לפני כשבוע פנתה פאר מזרחי, חולת סרטן בת 18, בקריאה נרגשת לציבור: "אני מרשה לעצמי לדבר בשם כל הילדים. המחלקה האונקולוגית בהדסה אמורה להיות המקום הבטוח ביותר שלנו. שלא משנה מה יקרה, תמיד נוכל להגיע לשם, ידאגו לנו ותמיד יחשבו מה יהיה טוב בשבילנו. עכשיו לוקחים לנו את המקום הזה וזה פשוט לא הוגן... לא מספיק שאני נאבקת במחלת הסרטן הארורה, עכשיו אני צריכה להיאבק גם על הזכות שלי להמשיך לקבל את הטיפול מציל החיים מהרופא שלי".

כבר שבועות רבים שפרופ' מיקי ווינטראוב וצוותו נאלצים לצאת ולהגן בפומבי על ישרתם וערכיהם המקצועיים, מול ההנהלה החדשה והכוחנית של "הדסה". רופאים ותיקים, טובים ומסורים קרועים בין מחויבותם לחולים שלהם לבין דרישה לשינוים מרחיקי לכת הנוגדים את מצפונם.

כחבר פעיל בעבר בנציגות של רופאים, נקלעתי לא פעם לסיטואציות בהן הנהלה מקבלת החלטות קשות שיש בהן כדי לפגוע בשמו הטוב, בהכנסתו ובעתידו של רופא או קבוצת רופאים. במערכת עם כללי מנהל תקין ונורמטיבי, מתקיימת "מקבילית כוחות" בריאה והוגנת (הנהלה-נציגי עובדים-רגולטור-מחוקק). במערכת כזו ניתן לברר נושאים מסוג זה ביישוב הדעת ובהסכמה.

במקרה האחרון של "הדסה" נפרצו כל הגבולות. מנהל המוסד מתנהג כאילו "ייקוב הדין את ההר" והסכסוך צף והפך לנחלת הכל. בינתיים מרשה לעצמה הנהלת המוסד לפרסם פשקווילים "הומוריסטים" ולהטיח ברופאים שלה האשמות באמצעות התקשורת. אין בידי כלים לשפוט מי צודק בסאגה המתמשכת ב"הדסה", אך הזיכרון מאפשר בכל זאת למתוח קוו בין הפרשיה הנוכחית לבין פרשות דומות שהתנהלו ב"חצר" שלי.

הפרסומים בעיתונות ושיחות מסדרון עם עמיתים, מותירים תהיות קשות ועקרונית: היכן ההסתדרות הרפואית? היכן ציבור רופאי הדסה? לאן נעלמה הסולידריות?

ההסתדרות הרפואית בישראל חרטה על דגלה (תקנון הר"י 2009): "לקדם את העניינים המקצועיים, המדעיים והכלכליים של חבריה, לשמור על רמה מקצועית ואתית נאותה של מקצוע הרפואה ולדאוג למעמד הרופא ולמעמדה של הרפואה הציבורית בארץ". ליתר פירוט, בתוספת ז' לתקנון (סעיף 15 פעולות הנציגות), נאמר: "ועד הרופאים מייצג את רופאי המעסיק במשא ומתן עם הנהלת המעסיק. בכל השאלות העקרוניות או כאלו הנוגעות לכלל הרופאים של המעסיק) לרבות משא ומתן לחתימה על הסכם קיבוצי עם המעסיק (ינוהל המשא ומתן על ידי נציגי הר"י בצירוף ועד הרופאים המקומי מול המעסיק".

באוגוסט 2016 טיפסה הר"י על עץ גבוה והכריזה על השבתת כל המערכת הרפואית עקב נושאים שונים, מינוריים יחסית, מהסוג שנפתר בדרך כלל במשא ומתן. הרבה מהומה - על לא מאומה. בהמשך, בספטמבר 2016, כותב יו"ר הר"י פרופ' אדלמן מכתב אישי לרופאי הארגון: "הקריירה המקצועית של הרופא מלווה בהרבה מעברים והר"י דואגת לשמור על האינטרסים של הרופא לכל אורך הקריירה הארוכה שלו".... "החיים המשותפים" של רופאים תחת קורת גג אחת של הר"י מבוססים על ערבות הדדית. במסגרת הערבות ההדדית כל אחד תורם את חלקו".

איזו נחישות בשמירה על עקרון הערבות הדדית הפגינה הר"י בפרשת רופאי המחלקה ההמטו-אונקולוגית בהדסה?

והתהייה השנייה, לא פחות מסקרנת, היא: מדוע לא יצאו שלושת ועדי הרופאים "החזקים" של הדסה (רופאים בכירים, מומחים, מתמחים) להגנת חבריהם?

אכן הוכרז רשמית בינואר 2017 סכסוך עבודה בהדסה, אך בינתיים נמשכת ונסחבת הפרשה ונראה שגורלם של הרופאים "המורדים" כבר נחרץ. בעתון "ישראל היום" (6 מרץ 2017) מצוטט פרופ' רפי יודסין, יו"ר ועד הרופאים של 'הדסה', כמשיב לטענותיו של פרופ' רוטשטיין: "יש אווירה קשה בבית החולים ותחושה של משבר עמוק. מדובר ברופאים מסורים ובעלי שם שיהיה מאוד קשה לאתר להם מחליף וגידלו תחתיהם דורות של רופאים צעירים. מדובר בכשלון זועק של ההנהלה וכן של הדירקטוריון ומשרד הבריאות שלא פעלו כדי למנוע אותו ולשמר את המחלקה הכ"כ חשובה הזאת".

זה תגובתו החלולה של נציג רופאי 'הדסה'- זרוע שלוחה מגופו של הר"י. האם כל מה שנציגי עובדים מסוגלים לעשות בעת הזו הוא להפנות אצבע מאשימה כלפי הממסד? האם משם תבוא הישועה? האם לא הגיע הזמן לקרוא לרופאים לצאת ולהפגין עמידה נחושה להגנת חבריהם הנכתשים ונדרסים?

רופאי הדסה - צפו היטב במאבקם הציבורי של עובדי רשות השידור והפנימו - היום זה פרופ' ויינטראוב ומחר זה כל אחד מכם.

ד"ר אבנר רשף