ד"ר שופמן אמי

לעניות דעתי אחד הדברים שלא לימדונו בבית ספר לרפואה, כיצד להתמודד עם מותם של מטופלינו. הנושא מורכב וכאוב מאין כמוהו, אך נראה לי שזה נובע גם בין היתר מכך שלא למדונו כיצד להתמודד עם מותנו אנו. למרות כל ההכחשות וההדחקות מותנו הוא ודאי, חד משמעי ואבסולוטי. כמובן ההבדל היחיד בין כולנו הוא התזמון של המוות. יש מספר דברים  אבסולוטיים בחיי אדם שהוא חסר שליטה לחלוטין לגביהם: למי יוולד, מתי יוולד, ממה יחלה, מתי ייחלה ומתי ימות.

ארוין יאלום נולד ב1931 בוושינגטון ארה"ב.  הוא סופר ופסיכיאטר יהודי אמריקאי, מחשובי הפסיכולוגים בתחום הפסיכותרפיה האקזיסטנציאלית (ויקיפדיה).

יאלום הוא בן להורים שהיגרו ממזרח אירופה. שימש בתפקיד פרופסור באוניברסיטת סטנפורד. כתב שורה ארוכה של ספרים שתורגמו לשפות רבות. בין ספריו המפורסמים: כשניטשה בכה, על הספה, מתנת התרפיה, הריפוי של שופנהאואר, להביט בשמש ועוד.

יאלום ידוע בגישתו הטיפולית האקזיסטנציליסטית, בה מודגשות השאלות הקיומיות על אודות מהות האדם, משמעות חייו והתמודדות עם מותו.

לפי הגישה של הפסיכותרפיה האקזיסטציאלית מתמודד האדם עם ארבע חרדות מרכזיות שיכולות להיות מודעות או לא מודעות:

הפחד מהמוות

החשש מההכרה שהאדם חפשי לעצב את חייו

הרצון להיות מקושר לעולם ולא להיות מבודד ממנו

החיפוש אחר משמעות בחיים

עיקרון הטיפולי של יאלום - כאן ועכשיו.

בפתיחת הספר מצטט יאלום את מרקוס אורליוס, קיסר רומא במאה השניה לספירה, שהיה פילוסוף סטואי. הציטוט מתוך ספרו של אורליוס "מחשבות לעצמי": "כולנו בני חלוף, הן הזוכר והן מושא הזכרון. עד מהרה תשכח את כל הדברים, אך עד מהרה ישכחו כל הדברים אף אותך. חשוב כי מטבעו נוצר כל דבר כדי למות".

יאלום במהלך הקריירה שלו טיפל בהרבה מטופלים הנוטים למות. את החוויות מטיפולים אלה  הוא משתף בספר זה.

כמובן שקצרה היריעה שאתאר את רוב המקרים, לכן אתמקד בתאור מקרה אחד שעורר בי הערצה למטפל ולמטופלת כאחד:

"כשהייתי בחודש של התבודדות לצורך כתיבה בהוואי, הוכיתי בהלם עם קבלת האימייל הזה מהמטופלת שלי:

שלום ארב

צר לי שאני נאלצת להפרד בדרך זו, לא פנים אל פנים. התסמינים שלי החמירו מאד לפני שבוע והחלטתי לבצע תהליך של הפסקת אכילה ושתייה מרצון כדי למות מהר יותר ובפחות סבל. לא שתיתי כלום 72 שעות ואני אמורה להתחיל לדעוך בקרוב ולמות בעוד שבועיים לכל היותר. הפסקתי גם את הכימותרפיה.

היה שלום ארב.

ידעתי מתחילת עבודתנו שאלי תמות מהסרטן שלה, אבל המסר המם אותי בכל זאת. סגרתי את המחשב, שמתי את העבודה שלי בצד ובהיתי באוקינוס.

הוא נזכר שאלי נכנסה אליו חמישה חדשים לפני כן גם כן באמצעות מייל בו פירטה שהיא בת 63 עם מחלה סופנית של סרטן שחלות חוזרת ובו ציינה:"אני מרגישה שלא תזיק לי עזרה בבירור מה הדרך הטובה ביותר לחיות בתנאים אלה. אני חושבת יותר מדי על המוות. אני לא חושבת על טיפול ממושך, אלא אולי פגישה אחת או שתיים" (עמוד138).

