ד"ר שופמן אמי

צווייג היה סופר יהודי אוסטרי. חי בין השנים 1881 – 1942.נולד למשפחה אמידה, אביו היה תעשין. כבר בימיו בבית ספר תיכון גילה כשרונות אומנותיים – פרסם את שיריו בעתונים מכובדים בוינה. היה מחזאי מפורסם באוסטריה וגרמניה ולפרסומו הגדול ביותר בעולם זכה כסופר, שספריו תורגמו לעשרות שפות.

עם עלית הנאצים לשלטון ב1933 נסע ללונדון. בפרוץ מלחמת העולם השניה עבר לברזיל. שם התאבד עם אשתו ב1942 לאחר שאבד תקווה מעתיד האנושות, ההרס של אירופה על ידי הנאצים ובמיוחד ניתוץ כל התרבות והרוחניות האירופית שעליה גדל ובה כה האמין, על ידי היטלר וקלגסיו(מקור: ספרו האוטוביוגרפי "העולם של אתמול").

הספר "קוצר רוחו של הלב" נסוב על התקופה של לפני תחילת מלחמת העולם הראשונה. מסופר על סגן צעיר בחיל הפרשים האוסטרי, שפוגש צעירה נכה בת לאבא אמיד, שמתוך רחמים סר לבקרה ומקדיש לה זמן רב בסוף היום לאחר בצוע מטלותיו הצבאיות בקסקרטין הממוקם באותו יישוב. להפתעתו מגלה, שהנערה התאהבה בו ומכאן מתפתחת דרמה אנושית טראגית. כל זאת ערב מלחמת העולם השניה על רקע שקיעת הקיסרות האוסטרו- הונגרית.

צוויג משרטט בראיה אנושית עמוקה את כוחם ההרסני של הרחמים ואת תוצאותיהם העגומות. ברגישות רבה הוא מתאר את תסכולי הנפש ותהפוכותיה.

בפתיחת הספר: "קיימים, בעצם, שני סוגי רחמים. האחד פחדן ורגשני, אינו למעשה אלא קוצר רוחו של הלב, שאחד רצונו- להשתחרר מהר ככל האפשר מן ההשפעה הבלתי נעימה של מצוקת הזולת, רחמים שאין בהם שמץ של השתתפות בצער ואינם אלא הגנה אינסטינקטיבית על נפשך מפני סבל הזולת. ואילו הסוג השני, שרק הוא נחשב באמת, הוא סוג של רחמים לא רגשני, כי אם יוצר, שרצונו נהיר לו והחלטתו נחושה לעמוד בכל, בסבלנות ובסובלנות, עד כלות כוחותיו ואף למעלה מזה”.

סגן הופמילר (גבור הספר) הוזמן למסיבה אצל אציל, גדול עשירי האזור שהיתה לו בת יחידה בגיל 17 נכה (בגיל שתים עשרה, מספר שנים לאחר מות אמה החל שיתוק בגפיה כנראה מפוליו , ומאז היתה על כסא גלגלים).

הסגן נהנה מאד מהאוכל המשובח, מן האורחים המכובדים ורקד עם האורחות בהנאה רבה. בשלב מסוים נזכר שיש לבעל הבית בת ושאתה לא רקד למגינת לבו. אי לכך סר למקום שבו ישבה אדית מוקפת במספר זקנות רחמניות. החווה קידה לפניה ובקשה לרקוד עימו. התגובה של אדית היתה נוראה- התקף בכי וזעם איום ונורא והיה קשה להרגיעה. הסגן הצעיר ברח מהבית ורק אז תפש את המעשה האיום שעשה שכולו נבע מכוונה טובה: " בפלצות הישירה של הרגע הראשון חשתי עצמי אז לא רק כאוויל, שאין לו תקנה, אלא אף כפרא אדם, כפושע. לגבי היה זה כאלו הלקיתי ילד חף מפשע בשוט".

"בקדחת רגשי האשמה המופרזים שלי דימיתי מיד שבגללי נעצר המחול, והכל חשים עתה לקיטון הצר כדי לנחם את המתייפחת. כל האורחים נסערים במורת רוח תמימת דעים בגלל אותו רשע מרושע, שהזמין ילדה נכה למחול ולאחר ששיטה בה באכזריות כזאת ברח כמוג לב" (עמוד26) .

