על קורס ספרות ורפואה בפקולטה לרפואה ע"ש סאקלר אוניברסיטת ת"א

מאת ד"ר לימור שריר- מתכננת ומרכזת הקורס

עולם האקדמיה המודרני השתנה לבלי הכר מאז הציע תומס הקסלי לזנוח את לימודי המקצועות ההומאניים ולהתמקד במדע. הרפואה נשענת על הנחות יסוד מתחומי ידע מדעיים אבל אל לנו לשכוח שהיא מתבססת על מפגש בין אדם לאדם, בין הרופא לחולה. התמקדות במדע, גורמת כיום לתחושה, שהרופא שבוי במודלים ביו־רפואיים, שהם לא פעם מודלים של הפרדה וניתוק: הטכנולוגיה החדשה מפרידה בין הרופא לחולה והרופא עצמו רואה לפעמים את אברי הגוף שבטיפולו כאילו הם נפרדים מהגוף השלם.

זאת ועוד, מחקרים מדברים על שחיקה ותסכול מתמשך של רופאים כתוצאה ממרוץ אחרי ידע: התחרות בעולם האקדמי, כתיבת מאמרים מקצועיים, שלכשעצמם ממעטים לעסוק ברגשות ובחוויות אישיות, ותפקידים ביורוקרטים שנוספו על עבודת הרופא מעצימים את תחושתו שלעתים הינו שבוי בעולם מנוכר. בנוסף, הרופא לעתיד מפתח אמנם מיומנות ספציפית בתחומו אך עבודתו התובענית מונעת ממנו מלהיפתח לעולמות אחרים לעתים עד כדי צרות אופקים. דווקא בעידן הקדמה והטכנולוגיה הולך הרופא ומתרחק מהחולה.

על חשיבות הדיאלוג האנושי מדבר מרטין בובר בספרו "אני־אתה". הגותו מיוסדת על ההנחה שבני האדם עשויים ליצור את עצמם בכל רגע ורגע באמצעות דיאלוג משותף ש"האדם נעשה אני באתה". הווה אומר: אין לאדם "אני" ממשי אלא רק כשהוא יכול לומר בכל יכולתו "אתה. שואל מרטין בובר: " כלום יכול הרופא העסוק מאוד בעבודת יומו לכנס באמת את הכוח הדרוש להגשמתו הדיאלוג הזה לגבי כל חולה וחולה? כלום אין החולה נהפך בעל כורחו מאתה למקרה עלום שם- ל"לז"? על הרופא אמר ויקטור פון וייצזקר: "אין הרופא רופא אלא כשהוא עצמו חולה בחולה. אולם שעה שמתרבים המקרים פוקע כוח הזיקה, במקום הזיקה בא היחס הניטראלי, המטופל נעשה למקרה אחד מיני רבים, לאובייקט". אם נחשוב על כך, דווקא בעולם העתיק, בתקופתם של היפוקרטס וגלנוס כמו גם בימי הביניים בימיהם של איבן סינא והרמב"ם היה הרופא איש אשכולות שעסק בתחומי המדע השונים ובה בעת בכתיבה ובפילוסופיה.

בעולם מתגברת כיום הנטייה להחזיר את משמעות מקצוע הרפואה במונחים של "היות אדם". אחד התהליכים הבסיסיים ביותר במהלך הזה הוא פיתוח הדיאלוג רופא- חולה באמצעות לימוד מדעי הרוח בבתי הספר לרפואה, תהליך שהוא מתקדם מאוד בארה"ב שם נלמד תחום ה- medical humanities (הומנות ורפואה) כחלק מתכנית הלימודים.

אני עצמי בוגרת ביה"ס לרפואה על שם סאקלר ורופאה בהכשרתי. בזמני החינוך בבית הספר לרפואה התבסס על מקצועות הרפואה והמדע בלבד והחינוך ההומניסטי נעדר כליל מתכנית הלימודים. עם השנים התקרבתי למדעי הרוח והפכתי סופרת – עובדה שפתחה בעולמי צוהר אל עולם היצירה רחב האופקים ופיתחה בי את הכושר להתבונן באדם מפרספקטיבה רחבה ושלמה יותר. דווקא בעזרת היחשפותי לטקסטים ספרותיים למדתי להבין ולהתעמק ברגשות ובתחושות אנושיים ולהיות ערה לכאבו של אדם ולסבלותיו . הגעתי למסקנה שחינוכו של רופא העתיד צריך להתבסס על איזון בין כישוריו המדעיים והטכנולוגיים לבין אלה ההומאניסטים, בין קהות הרגש לעודף רגישות, בין העיסוק במקצוע טכני יבש לבין פיתוח יצירתיות ומקוריות, בין צרות אופקים להשכלה רחבה.

