ד"ר שופמן אמי

"מגילת סן-מיקלה" היא מחרוזת של סיפורים מרהיבים מתוך פרשת חיים עתירי ניסיון. דמויות של אנשים נשים ובעלי חיים במקומות קרובים ורחוקים- למן לפלנד הצפונית שחוט של אגדה משוך עליו ועד נאפולי מוכת הכולרה ומסינה הנהפכת ברעש של רעידת אדמה והבית המופלא באי קאפרי- מוצגים לפנינו מתוך גישה אישית חמה. לא לחינם הקסים הספר דורות רבים של קוראים בעולם כולו.

אכסל מונתה נולד ב1857 . למד רפואה באוניברסיטת אופסלה שבשבדיה מולדתו. השתלם בפאריס בהדרכת הנוירולוג הנודע שרקו.שנים אחדות עסק ברפואה באיטליה וב1908 נתמנה לרופא החצר של גוסטב החמישי מלך שבדיה שהיה לידידו. את פרסומו העולמי קנה בזכות "מגילת סן-מיקלה", אשר מאז הופעתו ב1929 באנגלית תורגם לארבעים לשונות. הוא נפטר ב1949 .

מונתה הגיעה לראשונה לקאפרי בהיותו בן 18, עלה במדרגות לאנקאפרי, נפגש עם התושבים וביקר בקאפלה ההרוסה "סן- מיקלה" שנבנתה על הריסות חווילתו של הקיסר טיבריוס(וויקיפדיה). כבר אז בשלה בליבו ההחלטה שלאחר שיגמור לימודי הרפואה, ירכוש את המקום ויבנה שם את ביתו. הוא סיים את לימודי הרפואה בפריז ובחדרו ברובע הלטיני היתה תלויה תמונה של קאפרי, משאת חייו.

"תניח לי לכל הפחות את החמלה? איני יכל להתקיים בלי חמלה, אם אהיה רופא... האם אמות כאן? הישמר לך מלחפש תשובה לשאלה זו. אין אדם יכל לסבול את חייו אם הוא יודע את שעת מותו... יוסיף דעת יוסיף מכאוב, איני מקנא בך... מנין לך המאמר הזה? ממה שלמדתי היום באי הזה , כי ראיתי שהעם החביב הזה, שאינו יודע לא לקרוא ולא לכתוב, מאושר הוא ממני, שמילדותי אני מוגיע את עיני כדי לקנות דעת"(עמוד17).

מונתה מתאר את עבודתו כרופא בפריז. הוא נמנע ככל האפשר מלתת תרופות.

הוא הגיע למסקנה שרוב תלונות החולים, בעיקר מחוג האצולה, הן על רקע פסיכוסומטי והם היו זקוקים ל"אבחנה" כדי שיירגעו. האבחנות שהיו אז ברפואת אופנה חולפת- פעם "אפנדיציטיס" ופעם  "קוליטיס".

הקליניקה של מונתה התמלאה בחולים עשירים מארצות שונות, אבל הוא ביקר גם בשכונות העניים וטיפל בהם ללא תשלום.

"...אלא שאיני מאמין בהחלט בגהינום, ושמכל מקום נחרצה מאתי לתת מנה שלמה של מורפיום להולכים למות, אם ייסורי הגסיסה שלהם קשים וארוכים מדי"(עמוד25).

מונתה תיאר בצורה מרשימה את עבודת הקודש של האחיות הנזירות שיותר עסקו ברפואת הנפש מרפואת הגוף, שבניגוד למיתוסים היו מאושרות ומלאות עליצות בהשראת תקווה קסומה לאומללים.

"אינני חושש מפני האחריות, שאילולא כן לא הייתי רופא. בוא ונדבר בגלוי. אכן אמת דיברתי, יכלתי לרפא את הרוזנת ביום אחד. היא אינה לקויה בקוליטיס כשם שאני ואתה איננו לקויים בה, וגם לא היתה לקויה מעולם באפנדיציטיס. כל זה אינו אלא ליקוי מוחה, ליקוי העצבים שלה. אם אסלק ממנה את הקוליטיס שלה במהירות גדולה מדי, היא עלולה לאבד לגמרי את שיווי משקלה הרוחני, או להזקק לדבר גרוע מזה, כגון למורפיום או למאהב...