למען הפחתת רגשי האשם שלו שלח לה למחרת זר פרחים גדול ומכתב התנצלות. אדית קבלה זאת בשמחה, סלחה לו מיד והזמינה אותו לביתה ומאז שהה כל יום אצלה, כאשר היא לוחצת עליו שלא יחמיץ אף יום ואם היה מאחר שלחה אנשים לעקוב אחריו.

כאן נכנס לתמונה הרופא ד"ר קונדור. האב מספר לסגן הופמילר על הרופא: "הוא אינו מאלה המבקשים לעצמם פרסום...אפילו אינו פרופסור גם לא מרצה. הוא אדם מיוחד במינו, אדם מופלא... איני יודע אם אוכל להסביר זאת. הוא מתענין רק במקרים קשים, רק במקרים שרופאים אחרים פטרו במשיכת כתפיים. הוא אדם טוב מהאחרים. הכרתי אותו לראשונה כאשר טיפל באשתי. אז ראיתי כיצד נלחם על חייה...הוא היה היחיד שסירב לוותר עד הרגע האחרון ואז הרגשתי שהאדם הזה חי ומת עם כל אחד מחוליו, בוערת בו מין תשוקה להיות חזק מן המחלה... לא כמו האחרים השואפים רק לקבל את כספם ולהיות פרופסורים ויועצי חצר... הוא פשוט אינו חושב על עצמו, כי אם רק על האחרים, הסובלים... הוא באמת בן אדם מופלא... אינו נוטש איש בשעת צרה. לגביו כל מקרה הוא התחיבות. הוא חש כאלו הוא אשם, אם אינו מצליח לעזור למשהוא... הוא הבטיח לאשה שהלכה והתעוורה להשיב לה את מאור עיניה... ומכיוון שבכל זאת התעוורה, נשאה לאשה, שווה לנפשך הוא האיש הצעיר, נשא לו אישה עוורת, מבוגרת ממנו בשבע שנים, לא יפה ולא עשירה... אתה מבין עד כמה אני מאושר שמצאתי משהוא כזה ... אדם המשגיח על ילדתי כמוני" (עמוד 70).

בשיחה בין הסגן לד"ר קונדור אמר הרופא: "בכל טיפול ממושך נוצר מגע מסוים בין החולה והרופא... אולי הביטוי "מגע" אינו די מעודן לתאור היחסים הללו, משום שיש בו משהוא גופני יותר. ביחסים מעין אלו מעורבים אמון וחשדנות כאחד, כשהאחד פועל נגד השני, מין תערובת של משיכה ודחייה שמשתנה, כמובן מפגישה אחת לשניה.

לפעמים די להם במבט אחד כדי להגיע להבנה, ולפעמים הם מדברים במישורים שונים לחלוטין... כן תנודות מוזרות ביותר" (עמוד 78).

ממשיך ד"ר קונדור: "כבר בניסיונות ההרפיה הרגשתי בה התנגדות כלפי... כבר התקוממה – "לשווא הכל כמו תמיד". כאשר הצעתי לה לפתוח בתרגילים מסוימים העירה- "הרי גם זה לא יעזור"... מצב רוח רע, עצבים מרוטים- אך עד עכשיו, ידידי היקר, אדית מעולם לא אמרה לי דברים כאלה... ההתקוממות הזו נגדי אינה גרועה בעיני כלל ועיקר. אמנם הילדונת נוחה יותר לרגוז, עקשנית יותר, קצרת רוח יותר. מן הסתם גם אותכם מאכילה מרורים. אבל מרד מעין זה מצביע מצד שני על התחזקות מסוימת של התאווה לחיים של תשוקת ההחלמה. האמן לי אין אנו אוהבים ביותר את החולים ה"טובים", "הצייתנים", כפי שאתה אולי חושב. הם עוזרים לנו פחות מכולם לעזור להם... אולי, באמת, זה הרגע המתאים להכניס לזירה את כוחות הנפש שלה, שדווקא במקרה הזה הם כה מכריעים" (עמוד 79).

