ד"ר שופמן אמי

"יבגני אוניגין" נחשבת יצירת מופת של פושקין (1799- 1837). מוצאו של פושקין מאתיופיה, אמו היתה נכדתו של א. ב. חניבעל שהובא לרוסיה מאתיופיה כמתנה לצאר פטר הגדול. הצאר שאהב אותו לקחו תחת חסותו והעניק לו דרגת גנרל. לפושקין עצמו היה גון פנים שחום ושיער שחור, שריד לגנים האפריקנים שלו (וויקיפדיה). האמן תיאר את אבי סבתו ביצירתו הנפלאה:"הכושי של פטר הגדול".

פושקין נולד במוסקוה. היו לו מטפלות ומורים פרטיים. בגיל 15 החל לכתוב את שיריו הראשונים. ב1820 פרסם שיר האודה לחרות, שלא מצא חן בעיני הצאר אלכסנדר הראשון, שרצה להגלותו לסיביר, אך התרצה בשל לחץ גדול של חבריו של האומן והגלהו לדרום רוסיה, כך עבר לקישינב ושם הצטרף לבונים החופשיים.

בשנת 1826 חזר לסנט פטרבורג בה פתח בחיים סוערים. ב1831 התחתן עם אחת הנשים היפות בעיר. ב1833 פירסם את יצירתו: "יבגני אוניגין", הנחשבת אחת מיצירות המופת בשפה הרוסית ובספרות בכלל.

לאשתו של פושקין היה  מאהב צרפתי, אותו הזמין  האמן  לדו-קרב, שהביא לסיום חייו. המאהב  היה זה שירה ראשון ופגע  בראשו, פושקין נפצע אנושות ואחרי יומיים מת מפצעיו בגיל 38 .

                       היצירה- יבגני אוניגין 

בתחילת הסיפור מתואר יבגני אוניגין, צעיר בן 18 המגיע לדודו ששוכב על ערש דווי. בד בבד,  מתוארים ילדותו והתבגרותו של אוניגין ששייך למשפחת אצולה בסנט פטרבורג. פושקין מתאר בתחילה את סיגנון החיים של החברה הגבוהה כולל התרבות, התיאטרון, המוסיקה והשפה הצרפתית הנחשבת שפת העילית הרוסית.

המשורר מתאר את חיי ההוללות של אוניגין, שאינו צריך לעבוד לשם פרנסתו בגלל ששייך למעמד האצולה, ואת חיזורו האין סופי  אחר נשים. לחיים האלה של עינוגים אין סופיים יש מחיר. הבחור נכנס לשעמום עמוק ומרה שחורה, מסתגר בביתו ומנסה לכתוב יצירות אך ניכשל. אפילו קריאת ספרים מתחילה לשעמם אותו. הוא כה צעיר וכבר התעייף מהחיים:

"לא! סערות חדל, הפסיק הוא

הבלי עולם נלאה עד תום,

וזה מזמן לא העסיקו עלמות- החן את מחשבתו.

את הבגידות מאס מבלוע. לחברות רחש רק גועל"(עמוד 27).

"ספינת חייו אל קץ דרכה,

אבל בחל בם עד דכא.

קודר, סר טעם היה מופיע בטרקלין...

נותר שוה נפש ואדיש.

גחמניות עולם הזוהר!

הוא קדם כל נטש אתכן...

מכבר חבה אינו רוחש עוד ליפהפיות קלילות- דיבור,

שכרכרות נושאות בנשף

על מרצפות של פטרבורג.

כי גם אתכן זנח זנוח

מעינוגים.מכן מנוח מאחורי דלתו מצא,

ובידו נטל נוצה.

בקש לכתוב, אבל ביזע

חיש קל מאס...

כך בספרים פסק מגעת,

כמו בנשים אשר זנח...

בדמיונות מרבה לשקוע

לו מוזרות מאין כמוה"(עמוד 29 ).

בהמשך מתוארת התרוששותו של אביו ואוניגין עובר לגור בכפר.