"הרושם שקיבלתי מאלי, אשה מזדקנת וקטנת קומה, מטר חמישים ושבע בערך, מרושלת בהופעתה, בשיער מדובלל שזועק להברשה, בגדים רפויים חסרי צורה ובלי תכשיטים ואיפור, היה של ילדת פרחים נבולה ועגומה, פליטה משנות השישים. שפתיה היו חיוורות וסדוקות, פניה העידו על לאות, אולי אפילו על ייאוש, אבל עיניה החומות הגדולות נצצו בעוז.

אחרי שהבאתי כוס מים קרים והנחתי על שולחן קטן והתישבנו: אני יודע כמה היית צריכה לטפס כדי להגיע הנה, אז תנוחי רגע, תתקררי קצת ואז נתחיל.

היא לא השתהתה כדי להתאושש: קראתי כמה מהספרים שלך, וקשה לי להאמין שאני כאן במשרדך. אני אסירת תודה שעניתה לי מהר כל כך...סיפרה שהאונקולוג אמר לה אחרי שלחצה עליו: אני כל כך מצטער, אבל אני לא חושב שנשארה לך יותר משנה.

יאלום: מסר קשה לשמיעה אלי. תשובתה: מצד אחד כן, קשה מאד. אבל מצד שני חשתי הקלה. הקלה מזה שסוף סוף קיבלתי מסר ישיר ממקצוע הרפואה...בהתחלה נחרדתי מהמלה סרטן, הרגשתי מזוהמת, מאוימת, הרוסה. קשה לי לזכור את הזמנים האלה, אבל אני כותבת לפרנסתי ושרבטתי תאורים של תחושותי במהלך אותה תקופה... אני יודעת שהרעיון של זמן מוגבל שינה את הדרך שבה אני מתכוונת לחיות...אף פעם לא הרווחתי הרבה. אף פעם לא התמקדתי בזה וכיוון שמעולם לא התחתנתי ולא היו לי ילדים, אני לא רואה שום טעם להשאיר אחרי כסף. אז אחרי השיחה האחרונה שלי עם האונקולוג קבלתי החלטה חשובה: אני הולכת להוציא את  החסכונות שלי ולצאת עם חברה לטיול בכל המקומות באירופה שתמיד רציתי לראות. זה יהיה טיול לתפארת. מסע בזבוזים מושחת למהדרין"(עמוד 141).

"לפעמים אני חושבת שאני מתאבלת על החיים שלא היו לי. אני מניחה שיש לי חרטות.

יאלום: איזה סוג של חרטות, אלי?

אלי: אני מניחה שחרטות על שלא הייתי נועזת מספיק.

יאלום: נועזת? כיצד?

היא נאנחה וחשבה רגע: אני מופנמת מדי. נשארתי חבויה יותר מדי, מעולם לא התחתנתי, מעולם לא עמדתי על שלי בעבודה, מעולם לא ביקשתי יותר כסף. מעולם לא גיליתי את דעתי.

יאלום: אלי, זה עשוי להשמע לך כמו שאלה מוזרה, אבל תני לי לשאול אותך. האם היית נועזת מספיק בשיחה הזאת איתי היום?

נטלתי סיכון... חולים רבים במחלה סופנית מרגישים מבודדים וחושבים שאנשים שומרים מרחק מהם, ורציתי לודא שזה לא קורה כאן. הכוונת הזרימה של הראיון אל הכאן ועכשיו כמעט תמיד מחיה את הטיפול בהידוק הקשר בין המטפל למטופל.

אלי נבהלה מהשאלה שלי... עצמה את עיניה, חשבה כמה שניות ואז פקחה אותן לפתע והכריזה בתוקף: לא, בהחלט לא.

יאלום: ואילו היית נועזת כאן, מה היית אומרת לי?

הייתי אומרת, למה אתה גובה ממני כל כך הרבה? למה אתה צריך כל כך הרבה כסף?