כלפי האב הזקן אמר קונדור:"רק אל תלחץ עלי ואל תצפה ממני לעשות ניסים ונפלאות". אחר כך אמר לסגן הצעיר: "בכך זה תמיד מסתיים. חשוך מרפא או לא: שחור או לבן.כאילו הדברים פשוטים כל כך! "בריא" ו"חולה" הן שתי מלים שרופא הגון ובעל מצפון צריך להשמר מפניהן שכן, איפה מתחילה המחלה ואיפוא מסתיימת הבריאות? ועוד חשוך מרפא או לא. כמובן שביטויים הללו שכיחים, ובלעדיהם אינך יכל להסתדר במרפאתך. אבל אותי לא יאלץ איש להוציא מפי את המלה חשוך מרפא. לעולם! אני יודע שהפיקח בבריות במאה האחרונה ניטשה, כתב את המשפט הנורא: אין לרצות לרפא את החשוך מרפא. אבל זה המשפט המוטעה ביותר... דוקא ההיפך הוא הנכון, ולפי דעתי- דוקא את חשוכי המרפא יש לרצות לרפא. יתר על כן רק בחשוכי המרפא הרופא מוכיח את עצמו. רופא המשלים מראש עם הביטוי חשוך מרפא נמצא עורק מתפקידו, נכנע בטרם קרב... חשוך מרפא – הרי זה מושג יחסי, ולא מושג מוחלט. מקרים חשוכי מרפא קיימים ברפואה כמדע מתפתח רק באופן רגעי, במסגרת זמננו וידיעותנו, כלאמר במסגרת נקודת הראות הצפרדעית הצרה והמוגבלת שלנו. ייתכן שמחר או מחרתיים – הרי המדע שלנו מתקדם בצעדי ענק- יימצא כבר מרפא למאה מקרים שכרגע אין להם מרפא. הואל בטובך לחרוט היטב במוחך- לגבי אין מחלות חשוכות מרפא. באופן עקרוני איני נכנע לשום דבר ולאף אחד. במקרים נואשים הייתי מוכן לכנות המחלה- זמנית ללא מרפא, דהיינו במסגרת ידיעותינו הנוכחיות עדיין ללא מרפא...לפני עשרים ושתיים שנה הייתי סטודנט לרפואה צעיר, בערך בגילך היום, בסימסטר הרביעי ללימודי, אז חלה אבי, אדם חסון ובריא עד אז ואני אהבתי אותו וכיבדתי אותו יותר מכל. הרופאים איבחנו סכרת, אחת המחלות הנוראיות והזדוניות שיכולות לפגוע באדם. איני רוצה לענות אותך בפרטים -לי נהרסו שלוש שנים מחיי... באותה תקופה לא היתה בידי המדע כל תרופה נגד סכרת. עינו את החולה בדיאטות שונות ומשונות. הרופאים ידעו שבכך רק דוחים את הקץ. הרס מחריד, הרעבה מרודה בתוך עולם מתפקע ממאכלים ומשקאות. אתה יכל לתאר לעצמך איך רצתי אז כסטודנט מסמכות אחת לשניה, איך שקדתי על כל הספרים והמחקרים בנושא. אבל בכל מקום ענו לי בכתב ובעל פה- חשוך מרפא. מאז אותו יום אני שונא את המלה הזו... הוא מת שלושה חדשים לפני שקבלתי את הסמכתי... לפני ימים מספר שמענו הרצאה מפי אחד מגדולי הכימאים שהושגה התקדמות ניכרת בנסיונות למצוא תרכיז- בלוטות אשר יביא לקיצה של מחלת הסכרת.

עכשיו אתה יכל לשוות בנפשך כמה הסעירה אותי המחשבה, שלו היה בידי אז כמה מאות גרמים של החומר הזה, לא היה האדם האהוב עלי ביותר בעולם צריך להתענות ולמות. לפחות היתה אז תקוה להצילו. האם אתה מבין איזה מרירות גרם לי אז גזר הדין- חשוך מרפא... מחלת העגבת ניתנת גם היא היום לריפוי, אך כאשר התחלנו את לימודנו באוניברסיטה הוצגה בפנינו כחשוכת מרפא: ניטשה, שומאן, ושוברט לא מתו בשום אופן ממחלה חשוכת מרפא- כן הם מתו בטרם עת תרתי משמע...