השתלמותי בבית חולים היתה קצרה מדי, ואף על פי כן אין שום ספק בדבר שהייתי רופא מצליח. מהו סוד ההצלחה? לעורר אמון בלב הבריות. ואמון מהו?...אינני יודע זאת , אלא שיודע אני שאין האמון נקנה על ידי קריאה בספרים. מתת קסם היא הנחלקת מלידה לאדם זה ונמנעת מאדם אחר. רופא שזכה במתת חסד זו, עלול כמעט להחיות מתים...אינך יכל להיות רופא טוב אם אין בך מידת  החמלה...מתוך הנטייה המיוחדת שהיתה מצויה בי לבעיות פסיכולוגיות הייתי שואל את עצמי לפעמים, לאחר יום של עבודה ממושכת את השאלה הזאת: מדוע יושבים כל השוטים הללו בחדר ההמתנה שלי ומצפים לי שעות תמימות? מדוע הם נשמעים לי כולם? מדוע הם מרגישים לעיתים קרובות שהוטב להם ממגע ידי בלבד?...מדוע הם נעשים כל כך שלוים ושקטים כאשר אני מניח יד על מצחם? ואותם מטורפים שבבית המשוגעים סנט אן, המתיזים קצף מפיהם מחמת זעם ומנהמים כחיות רעות, מדוע נעשים שקטים ונוחים כאשר אני פותח את כתונת המשוגעים שלהם ונוטל את ידם בידי?"(עמוד45).

"מי שרוצה להיות רופא כלבים טוב מן הצורך שיהיה אוהב כלבים ולא עוד אלא שמן הצורך שיבין את טיבם. כך היא המדה גם לגבי בני אדם, אלא יש הבדל בדבר: קל לעמוד על טיבו של כלב מלעמוד על טיבו של אדם וקל לאהוב אותו מלאהוב אדם... קל לרדת לסוף דעתו של כלב וללמוד את מחשבותיו. הכלב אינו יכל להתחפש, אינו יכל לרמות, אינו יכל לשקר, משום שאינו יכל לדבר. הכלב הוא קדוש. הוא בר-לב וישר מעצם בריאתו...הוא יודע על פי החוש הטבעי שלו אימתי אינו מתבקש, והוא רובץ שעות רצופות בדממה בזמן שמלכו עסוק בעבודתו, אבל בזמן שמלכו עגום, הוא ונפשו מרה עליו, הכלב יודע שבאה שעתו, ומיד הוא זוחל ובא חרש ומניח את ראשו בחיקו- אל תצטער! אל תתן דעתך לדבר שהכל עזבוך, הרי אני עמך פה להיות לך תמורת כל ידידיך ולהילחם עם כל אויביך! בוא ונלך לטייל ושכח כל צער!"(עמוד51).

"פאריס היא עיר רבת נחת בימות הקיץ למי שחלקו עם פאריס המתענגת, מה שאין כן למי שחלקו עם פריס העמלה. בייחוד אין לקנא בך אם מוטל עליך להלחם במגפת הטיפוס בשכונת וילט בקרב מאות פועלים בני סקנדינביה, או במגפת האסכרה(דיפטריה) בשכונת מונפרנס בקרב ידידיך האיטלקים וילדיהם הרבים לאין מספר. רוב התינוקות שהיו קטנים להיות נפגעים במגפת הטיפוס, בחרו להם את מחלת האדמת או את השעלת. אין צריך לאמר שלא היה להם מעות לשלם לרופא צרפתי, משום כך נגזר עלי לטפל בהם עד כמה שהיתה היכולת בידי...כשהתרגשה מחלת האסכרה במשפחת סלוטורה, עמד ארכנגלו פוסקו, מטאטא הרחובות והפסיק מיד את מלאכתו ונעשה לכל בני המשפחה אחות רחמניה מאין כמוהה בהתמסרות ולהתמכרות. כל שלושת הילדות הקטנות נוגעו באסכרה. הבכירה שבהן מתה, ולמחרת פגעה המחלה האיומה הזאת גם באם העלובה ותשושת הכוח. רופא שנתנסה בניסיון להיות נלחם במגפה של אסכרה בקרב העניים שבעניים ללא אמצעי חיטוי לא לאחרים ולא לעצמו, אי אפשר לו שלא ייזכר בניסיון הזה ללא פלצות...שעות רצופות היה מוטל עלי לשבת שם ולכחול ולגרד את גרונו של ילד אחר ילד, משום שבאותם ימים לא יכול אדם לעשות יותר מזה. ולאחר שלא היה אפשר עוד להפריש את הקרומים הארסיים, שסתמו את צינורות האויר, כשנעשה הילד כחול ועוד מעט ונחנק, היה הכרח לעשות לו טרכאוטומיה(פתיחת קנה האויר)- וכי צריך הייתי לנתח מיד, באין לי אפילו שולחן להניח עליו את הילד, על גבי מיטה נמוכה או על ברכי אימו ובלי עוזר אחר חוץ ממטאטא הרחובות"(עמוד69).