החיים בכפר משעממים אותו:

"ביום שלישי שינה הטעם

כבר לא נפעם מהם הפעם

וברביעי השתעמם

הבין שאין מזור בהם(בנופי הכפר)

גם לא בכפר מצא מרגוע...

אותו דכדוך, דכאון המוח

רודף כמו צל מטריף בינה"(עמוד33)

אחר כך מתוארת התהוות קשר הידידות שלו עם לנסקי, משורר צעיר רוסי  יפה תואר שחזר לאחוזתו בכפר מגרמניה.

לנסקי מספר לו על אהובת ליבו אולגה, שבקרוב עומד להתארס עימה.

אוניגין מוזמן על ידי ידידו לביתה של אולגה. שם מכיר את אחותה הבכורה, טטינה, שמתאהבת בו בצורה קיצונית ומביעה זאת במכתב  רווי אהבה שנשלח אליו.

"פתאום שנאה אחוש כלפיה

...אין היא אלא ייצור משאול.

...נוטפת ארס סם ורוש.

שוא ובגידה רוקם הראש

...ראיתי שייש בדמותה

והוא אלם וקר...

ככל אשר נמעיט לטרח

סביב האשה ולכרכר-

כך היא תקדים לבה לפתוח,

וברשתותינו תפרפר.

כי בעבר פריצות בלי להט-

כאהבה היתה נודעת.

איש שח קבל כיכר ורחוב

על עגבים, בלי לאהוב " (עמוד81).

אוניגין מנסה להסביר לה שאין תוחלת באהבה זו ושנישואין יביאו להם רק ייסורים.

תגובה זו גרמה לטטינה לאומללות עמוקה וארוכה.

"איש איש ועיסוקיו בחלד

הם המהות והתוחלת,

יש מי ציד של ברווזים,

-כמותי- ציד של חרוזים,

יש במחבט זבובים קופח,

יש מי מנהיג המון נבער,

יש מי שואף קרבות אכזר,

יש ברגשות נוגים שוקע,

יש הנותן בכוס עיניו-

הרע והטוב כרוכים יחדיו...

(לגבי אוניגין) התבודדות, דממה, שלוה.

וכך מהות חייו נגררת...

מנין ימים אינו סופר עוד

שכח רעיו שאון הכרך

גם מזימות עולזות שכח"(עמוד 94).

בהמשך מוזמן אוניגין למסיבת ריקודים. למגינת ליבו של ידידו לנסקי, הוא מזמין את אולגה לריקוד והיא נענית להצעתו.

לנסקי הגיב בשיברון לב ועזב את האירוע.

בהמשך מזמין האחרון את אוניגין לדו-קרב אקדחים:

"קרא לו לנסקי לדו- קרב

בלי השתהות הסב יבגני

פניו אחור, אמר:הנני ואענה ברצון...

קפיץ של כבוד ללא בלם!

זה ציר סביבו סובב עולם!" (עמוד127).

"אויבים! שנאה שמשתלחת,

ואין יודע הלמאי!

הן זה עתה שבתם גם יחד,

חלקו מזון, שעות פנאי

פתאום נפשם שנאה רוחשת,

כמו מקורה-דורות מורשת.

גזר דין הם זוממים לחרוץ-

איש באויבו כדור לנעוץ.

סיוט אימה שאין לו פשר...

האקדחים חלצו לבדק

הפטישון הכה יתד

בקדח נח כדור...

מרחק כדין בינם יפריד,

ולכל יריב אקדח יושיט...

לנסקי את עין שמאלו עצם,

כוון...כדור אויבו רעם...

את אור עיניו ענן החשיך...

לשלג אקדחו שמט.

על החזה ידו הניח והתמוטט.

אוניגין רץ דמו קפא- כל עוד נפשו בו לגופה

קורא בשמו ללא תוחלת.

העלם מת. פייטן צעיר,

לשיר חייו בא סוף מהיר!

קמל בטרם אור זרח

שכב באלם, לבלי נוע.

רק אדישות אמרו פניו.

זרזיף של דם מלב פצוע...

ובכן הרוג- שושבין פסק.

