרופאה שרושמת ריטלין מעל 20 שנה, אני יכולה להעיד על עוצמת הלחץ שקיים סביב האפשרות למתן ריטלין. על כל תרופה אחרת שאני ממליצה מתקיים דיון ענייני עם ההורים, המלווה בשאלות ותהיות ענייניות הקשורות לטיפול. בשעה שלגבי ריטלין הדעות שאני שומעת כל כך מוצקות, שלעיתים ישנה הרגשה שהדעה של הרופא המומחה כלל לא רלוונטית. ההורים, המורים, היועצים והמאבחנים כבר גיבשו דיעה מוצקה מה נכון לגבי הילד עוד לפני שהאבחון הרפואי התקבל. התופעה חוזרת על עצמה בין אם הדעה היא בעד או נגד.

ברוב המקרים ההורים והילד מגיעים לאבחון רפואי כשבידם כבר מספר רב של אבחונים והמלצות מגורמים שונים. וכך קורה, שעוד לפני שההורים מגיעים לבדיקה של רופא מומחה, הם כבר יודעים ומשוכנעים שריטלין יפתור את כל בעיותיו של הילד. שלא לדבר על מגוון הדעות ששמעו בדרך ועל הכסף ששלמו עבור כך. חשוב לציין שישנם גם הורים ששמעו או קראו את כל הדעות נגד הריטלין והם מתבצרים בעמדה מתנגדת, ללא קשר עם האבחון של הילד.

כפסיכיאטרית ילדים אני בודקת מקרים מורכבים ולעיתים מאבחנת הפרעות רגשיות, התנהגותיות או נפשיות. ריטלין איננו הטיפול המתאים בהפרעות אילו ויתכן שהתרופה יכולה אף להזיק או להחמיר את מצבו של הילד. כלומר, להחמיר דיכאון, לגרום לעליה ברמת האלימות ואף למצבים פסיכוטיים.

ואולם, כשדעתי המקצועית אינה עולה בקנה אחד עם דעתם של ההורים או הגורם הטיפולי או החינוכי שהפנה אותו, נוצרת התנגדות עזה ונסיון לעקוף אותי ולהגיע לרופא אחר שיסכים לרשום ריטלין.

למרות ששכיחות הפרעת קשב וריכוז (A.D.H.D) בילדים הינה כ-5%-7%, בישראל מאובחנים מדי שנה, החל משנת 2007, כ-14.5% ילדים ובני נוער, גילאי 6-18 (ע"פ מחקרו של ד"ר שלומי ענתבי). להערכתי, בשנה האחרונה הופנו לאבחונים שונים כ-30% מהילדים בגילאים אילו, במטרה לקבל טיפול תרופתי בריטלין.

לאור הנתונים הללו, אני קוראת למורים וליועצי בית הספר לקחת אחריות ולהבין שלא כל בעיה לימודית, רגשית או התנהגותית תמצא את פתרונה במתן ריטלין. גם מהמאבחנים אני מצפה לקחת אחריות ולא לפחד להגיע למסקנה שהילד איננו סובל מהפרעת קשב וריכוז, אלא מבעיה אחרת, שאי אפשר לטפל בה בריטלין.

מרופאים וגורמי מנהל רפואי אני מצפה לקחת אחריות ולא להיכנע ללחץ החברתי: כניסתם של מספר רב של רופאים לא מיומנים דיים, שבאפשרותם לרשום ריטלין, לא תפתור את הבעיה. הדבר יגרום לאבחון יתר בשל לחץ חברתי של מקרים שאינם סובלים מהפרעת קשב וריכוז, ושימוש יתר שלא לצרוך בריטלין בנסיון לשפר הישגים לימודיים והתנהגותיים של הילדים. התופעות המסוכנות יותר הינן: עליה בתופעות הלוואי ובסיבוכים הקשים של ריטלין שנגרמים כתוצאה משימוש לא נכון, כמו החמרה בדיכאון, עליה ברמת האלימות ואף מצבים פסיכוטיים.

הילדים שגדלו על "מיתוס הריטלין" הם כיום סטודנטים המבקשים לנצל לרעה את התרופה, מפני שהם סבורים בטעות שהישגיהם הלימודיים ישתפרו בעזרתה. יש להפסיק את אגדת "קסם הריטלין" שהפכה למגיפת הריטלין. יש לעצור את הקלות הבלתי נסבלת של קבלת תרופה זו ללא צורך רפואי אמיתי.

התרופה ריטלין איננה פתרון לבעיות חברתיות בישראל, שהינן חוסר הגבולות, הפרעות ההתנהגות, עליה באלימות אצל ילדים ובני נוער וגם הרצון להישגיות יתר אצל תיכוניסטים, סטודנטים או הוריהם.

*ד"ר גבריאלה בינדר הינה מומחית לפסיכיאטריה של הילד והמתבגר ועובדת מעל 20 שנה בתחום בריאות הנפש הקהילתי, בשנים האחרונות כמנהלת מרפאת ילדים ונוער.