מונתה חש למקומות אסון למרות הסיכון. כאשר היה בטיול בלפלנד ונודע לו על מחלת כולירה קשה בנפולי עם אלף חללים ביום, נסע לשם ללא שהות.

"נראה שדעתי היתה נוחה מעצמי ביותר על שקמתי ונסעתי בחיפזון נמרץ מלפלנד לנאפולי בו בזמן שכל הבריות נמלטו משם...איך הייתי מתהלך יומם ולילה בשכונות העניים המלאות כינים, כשאני מתפרנס בפירות רקובים וישן באכסניה מזוהמת... פגשתי ברחובות שיירות ארוכות של קרונות ואומניבוסים מלאים פגרי מתים בדרכם לבית הקברות למתי הכולרה. איך ביליתי כל לילה בין הגוססים בפרברים העלובים, מקום משכנם של דלת העם...לאחר יומיים נעלמתי מבית חולים זה, כי ראיתי שאין מקומי בין ההולכים למות בבית חולים, אלא בין ההולכים למות בשכונת האביונים...לפעמים כשחזרתי בערב אל האכסניה, הייתי כל כך עייף, שהתנפלתי על מיטתי כמות שהייתי, בלי להחליף את בגדי, בלי להתרחץ. מה הועילה הרחיצה במים המזוהמים הללו. מה מועיל היה כל חיטוי שעשיתי בגופי אם כל דבר שמסביב לי היה נגוף: המאכל שאכלתי, המים ששתיתי, המיטה ששכבתי עליה ואפילו האויר שנשמתי.לפעמים תקפוני אימים גדולים כל כך שיראתי לעלות על מיטתי. שיראתי להיות לבדי אז מיהרתי ויצאתי החוצה וביליתי את שארית הלילה באחת הכנסיות. אבל לא מפני הכולרה בלבד פחדתי. לבי היה מלא מתחילה ועד הסוף בלהות מוות מפני העכברושים. הם ראו עצמם כבני בית גמורים בדירות המרתפים בשכונות האביונים...בשעה שהממונים על עסקי הבריאות עשו ניסיון של הבל לחטא את תעלות השופכין, נשתנו פני הדברים ופחדי הפך לפלצות. מליוני עכברושים שהיו חיים בשלווה בתוך בורות השופכין, עברו ושטפו את החלק התחתון של העיר. אני בטוח שהיו מוכי כלבת...יותר ממאה נשים וילדים נשוכים קשה הובאו לבית החולים ביום ההתקפה הראשון. כמה ילדים קטנים נטרפו ונאכלו... לעולם לא אשכח לילה אחד במרתף השכונה. אב המשפחה מת לפני יומיים, אבל גופתו היתה מוטלת חבויה תחת גל סמרטוטים...ישבתי על הרצפה ליד הבת והברחתי במקלי את העכברושים. הבת היתה קרה כולה, אבל דעתה היתה צלולה עדיין. כל אותו זמן שמעתי את העכברושים מכרסמים את גופת אביה"(עמוד128).

בהמשך מתאר את הזועה במנזר עת טיפל בנזירות החולות והגוססות מכולרה ושסעד את חברו  ולרי הרופא הצעיר ברגעיו האחרונים.

