בפרק המתאר את היכרותו הראשונה עם הפסיכיאטר שלו, כתב ויליאם סטיירון: "...גם אם לא אטיל ספק כלשהו ביעילות הפוטנציאלית של פסיכותראפיה בשלב שבו המטופל מגלה את ההתחלות של צורות יותר קלות של המחלה – או אולי אפילו בשלב שלאחר התקפה רצינית – הרי שהתועלת שיש בה בשלב המתקדם שבו הייתי אני היא כנראה ממש אפסית. המטרה היותר מדויקת שלי כשבאתי להיוועץ בד"ר גולד היתה לקבל עזרה בכיוון פרמקולוגי – אלא שגם זה היה, מה לעשות, מיקסם שווא בשביל קורבן שכבר הגיע ממש אל הקרקעית, כפי שאכן הייתי אז". [ויליאם סטיירון מתוך "חשֵיכה נראֵית", הוצאת ספרי עליית הגג, ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 2000].

את איתן הכרתי כשהיה במצב דומה. גבר בן ארבעים, גרוש ואב לשלושה ילדים, שעבד כאיש מכירות בחברת היי טק מצליחה. משכורתו הייתה מבוססת בעיקר על תפוקות, תשואות ורווחים שהעניק לחברה, מה שחייב אותו לעבוד קשה ומספר שעות רב ביום. עיקר עבודתו נסב סביב ישיבה מול מחשב ועריכת טבלאות ותרשימי הוצאות והכנסות, שיחות טלפון ופגישות עם לקוחות. כמי שהיה קצין ביחידת מודיעין בצה"ל בדרגה גבוהה, היה איתן אדם אחראי, דומיננטי, אינטליגנטי מאד, בעל יוזמות, מלא מוטיבציה ועצמאי מאד. עם השנים התקדם בעבודתו, המשיך לשרת במילואים בתפקיד רגיש ובשיאו הגיע למשכורת יפה אשר אפשרה לו לפרנס את ילדיו, לרכוש בית וליהנות מרמת חיים ואיכות חיים גבוהות.

אלא שמשהו קרה לו באמצע החיים. לא ברור מדוע ומה הייתה הקונסטלציה שהביאה להתדרדרות המהירה שלו. הוא נשא משקעי עבר מבית ילדותו שעל פי רוב היה בחסר כלכלי, הוא נשא משקעים מגירושיו, ונשא צלקות מהורים מנוכרים שלא אחת נהגו בו באלימות בילדותו. בדיקותיו הראשונות הצביעו על מאפייני אישיות אובססיביים-קומפולסיביים, על פגיעות נרציסטית בולטת ועל דיכאון מג'ורי חמור שפגע באורח משמעותי בכל תחומי חייו ותפקודו.

התמונה הדיכאונית הייתה מוכרת. לא היה בכך משום חידוש, וכפי שמתבטא דיכאון על פי רוב, גם איתן סבל מעצבות רבה, מפרצי בכי שהופיעו לאורך היום והלילה, מקשיים להירדם, מדימוי עצמי נמוך, מפסימיות, וממחשבות על העדר טעם בחיים ורצון למות. הוא ירד כעשרים ק"ג ממשקלו על רקע חוסר תיאבון ודיבר ללא הרף על כי לא מצא שום טעם לטפל בעצמו ולדאוג לעצמו. "יהיה להם יותר טוב בלעדי", נהג לומר כשדיבר על ילדיו, "יהיה להם קצת קשה בהתחלה אבל הם יסתדרו".

איתן לא היה מעודו בטיפול פסיכיאטרי או פסיכולוגי. כשהגיע אלי, ביקש עזרה. כל עזרה שהיא. הוא בכה, נראה מותש ומיואש, וסיפר על כל מה שמציק לו, על תחושותיו ועל רגשותיו. קל היה לשוחח איתו ומתוך השיחה הראשונה ואלו שעקבו אחריה, ניכר היה לאט לאט כי התמונה הדיכאונית הכה מרשימה, על כל הכרוך בה כפי שמתואר לעיל, עירבה גם מאפיינים נוספים שלא קיבלו די מקום בבירור הקליני הראשוני. היה זה איתן שהעלה בפני את הדברים וממנו למדתי לא מעט על המרכיבים הנסתרים של הדיכאון, אלו שאינם כה בולטים אבל מביאים את חייו של מי שסובל מדיכאון לכדי שבר של ממש.