התנסותי ברפואה ובספרות הביאה אותי לרעיון ליצור שילוב מעניין של שני התחומים כדי להעשיר את חינוכם של הסטודנטים לרפואה כך שבוגר בית הספר לרפואה יהיה לא רק רופא אלא גם אדם. וכך נולדה במוחי תכנית לימודית-ייחודית - קורס ספרות ורפואה, שבמסגרתו אני חושפת את הסטודנטים לטקסטים ספרותיים כגון אלה שעיקרם דו-שיח אנושי: סיפורת המעודדת דיאלוג עם קוראים רבים וסיפורים על רופאים ועל מחלות, שירה החשופה לפרשנויות שונות. לימוד מעין זה נועד לשכלל לדעתי את יכולתם של הסטודנטים לרפואה להתמודד בעתיד עם מצבים שבהם עדיין לא נתקלו במציאות. אני סבורה שתיאור ספרותי חי של מחלה והרגשת החולה יקבֵּע בזיכרונו של הסטודנט לרפואה את סימניה השכיחים ואת התנהגותה ויעצים את התיאור היבש של התסמינים ומהלך המחלה שהוא נתקל בהם בספרי הלימוד. במחקרים שבדקו את יעילותם של קורסים לספרות ורפואה בחו"ל נמצא, שהם הגבירו את רגישותם של הרופאים המתלמדים לחוויותיו של החולה, ושיפרו את יכולתם התמודד עם בעיות אתיות ואת יכולתם הקלינית מעבר לשיפור בתפישת הרופא את מקצועו והגברת יכולתו ליהנות מעבודתו השוחקת. חשיפה זו מאפשרת לדעתי, לפרחי הרפואה בנוסף גם לבחון את חייהם האישיים באור חדש ומתוך פרספקטיבה מעניינת . חשוב היה לי לבסס את התכנית לא רק על הרצאות פרונטאליות אלא על רב שיח שיתנהל באמצעות מפגש בין הסטודנטים לרפואה לסופרים ולמשוררים שכותבים על רפואה כדי שבאמצעותו הם יבינו כיצד מתייחסים לעולם הרפואה אלה שמעברו האחר של המתרס.

העיסוק האקטיבי בטקסטים יצירתיים, ההתמודדות עם הגלוי והסמוי שבהם, החשיפה לרעיונותיהם ולאופן חשיבתם של הוגי דעות וממיטב סופרי העולם ואף של סופרים והוגים ישראלים, ההיכרות הישירה עימם וכן עידוד הרופאים ליצור ולכתוב בעצמם יפתחו עבורם אפשרות להתפתח ולהשכיל ומאידך יהוו עבורם מעין אתנחתא להרהור ולתהייה, לקתרזיס ולעשיית דין וחשבון עם העשייה הגדולה ועם הדרמה המתחוללת בנפשם אם במודע או שלא במודע עקב המפגש הצפוי והלא פשוט של רופא חולה. תכנית קורס ספרות ורפואה ושילובה בתכנית הלימודים בבית הספר לרפואה נולדו בשיתוף פעולה עם פרופ' יוסף מקורי, דיקן בית הספר לרפואה לשעבר ועם פרופ' אהוד גרוסמן- הדיקן הנוכחי.

הללו נענו לבקשתי לפתוח את קורס ספרות ורפואה גם לסטודנטים מפקולטות אחרות. גישתם זו עולה בקנה אחד עם גישתה של אוניברסיטת תל-אביב לחינוך פלורליסטי, אינטגרטיבי ואינטרדיסציפלינארי. קורס ספרות ורפואה התקבל בהתלהבות על ידי הסטודנטים באוניברסיטת תל-אביב ולסטודנטים לרפואה היתוספו סטודנטים ממדעי החיים, מדעי המוח והחברה, אדריכלות ואומנויות. נראה שהחינוך הפלורליסטי איננו רק סיסמה אלא מתבצע הלכה למעשה.

תמונות מהקורס:

140102tn (182)

פרופ' אהוד גרוסמן, ד"ר לימור שריר וחיים באר

יוסי מקורי עם אלי עמיר101223tn (88)

 פרופ' יוסי מקורי עם אלי עמיר

עמוס עוז עם ד"ר לימור שריר

ד"ר לימור שריר עם עמוס עוז

הסופר א.ב. יהושע

א.ב. יהושע מרצה בקורס

DSC_0219

קהל הסטודנטים והסגל. בחזית: סגן נשיא האוניברסיטה לשעבר פרופ' אהוד גזית וד"ר לימור שריר

לצפייה בהרצאות קורס ספרות ורפואה