כאשר היתה רעידת אדמה במסינה שבסיציליה, שביום אחד נקברו כמאה אלף אנשים, נשים וילדים, גם לשם מונתה התייצב. נחסוך לקורא את תאורי הזועה שהיו שם.

"הקרב מסודר לפרטי פרטיו על ידי חוק שיווי המשקל שבין החיים והמוות. כל מקום שחוק זה מופר על ידי סיבה ארעית, כגון דבר, רעש אדמה או מלחמה, מיד מתחיל הטבע העירני לעיין את כפות המאזניים ולהעמיד יצורים אחרים, כדי למלא את מקום הנופלים, אנוסים בידי חוק טבעי, שאין לעמוד בפניו, מתנפלים נשים וגברים זה בזרועותיו של זה בעיניים סמויות מתאוות בשרים ואינם חשים ואינם מרגישים שאך המוות הוא השוקד על זיווגם כשהוא מחזיק בידו האחת את שיקוי האהבה שלו ובידו השניה את הקובעת של שנת עולמים. המוות הוא הנותן את החיים, הוא המכלה את החיים, הוא ראשית הכל ואחרית הכל" (עמוד140).

מונתה מתאר בספרו את ניסיונו עם לואי פסטר בטיפול בחולי כלבת ואת עבודתו עם שרקו בבית חולים סלפטייר בו טיפל בחולות היסטריות על ידי היפנוזה. מונתה חלק על שארקו וטען שאצל חלק מה"חולות" זו הצגה וכן על נושא ההיפנוזה כאשר טען שאין לה בסיס מדעי מוצק. כאשר ניסה להבריח חולה כזו בחזרה לבני משפחתה המודאגים , הוא נתפס וסולק על ידי שארקו.

על רופאים קולגות שלו:"הפסימיות שלהם דבקה בכל אנשי הבית ורצונה של החולה להבריא בא לידי שיתוק מחמת עצבות ופחד המוות. קרוב לודאי ששני עמיתי היו בקיאים בתורת הפתולוגיה שלהם יותר ממני. אבל אני ידעתי דבר, שכפי הנראה נעלם מהם: שאין בעולם סם- מרפא חזק כתקווה, ושהסימן הקל שבקלים של פסימיות שמתגלה בפניו או בדבריו של הרופא עלול לקפח את חיי החולה. הבדיקה שלי הביאה אותי  לידי הכרה מוחלטת שסימני חוליה החמורים ביותר יסודם בהפרעות עצבניות ובאדישות נפשית. שני עמיתי הסתכלו בי ומשכו כתפיהם הרחבות בשעה שהנחתי ידי על מצחה ואמרתי לה בקול בטוח שאינה צריכה לסמי שינה לשנת לילה, שבין כך וכך תישן יפה, שבבוקר ירווח לה ושעד שאעזוב מחר את לונדון תצא מכלל סכנה. לא עברו רגעים וישנה שינה עמוקה, בלילה ירד מידת חומה. הדופק התיצב. למחרת בבוקר חייכה אלי ואמרה שרווח לה הרבה"(עמוד201).

"בימים ההם עבדו בפאריס הרבה רופאים נוכרים. היתה ביניהם קנאה גדולה של בעלי אומנות אחת. קנאה זו פגעה גם בי, ואין תימה בדבר. ולא עוד שגם חברינו הצרפתים לא היו מחבבים אותנו ביותר בשל המונופולין שלנו במושבת הזרים העשירה...חברי אמר לי שחשוב שליחת חשבונות לחולים שלי, כדרך שעושים שאר הרופאים. אמרתי לו שהנהלת פנקסים  היא מן הדברים שאין סיכוי שאתעסק בהם וחשבונות לחולים לא כתבתי מימי ולא אכתוב לעולם. 