הייתי המום: אני קצת מבולבל. אני ממש לא יודע איך לענות לך. חשתי שטף של בושה על השכר שאני גובה, במיוחד כשחשבתי על איך היא מנסה לחסוך, לוקחת אוטובוס אל משרדי, מקוששת כסף לטיול הגדול שלה. בדילמות כאלה אני פונה בסופו של דבר אל המנטרה האישית שלי, אמור את האמת: ובכן אלי, ברור שלא נעים לי לשמוע את מה שאמרת לי, אבל קודם כל אני רוצה שתדעי- ואני מתכוון לכל מילה- שההעזה שלך כרגע ממש שימחה אותי. והסיבה לבלבול שלי היא שנגעת באחת הדילמות האישיות שלי. הרפלקס המידי שלי היה להגן על עצמי ולאמר לך- השכר  הוא לפי התעריף הרווח של פסיכיאטרים בסן פרנסיסקו, אבל אני יודע שלא זה העניין. השכר גבוהה והרמז שלך קלע בול: אני לא זקוק לכסף... אני רוצה להציע לך הצעה. הייתי רוצה לקצץ את התשלום שלך בחצי....

היא נחפזה להעניק לי כמה מחמאות: היה טוב לדבר איתך היום. אתה באמת מקשיב. אתה באמת מקבל אותי. אני מרגישה בנוח איתך.

תוכלי לומר לי מה עשיתי שגרם לך להרגיש בנוח היום?

אזרה עוז ואמרה: אולי זה בגלל גילך. לעיתים קרובות הרגשתי שקל יותר לדבר על המוות עם אדם זקן. אולי זה כי אני חשה שאנשים זקנים חשבו על מותם שלהם" (עמוד145).

"מוכן להיפגש איתי עד שאמות?

איזו שאלה! מעולם לא קרה לי שמישהו הציג לי את זה בצורה כל כך נועזת.

הרגשתי שבהזמנתה היא חלקה לי כבוד ומיהרתי להסכים.

לפגישתנו השניה נכנסה אלי עם ערמה של צילומי משפחה...החלה לדבר ברגש רב על אהבתה העמוקה לאחותה ולאחיה. עיניה התלחלחו, וכששאלתי על דמעותיה, היא החלה להתייפח על הכאב הקשה מנשוא על שלא תראה אותם לעולם. ואז, כשהתעשתה היא אמרה: אולי הבודהיסטים צדקו כשאמרו שאם אין התקשרות, אין סבל... רצף הארועים הזה הזכיר לי אקסיומה חשובה בפסיכותרפיה שלמדתי (ושכחתי) פעמים רבות ממטופלים כה רבים: הדבר רב הערך ביותר שיש לי להציע הוא עצם נוכחותי. רק תהיה איתה, חשבתי. חדל לחשוב על משהו חכם ושנון לומר לה. הנח לחיפוש אחר איזה פירוש מפוצץ שיביא לשינוי מהותי. תפקידך הוא פשוט להציע את נוכחותך המלאה. בטח בה שהיא תמצא בפגישה את הדברים הנחוצים לה... עודדתי אותה לצאת למסע, וידעתי שרבים יותר הסיכויים שתוכל לממן את הנסיעה אם אפטור אותה מתשלום, אבל חשתי שגאוותה לא תתיר לה להסכים לטיפול חינם. ואז עלה בי רעיון שעשוי להניח את דעתה של אלי.

ארבעים שנה קודם לכן ביקרה אצלי מטופלת ביישנית מאד, אף היא עסקה בכתיבה ואף לה לא היתה יכולת לשלם בעבור הטיפול. הצעתי פורמט ניסויי שבו היא תכתוב סיכום לאחר כל פגישה במקום תשלום, ואני אעשה כמוה, ומדי כמה שבועות נקרא זה את סיכומיו של זה. במקור ראיתי את התרגיל רק ככלי לימוד לשנינו- רציתי שהיא תלמד להיות יותר כנה בהערותיה על יחסינו, ואני אישית רציתי להשתחרר כסופר. אבל התברר שלסיכומים היה ערך משמעותי כל כך להוראת מטפלים מתלמדים, שהמטופלת ואני פירסמנו אותם כספר("כל יום יותר קרובים"). סיפרתי לאלי על המיזם הזה... הרעיון שימח מאד את אלי והסכמנו להתחיל מיד... במהלך פגישותינו הבאות עשיתי טעות ואמרתי שאני מעריץ את אומץ ליבה, וזה ליבה תגובה נמרצת בסיכום הבא שלה:

יותר מדי אנשים נזהרים מדי בכבודי ונוערים, "את כל כך אמיצה" וארב נפל ישר במלכודת הזאת. מה בסך הכל אמיץ כל כך בלהיות חולת סרטן? מרגע שחלינו, איזו ברירה יש לנו? אבל הדבר הגרוע מכול- ותודה לעיל שארב לא עושה את זה, לפחות עדיין לא- הוא כל הדיבורים השטותיים על המאבק האמיץ של החולה בסרטן, שלעיתים קרובות מדי מסתיים במפלה. כמה מודעות אבל רואים שמציינות שזה וזה הפסיד במאבקו האמיץ בסרטן? אני שונאת את זה! אם משהו יכתוב את זה במודעת האבל שלי, אני אחזור ואהרוג אותו! אבל עד מהרה הידרדרה בריאותה של אלי במהירות. הכימותרפיה כבר לא היתה יעילה והיא נעשתה לאה ואנורקטית, ונזקקה למספר אישפוזים לטיפול במיימת שלה. עד מהרה נראה בבירור שחלומה של אלי על הטיול הגדול לא יתגשם.

דוגמה מסיכומה הרביעי:

אני שונאת את הצורך להסביר את מצבי לאנשים שהם טירונים בהתייחסות למוות. ארב משרה עלי נינוחות והוא לא פוחד להיכנס איתי לתוך האפלה. אני לא יכולה לדבר כך עם אחרים. זאת עבודה קשה, קשה מדי, להסביר להם שהסרטן שלי חשוך מרפא....

יאלום: אלה והערות דומות רבות אחרות שכנעו אותי שלמרות תחושתי שלא הצלחתי להתחבר אליה, כן הענקתי לה משהו יקר ערך בנכונותי ללוות אותה אל תוך האפלה ולא להרתע כשהיא מדברת על המוות... זה בטוח לא משום שהתגברתי לחלוטין על אימת המוות שלי.

לפני ארבעים שנה, כשרק התחלתי לעבוד עם מטופלים חולי סרטן, הלמו בי סערות של חרדת מוות וסיוטים תכופים. באותם ימים, כשביקשתי ניחומים, פשפשתי בזכרונותי על הטיפול הפסיכיאטרי האישי שלי, שבע מאות שעות של פסיכואנליזה אישית בתקופת ההתמחות שלי בפסיכיאטריה, והדהים אותי לגלות שאף פעם אחת לא עלה נושא המוות. הבנתי שאם אני הולך לעבוד עם חולים סופניים, אני חייב לעשות עבודה אישית על פחדי שלי מהמוות והתחלתי טיפול אצל הפסיכולוג רולו מאי. חרדת המוות שלי פחתה, והתחלתי להרגיש יותר בנוח עם מטופלי הסופניים.

חויית חיים זו איפשרה לי להיות נוכח כל כך עם אלי, ואין כל ספק שהיא הוקירה את כנותי. הכחשה היתה האויב, והיא בטאה קוצר רוח לגבי כל צורה שלה:

אנשים אחרים, אפילו אחרים שחולים גם הם בסרטן אומרים לי:"את תחיי עוד שלושים שנה". אפילו ננסי מקבוצת התמיכה שלי שהיא חכמה וצלולת מבט כל כך, שלחה לי אתמול מייל:"כל שאנו יכולים לקוות לו זה שנחזיק מעמד עד שיפתחו טיפולים טובים יותר". אבל זה לא מה שאני רוצה לשמוע. זאת רשת ביטחון עם חור עצום באמצע. בין שאחיה זמן רב ובין שלא, אני חיה עכשיו, בזה הרגע. מה שאני רוצה לדעת זה שאין הכרח להתעלם ממחשבות על סבל או על מוות, אבל  אין גם הכרח להקדיש למחשבות האלה יותר מדי מקום וזמן. מה שאני רוצה זה קרבה אינטימית עם הידיעה שהחיים הם זמניים. ואז לאור הידיעה הזאת, לדעת איך לחיות. איך לחיות עכשיו. הנה הדבר שלמדתי על סרטן- הוא מראה לך מחלה סופנית ואז יורק אותך בחזרה, בחזרה אל העולם, אל חייך, אל כל העונג והמתיקות שבהם, שאתה מרגיש אותם כל כך הרבה יותר מאי פעם. ואתה יודע שמשהו ניתן ומשהו נלקח.