האם אתה חושב שהייתי מענה לשווא את הילדה הזאת ובתוך כך מתענה בעצמי אלמלא קיוויתי, שאוכל לבסוף לגרום להטבה במצבה, ואפילו להחלמה? זה מקרה קשה אני מודה. זה שנים שאיני מתקדם במהירות שהייתי רוצה. אבל אף על פי כן ולמרות הכל איני מתכוון למשוך ידי ממנו"(עמוד 120- 122)

ד"ר קונדור לסגן: "הטיפול בחולים אינו מקצועך- איך יכלת לדעת, שלחולים ולקרובי משפחתם יש אוצר מלים שונה מאשר לאנשים רגילים, שכל "אולי" מתפרש אצלם מיד כ"בטוח", ולכן מותר להציע להם תקווה רק בטיפות מזוקקות בקפדנות, שאם לא כן עולה האופטימיות לראשם ומטריפה עליהם את דעתם... אני יודע שרק מתוך רחמים הנחת לחולשה לגבור עליך, במילים אחרות, רק מתוך מניעים הגונים ונעלים ביותר, אבל נדמה לי שפעם כבר הזהרתי אותך- הרחמים הם חרב פיפיות מסוכנת ביותר: מי שאינו יודע כיצד להשתמש בהם, מוטב שימשוך את ידו מן העסק ובמיוחד את ליבו.

הרחמים, בדיוק כמו המורפיום, מיטיבים עם החולה ומביאים לו הקלה ועזר רק בתחילה, אבל אם אין יודעים את המינון הנכון ומתי לשים להם קץ, הם עלולים להפוך לרעל קטלני.הזריקות הראשונות מביאות הקלה, הן מרגיעות את הכאב ומשתקות אותו. אבל לרוע המזל יש לאורגניזם, לגוף כמו לנפש, יכולת הסתגלות מדהימה: כשם שהעצבים דורשים עוד ועוד מורפיום, כן דורשים הרגשות עוד ועוד רחמים, ולבסוף יותר ממה שאתה יכל להעניק. במוקדם או במאוחר מגיע הדבר הבלתי נמנע, שבו חייבים לומר לא מבלי לחשוש שהסרוב האחרון הזה ישניא אותך על הזולת יותר מאשר מניעת העזרה ממנו מלכתחילה. כן, אדוני הסגן היקר יש לרסן את רגשי החמלה, שאם לא כן הם עלולים לגרום נזק רב יותר מן האדישות הגרועה ביותר- זאת יודע כל רופא, כל שופט ופקיד הוצאה לפועל. לו היו כל אלה נכנעים תמיד לרחמיהם, היה עולמנו חרב עלינו! דבר מסוכן הרחמים... מסוכן ביותר... אתה בעצמך רואה למה גרמה חולשתך במקרה זה..."(עמוד 148)ואז הסביר על שני סוגי רחמים-ראה לעיל בפתיח.

קונדור לסגן: "לא אניח לך להתערב שנית בעניני מאחורי גבי. אני חייב להניח ממכתבה של אדית, שידידינו כבר משלים את עצמם שאותו טיפול שאינו בר- יישום(שהסגן הבטיח מתוך רחמים), ימחה בבת אחת את המחלה המסובכת מבלי להותיר ממנה זכר. ועכשיו אם הטרוף הזה העמיק בצורה מסוכנת, אין דרך אחרת לעקרו מן השורש בעזרת ניתוח- ככל שנמהר כן ייטב לכולנו.מובן שצעד כזה יגרור אחריו הלם קשה. האמת הינה תמיד גלולה מרה, אבל אסור להניח לאשליה"(עמוד149).

הסגן הופמילר הגיע למרפאתו של ד"ר קונדור בוינה:"אז אני מבין שמרפאתו של ד"ר קונדור מיועדת לפשוטי העם. חולים עשירים מתקבלים אחרת. אדם תמוה אני מהרהר בליבי. הרי רק מכספו של קקשפאלבה(אביהה של הנכה) היה יכל להתעשר, לו רק רצה" (עמוד 206).

אשתו העוורת של הרופא לסגן:"תנו לו (לבעלה) לאכול ולישון כמו לאנשים אחרים! אל תתנפלו עליו כולכם! בלילה ,בבוקר, כל היום תמיד רק החולים, תמיד הוא צריך לקרוע את עצמו, והכל בחינם! כולכם חסרי התחשבות!" (עמוד208).