המקצוע שלנו אינו עסק של מסחר, אלא אמנות והמשא ומתן הזה ביסורי בני אדם גנאי הוא לי. פני מסמיקים כאשר חולה מניח על שולחני מטבע של עשרים פרנקים וכשהוא תוקע אותו לתוך ידי אני מתאווה להכותו... אמרתי לו שמלאכתנו מלאכת קודש כדומה למשרתו של כהן דת. ואין קדושה ממנה ומן הראוי שרווחים מופלגים באומנות זו יהיו אסורים מן הדין. מן הצורך שרופאים יקבלו משכורתם מקופת המדינה כדיינים באנגליה. מי שדעתו לא תהיה נוחה מתקנה זו , יסתלק מאותה אומנות וילך לעסוק במסחר מניות או יפתח חנות. מן הראוי שרופאים יהיו מהלכים בעולם כחכמי הדור ושהכל יחלקו להם כבוד ויגנו עליהם. צריך שיהיו רשאים ליטול כמה שהם רוצים מן החולים העשירים בשביל החולים העניים שלהם או לעצמם ובלבד שלא ימנו את מספר הביקורים שלהם או יכתבו חשבונות. וכי כמה תשלם אם במחיר חיי ילדה שהצלת? ומה התשלום הנאות שתקבל בשביל שהרחקת את פחד המוות מתוך זוג עיניים קופאות מאימה על ידי אמרת תנחומים או על ידי מגע ידך בלבד?...מפני מה מוציאה המדינה על לימוד אמנות ההריגה פי אלף ממה שהיא מוציאה על אמנות הריפוי? מפני מה אין אנו בונים יותר בתי חולים ופחות כנסיות? הרי להתפלל לאלוהים אתה יכל בכל מקום, אבל אינך יכל לעשות ניתוח בביב שופכין! מפני מה אנו בונים כל כך הרבה בתי מקלט מרווחים לרוצחים ולפורצים מקצועיים וכל כך מעט בתים לעניים חסרי קורת גג?"(עמוד 216). זו הפילוסופיה ההומנית של רופא דגול.

מונתה גם טיפל בחיילים ממלחמת העולם הראשונה: "בסתיו 1915 ביליתי שני ימים ושני לילות ,שלא אשכחם לעולם, בין כמאתיים חיילים גוססים, שהיו מונחים יחד על רצפת כנסיה כפרית בצרפת תחת סגיניהם המגואלים בדם. לא היה לנו לא מורפיום ולא כלורופורם ולא שום סמים מרדימים כדי להקל את עינוייהם ולקצר את גסיסתם. רבים מהם מתו לעיני נטולי הרגשה ושקטים, פעמים אפילו בחיוך על שפתיהם. ידי היתה מונחת על מצחם ואוזניהם הקשיבו לדברי התקווה והניחומים שחזרתי עליהם לאט- לאט ופחד המוות נתעלם לאט-לאט מתוך עיניהם המתעצמות"(עמוד245).

מונתה המשיך לעבוד כרופא בפאריס. נמאסו עליו החיים בכרך הגדול:

"איני רוצה עוד להיות רופא שבאפנה...יש לי ענינים אחרים בחיים מלבד הטיפול באמריקאים עשירים ובנקבות פתיות ולקויות עצבים...איני יכל להשתכר בכסף ולא לשמרו. חוץ מזה אין לי צורך בכסף, כי איני יודע מה לעשות בו: אני מפחד מפני הכסף ושונא אותו. אני מתאווה לחיות חיים פשוטים בקרב אנשים פשוטים שאינם מחוכמים מדי. אם אינם יודעים לא לקרוא ולא לכתוב הרי זה משובח. איני מבקש לעצמי אלא חדר מסויד בסיד לבן, מיטה קשה, שולחן כסאות ופסנתר, ציוץ צפורים לפני חלוני הפתוח וקול שאונו של הים ממרחקים. כל הדברים החביבים עלי באמת נקנים בכסף מועט ביותר"(עמוד255).

כאן חזרה אליו הכמיהה לסן-מיקלה בקאפרי. ואכן חזר לזמן מה למקום שכה אהב.

הציר השבדי ברומא שבא לבקרו בסן-מיקלה שכנע אותו לבוא לטפל בחולים ברומא. הוא הצליח מאד והמגמה שלו שם היתה לחסוך כסף כדי לבנות את ביתו בסן-מיקלה. הוא טיפל ברומא בעשירים מכל קצווי עולם, אך גם  טיפל בעניי רומא. הוא היה נותן גם צדקה לעניים.