ידעתי למה אלי התכוונה. מה שניתן הוא נקודת מבט חדשה על לחיות את החיים, ומה שנלקח הוא האשליה על חיים ללא גבול והאמונה בייחוד אישי שפוטר אותנו מחוקי הטבע.

אלי נאבקה במוות תוך שימוש ברעיונות נטולי הכחשה- רעיונות יעילים כל כך שהיא השוותה אותם לתרופות סרטן:

אני חיה עכשיו וזה מה שחשוב

החיים הם זמניים- תמיד לכולם

עבודתי היא לחיות עד שאמות

עבודתי היא להשלים עם גופי ולאהוב אותו, כל כולו, כדי שמן הליבה היציבה הזאת אוכל להתפרש בחוזקה ובנדיבות.

בשלב מוקדם של מחלתה, הציקה לאלי קנאה באלה שחיים ובריאים. היא ידעה שרגשות ניקלים אלה אינם בריאים לנפשה ולגופה והתאמצה להתגבר עליהם. בפעם האחרונה שראיתי את אלי היא אמרה לי משהו ראוי לציון: עכשיו אין עוד קנאה. היא נעלמה. למעשה אני מסוגלת להרגיש נדיבות. אולי אוכל להיות חלוצת מיתה לידידי ולאחי.

חלוצת מוות איזה ביטוי מדהים! זה החזיר אותי ארבעים שנה אחורה, לפעם ראשונה שנתקלתי ברעיון הזה בעבודתי כמטפל. בקבוצת חולי סרטן הראשונה שלי , ניסיתי חזק, שבוע אחר שבוע, לנחם חולה במצב חמור... יום אחד היא הדהימה את כולנו כשהגיע קורנת ומרועננת היא הודיעה: קיבלתי השבוע החלטה חשובה. החלטתי להיות מופת לילדי- מופת של איך למות! ואכן עד יום מותה, היא שימשה מופת לעדינות ולאצילות נפש, לא רק לילדיה אלא גם לחברי הקבוצה ולכל מי שבא במגע איתה. הרעיון לשמש מופת לדרך למות מאפשר לאדם להעניק משמעות לחיים עד הרגע האחרון ממש. במהלך השנים העברתי את התובנות שלה למטופלים רבים, אבל שפתה עזת הביטוי של אלי (חלוצת מיתה) הוסיפה לרעיון עוצמה רבה עוד יותר.

כשנודע לה לראשונה שהסרטן שלה התפשט, היא כתבה:

הבטתי במראה וראיתי פרצוף אנושי, פגיע, חי, אהוב, בן חלוף... הסתכלתי היישר לתוך עיני שהחזירו לי מבט ישיר וחשבתי, הו, יקירתי המסכנה, ילדה מסכנה שלי. אני חושבת שזו הפעם הראשונה שראיתי כך את פני- שלמים.

יאלום: השורות האלה העלו דמעות בעיני. התמונה של אלי המביטה בעצמה במראה ואומרת: הו, יקירתי המסכנה, ילדה מסכנה שלי. צבטו את ליבי וגם הציתו את פחדי על עצמי. חרדת המוות לעולם לא נעלמת באמת.

אלי: החיים הם זמניים- תמיד, לכולם. תמיד אנו נושאים את המוות בגופנו. אבל להרגיש אותו, להרגיש מוות מסוים עם שם מסוים- זה שונה מאד.

כאשר קראתי את המילים האלה, התבוננתי בעצמי מבין, מהנהן, מסכים עם מילותיה של אלי, אבל כשהגברתי את עוצמת הקול והקשבתי עוד יותר בעיון, שמעתי קול עמום מעמקי נפשי שאמר: כן, כן, אלי, כל זה טוב ויפה, אבל בואי ונהיה כנים, את ואני... אנחנו לא אותו דבר. את, מסכנה שכמוך, הנגועה, החולה בסרטן, וצר לי עלייך, ואני אעזור לך בכל דרך שאוכל. אבל אני, אני בריא- נקי מסרטן. חי משוחרר מסכנה. ועם זאת אלי היתה אישה דקת הבחנה.