הרוג! וזעקה נואשת אוניגין בלבו כובש"(עמוד136).

"על גדות הנחל המהיר

שם חי יבגני הנזיר,

קודר בכפר מחוסר מעש,

...סמוך לטטינה השכנה

חולמת ובלתי נשמעת.

הוא כבר עקר ונעלם...

הותיר אחריו דמעות ודם" (עמוד144).

אולגה וטטינה הגיבו מאד קשה למותו של לנסקי.

אחרי זמן ממושך אולגה התחתנה עם איש צבא ועזבה את הכפר. טטינה עזבה עם משפחתה למוסקווה ושם החלה חיים חדשים. היא התקדמה מבחינת מעמדה החברתי וגם התחתנה עם בן המעמד הגבוהה.

"אוניגין קטל בקרב- של שניים רע.

בלא מטרה, בלי התבושש, בלי מעש

בן עשרים ושש בבטלת יאוש שוקע,

נטול תפקיד, אשה, עצל,

מכל עיסוק מועיל בטל.

השתלט עליו אי שקט,

קם ונטש טירה ומשק,

פינות להתבודד. ימים תמימים לא נעלמה

מעם עיניו, גופה דמומה.

וכך החל לנדוד בלי יעד

רוחו ברגשותיו שבויה

אך לבסוף גם הנסיעה הטריפה את הדעת"(עמוד 172).

בסוף אוניגין מגיע במקרה לטרקלין מסיבה במוסקווה ושם מזהה את טטינה.

פתאם נפשו נמשכה אליה, אך למרות חיזוריו היא הזכירה לו את ההיסטוריה של דחיתו כלפיה והחליטה להשאר להיות נאמנה לבעלה ולהחזיר את פני אוניגין ריקם – אכזבתו היתה מרה.

"בהדרגה, לתוך תרדמת

עולם חושים בלולים נפרש.

והדמיון מולו עורם את קלפיו, לקראת הימור נועז.

או שרואה על פני השלג,

גופה של איש צעיר מוטלת.

ישן בלי נוע, כמו זרוק.

שומע קול ובכן הרוג"(עמוד 183).

                                        לסיכום

 

מדובר ביצירה לירית נפלאה של פושקין, המצייר במכחול כשרונו הגאוני את חיי שכבת האצולה ברוסיה בתחילת המאה ה19. התאורים נעים בין סנט פטרבורג(בירת רוסיה –אז), מוסקווה וחיי הכפר. דרך תאוריו הנפלאים אנו כאילו נמצאים בתוך האירועים, אם זה ההואי התרבותי של מוסיקה, ריקוד, מסיבות טרקלין,חיי עיר  וכפר ובעיקר יחסי  אנוש, קרי אהבה- שנאה בין צעירים. כך, דרך  הגיבור יבגני אוניגין תיאר המשורר את החיים ברוסיה על כל גווניהם באותה עת.

מענין שסוף הפואמה דהיינו מוות בדו-קרב של המשורר לנסקי בעקבות מלחמה על כבוד אהובתו, מזכיר את המאורע המציאותי  ארבע שנים אחרי כתיבת פואמה זו- שבו פושקין המשורר נהרג בדו-קרב על ידי מאהבה של אשתו. בבחינת נבואה המגשימה את עצמה.

 

 

                             

 

                                  

 

 

 

                                        לנושא האיבחון של אוניגין:

במשך תקופה ארוכה עוד לפני הדו-קרב, ממלא יבגני אוניגן את הקריטריונים לדיכאון רבא(מיגורי) לפי    DSM5 .   העדויות לכך מצוטטות בקטעים הנ"ל.

בתקופה שאחרי הדו- קרב, יש לשער שנוספה עוד אבחנה: הפרעה פוסט-טראומטית ממושכת . מצוטטים לעיל התאורים שאוניגין רואה את הגופה של הנרצח לא רק בלילה (סיוטי לילה) ,אלא גם ביום, החמרת תיפקודו, אי שקט בולט, סף גרוי נמוך והימנעות ממגע בין אישי תקופה ארוכה.