הרופא לסגן:"להניא אשה מתשוקתה? לצוות עליה , שתפסיק להרגיש מה שהיא מרגישה? לא לאהוב כשהיא כבר אוהבת? זה יהיה הדבר הגרוע ביותר שניתן לעשותו וגם הדבר הטפשי ביותר. האם שמעת אי פעם שאפשר להתגבר על התשוקה בעזרת ההגיון? ... מובן מאליו, שאסור לך להראות לילדה המסכנה אפילו ברמז, שאהבתה מאוסה עליך! הרי במילים אחרות פירוש הדבר להכות בגרזן על ראשו של אדם!

הסגן, שהראה לד"ר קונדור את מכתב האהבה של הנכה אליו, שיתף אותו, שמתכוון לעבור לאזור אחר. בתגובה אמר הרופא:" השתמטות כזאת אינה אלא פחדנות עלובה. מדובר במישהיא שאני אחראי לה. אומר לך בבהירות מרובה מה אתה לוקח על מצפונך בבריחה כזאת: פשע מתועב נגד ייצור חף מפשע. אפילו יותר מזה, אני חושש זה יהיה רצח!...

...האמן לי שדווקא כרופא יש לך רק לעיתים רחוקות מצפון נקי. אתה יודע כמה מעט יש בידך לעשות באמת: כיחיד אינך מסוגל כלל להתמודד עם המצוקה היומיומית הרבה לאין שיעור. באצבעון זעיר אתה שואב טיפה או שתיים מהים האין סופי הזה... תמיד יש הרגשה שלא הקפדת די הצורך והוסף לכך את הטעויות המקצועיות, שאתה עושה בעל כורחך- לכן תמיד תמצא נחמה בעובדה שהצלת לפחות אדם אחד, שבאמונו של אחד לא מעלת. בסופו של דבר אדם צריך לדעת אם חי חיים סתמיים וטפשיים או שחי למען מטרה מסוימת- משתלם לקחת על עצמך מעמסה קשה, אם זה מקל על אדם אחר(נתן דוגמא של נישואיו לאשתו העוורת)" (עמוד217).

ד"ר קונדור הצליח לשכנע את הסגן לא לעזוב את החולה שלו. בהמשך אף היה מעין טקס אירוסין. באותו יום סגן הופמילר הבין שעשה טעות חמורה ושיתף בכך את מפקדו האלוף משנה, שהבין את עוצמת הבעיה והעבירו באופן מידי ליחידה אחרת באוסטריה. כאשר דבר העברתו נודע לאדית, התאבדה בקפיצה ממרפסת טירתה.

                                     סיכום

 כמובן שקצרה היריעה לתאר פרטים חשובים רבים של הספר. אתמקד בדמותו של הרופא( נשוא כותרת המאמר) ד"ר קונדור.

מדובר באישיות יוצאת דופן – בעל מוסר נשגב, בעל טוב לב נדיר שכל כולו אהבת הבריות. רופא אידיאליסט שנדירים כמוהו- הצד החומרי כלל אינו מענין אותו: מטפל ברבים מחוליו ללא תמורה ורוב חוליו עניים. נחוש ביישום עקרונותיו המקצועיים והאתיים. לחם לטובת המטופלת הנכה שלו ללא לאות ואף התערב בנושאים שאינם רפואיים טהורים כגון יחסיה עם הקצין הצעיר, מתוך דאגה עמוקה לגורלה. למען חוליו אף גילה הקרבה אישית (נישואיו לעוורת). מבחינת שני סוגי הרחמים המוזכרים בפתיח הספר, כמובן שלד"ר קונדור יש את הסוג השני הסבלני , הסובלני, המשקיע והיצירתי לטווח ארוך ובשום פנים אינו בורח ממחלה חשוכת מרפא, מושג השנוא עליו.

נותר לי לקוות שרופא אציל נפש כזה אינו קיים רק ברומנים כפי שגדול הסופרים של המאה העשרים, סטפן צוייג היטיב לציירו, אלא היה קיים או קיים או יהיה קיים גם במציאות של חיינו.