איך היא יכלה לומר שאני האדם היחיד שהיא יכולה למצוא חיבור איתו? היא אמרה שאני מסתכל לה ישר בעיניים בלי למצמץ, שקיבלתי אותה ויכלתי להכיל כל דבר שאמרה לי. איזו חידה סתומה. כשקראתי בעיון את הדואר שלה, התחלתי להבין בהדרגה. באמת התקרבתי אל אלי. אבל לא יותר מידי! לא קרוב עד סכנה.

האשמתי אותה בטעות בחוסר האינטימיות בינינו. אבל לא היא היתה הבעיה. היתה לה יכולת עצומה לאינטימיות. אני הייתי הבעיה. אני הגנתי על עצמי.

האם אני מרוצה מעצמי   ? לא, ודאי שלא. אבל אולי ההכחשה שלי איפשרה לי לעשות את עבודתי. כעת אני מאמין שכולנו, אלה שעובדים עם חולים סופניים, חייבים להכיל את הסתירות האלה. עלינו לשדל את עצמנו להיות מחוברים ולא להחמיר מדי עם עצמנו על היותנו אנושיים, אנושיים מדי.

אני מביט לאחור על התקופה שלי עם אלי ודברים רבים מצערים אותי. אני מצטער על אלי, מצטער שהיא לעולם לא חייתה בתעוזה, שהיא מתה צעירה ושמעולם לא יצאה לאותו טיול גדול. אבל כעת, כשאני מביט לאחור על החוויה שלי עם אלי, אני חש צער על עצמי. בפגישותינו הייתי אני, לא אלי, זה שיצא מופסד. החמצתי הזדמנות יוצאת מהכלל למפגש עמוק יותר עם אשה בעלת נשמה גדולה"(עמוד158) .

 

לסיכום

בספר זה ארווין יאלום נתן לנו שיעור ענק לגישה הטיפולית עם חולים סופניים. חוכמת החיים שלו, השקעתו הרבה, ניסיונו העצום כרופא, כנותו האמיצה וטוב ליבו מעניקים חוויה מיוחדת לקוראים ספר זה.

מומלץ לרופאים מכל  שטחי הרפואה.

בחרתי במקרה של אלי, שנראה לי המשמעותי ביותר ושלמדתי ממנו הרבה ולא רציתי להתפזר על מספר מקרים,   כי אז  מקוצר היריעה,  היתה עלולה להיות  נגיעה שטחית בכל אחד מהם.

בספר מוזכר יותר מפעם אחת בודהה, שידועה גישתו הייחודית הן לחיים והן למוות וכל זה מתבטא היטב בשיעורו ושירותו הענק  לאנושות בצורת –מדיטציה ויפסנה (ראה מאמרי באתר זה: מדיטציה ויפסנה ובריאות הנפש).

יאלום מזכיר גם את מרקוס אורליוס, שהיה קיסר רומא במאה השניה לספירה שהיה גם פילוסוף סטואי, שכתב את הספר "מחשבות לעצמי", שאותו נהג יאלום להמליץ למטופליו. קראתי אותו והבנתי למה המליץ: הספר מלא חוכמת חיים, מוסר סטואי והתמודדות ראויה עם מכשולי החיים וכמובן ההתמודדות עם המוות.

אחד המשפטים של אורליוס שהיו מאד מכוננים למטופליו של יאלום:

היפטר מן השיפוט ונפטרת מתחושת הפגיעה. היפטר מתחושת הפגיעה וניפטרת מן הפגע עצמו.

הדבר המפליא אותי: כיצד שני אישים אחד גוטהמה בודהה והשני מרקוס אורליוס, שחיו בזמנים שונים(בודהה חמש מאות שנה לפני הספירה, אורליוס במאה השניה לספירה), בני תרבויות שונות לחלוטין, ביבשות שונות ומרוחקות וללא קשר ביניהם (במאה השניה לספירה עוד לא גילו את הודו) הגיעו למסקנות זהות ביחס לחיים ולמוות:  הסכנות הגדולות של התאווה והשנאה לנפש האנושית, שכל חלק מהגוף והנפש וכל פאזה בחיים ארעיים, הגישה הרציונלית נטולת ריגושים כלפי  המהות הטבעית של כל יצור חי, דהיינו המוות. החשוב ביותר, ששניהם הדגישו את החשיבות  האולטימטיבית של המוסר בחיי האדם.