מאחר וחיכה זמן רב יחסית עד שפנה לעזרה, הלך מצבו והתדרדר עוד טרם הגיע לטיפול. בשלב שבו נפגשנו, קיבל הדיכאון ממדים מפלצתיים. "כל החיים שלי הולכים לעזאזל", הוא אמר. הסתבר שהוא לא עבד זה מספר שבועות, הוא חשש שלא יוכל לחזור לעבודה ובחר לצמצם את הוצאותיו. "אני לא יודע מה קורה לי", אמר, "כאילו הפכתי להיות מטומטם". מאדם חד ומהיר מחשבה, אנרגטי ובעל יכולת להחזיק בכמה משימות בו-זמנית, נעשה איתן לאדם איטי ומבולבל, הוא התקשה להתרכז, נדמה היה לו שהזיכרון שלו נפגע, הוא בילה זמן רב במיטה, חסר מוטיבציה, חסר חשק והחל להאמין כי מוחו נפגע באופן בלתי הפיך וכי איבד את יכולותיו הקודמות. כשקיבל צו מילואים נעשה מבוהל מן האפשרות שיהיה חייב לשרת ביחידתו ולבקשתו כתבתי עבורו מכתב בקשה לשחרור מן המילואים. הוא היה משוכנע כי אם יצא אזי יקרה אסון. הוא שם לב כי החל לעשות טעויות, לא הצליח לחשב מחירי קניות פשוטים בסופר מרקט, וודאי שלא היה מסוגל לבצע את עבודתו. ישיבה מול מחשב הפכה לסיוט, הוא נעשה חסר שקט, לא מסוגל היה להתמקד, לא הבין מה הוא רואה כשהביט בתרשימים ובגרפים על המסך, הוא נמנע באופן מכוון מלקיים פגישות עם עמיתים לעבודה ועם לקוחות ואף נמנע באופן מכוון מלשוחח איתם בטלפון. "הם ישימו לב שמשהו לא בסדר איתי", אמר. "זה כאילו שהפכתי להיות מישהו אחר", נהג עוד לומר לי.

התחלנו בטיפול. הצעתי לו, והוא הסכים, לשלב טיפול תרופתי עם טיפול פסיכותרפי שבועי. מזה חודשים ארוכים שהוא מגיע מדי שבוע, ומזה חודשים ארוכים שאנחנו מנסים גם טיפולים תרופתיים שונים, המקובלים לטיפול בדיכאון. תכשירים מקבוצות שונות, אשר משמשים אותו למשך פרקי זמן מתאימים ובמינונים מקסימליים, סייעו לו רק באופן חלקי. תהומות העצב בהן היה שרוי בתחילה אינן עוד, אך הוא עדיין מדוכדך, פסימי ומודאג. ולא רק זאת, אלא שהוא לא חזר לעבודה ומתקיים מביטוח, בגין אובדן כושר עבודה. על אף השיפור היחסי במצב רוחו, בתיאבון ובשינה שלו, התפקוד שלו נותר ירוד, בעיקר במישור הקוגניטיבי; הוא מתקשה להתרכז, עדיין נראה לו שכמו איבד חלק מיכולות המחשבה שלו ולעיתים הוא גם משוכנע שאובדן זה יהיה נצחי ושלעולם לא יוכל לחזור ליכולות החשיבה שאפיינו אותו קודם.

אולי זה משבר אמונה, ואולי זה הכישלון של המדע לספק עבור איתן ואנשים במצבו פתרון טוב. כעת אנחנו עוברים בהדרגה לאסטרטגיות פרמקולוגיות אחרות, וכמו עם הרבה מטופלים לפניו, אנחנו ממשיכים במאבק הזה שככל הנראה יהיה ארוך ממה שאולי קיווינו מלכתחילה.