"אחד הפייטנים הקדמונים אמר שהאלים מוכרים כל דבר במחיר הראוי לו. היה לו להוסיף ולאמר שהם מוכרים את הקנינים המובחרים ביותר שלהם במחיר  הזול ביותר. כל מה שמועיל באמת אתה יכול לקנות במעט מעות. רק המיותר עולה דמים מרובים.

כל מה שיפה יופי לאמיתו אינו נקנה בדמים, אלא ניתן לנו מתנת חינם מאת אלי אלמוות. רשאים אנו לראות את זריחת החמה ושקיעתה, את מסע העננים על פני הרקיע, את היערות, את השדות ואת הים רב ההוד והתפארת בלי להוציא פרוטה אחת. הציפורים אומרות לנו שירה חינם אין כסף...כשאתה נכנס אל היכל הלילה הזרוע כוכבים אינך משלם דמי כניסה. העני מתוקה שנתו משנת העשיר. מאכלים פשוטים ערבים בסופו של חשבון יותר מהמאכלים המתוקנים בבית הבישול של ריץ. הסתפקות ומנוחת הנפש מצויות בבקתה הקטנה בכפר יותר משהן מצויות בארמון פאר בעיר. ידידים מעטים, ספרים מעטים, מעטים מאד וכלב- זה כל מה שאתה צריך מסביבך כל זמן שאתה  עצמך מצוי לעצמך. אבל עליך לשבת בכפר"(עמוד305).

מונתה היה כה צנוע עד שסירב לקבל מדלית כבוד מהשגרירות השבדית על פועלו ברעידת האדמה במסינה:

"איני צריך למדלית זכרון כדי לזכור מה שראו עיני"(עמוד314).

אהבתו של מונתה לחיות היתה מדהימה. טיפל בהם במסירות נפש. היו לו כלבים, ינשוף, קוף. הוא לא יכל היה לראות פגיעה בבעלי חיים. בקאפרי ישב סוחר ציפורים שלכד והרג בסיטונאות צפורים למכירה. אלפי צפרים היו מגיעות לאי והלה היה צד אותן עם רשתות גדולות. מונתה לא יכל להשלים עם זה וקנה ממנו את רכס ההר וכך ניצלו הצפרים ונשמר החופש שלהן.

בשלב האחרון של חייו חזר לביתו בסן-מיקלה. בקאפרי טיפל בעניים בלבד מתוך עיקרון חייו.

מונתה מתאר בצורה נפלאה את חייו המאושרים עם האנשים הפשוטים בסן-מיקלה- את ימי השמחה והחג שחגגו יחד ושאירח את כולם בביתו וימי העצב שחלקו יחד. מונתה היה שותף פיזית לבנית ביתו, חקר וטיפח את הממצאים הארכיאולוגיים שהיו פזורים מתחת לאדמת ביתו שהיו שיכים לארמון של טיבריוס,  הרבה לעבוד בגן והיה חובב שיט מושבע והרבה להפליג בספינתו.

תושבי קאפרי מאד אהבו אותו וכמובן זה היה הדדי.

כאשר איבד ראיתו בעין אחת והחל להרגיש את הזקנה:

"זקנים אינם מדברים על המוות אלא לעיתים רחוקות. דומה שעיניהם הכהות אינן רוצות לכוון עצמן אלא אל העבר ואל ההווה. לאט לאט ככל שנחלש הזכרון שלהם כן הולך ומיטשטש גם העבר והם חיים כמעט בתוך ההווה בלבד. וזו הסיבה מדוע הזקנים פחות אומללים בדרך כלל מכפי שהצעירים סבורים עליהם...ככל שנקדים להבין שגורלנו טמון בנו בעצמנו ולא בכוכבים, כן ייטב לנו. את האושר אנו יכולים למצוא בתוך עצמנו בלבד, המבקש אותו מאחרים מאבד זמנו, מעטים הם האנשים שיש להם אושר מיותר לחלקו לאחרים. את הצער עלינו לשאת בעצמנו. לא מן ההגינות הוא לנסות להעמיסו על אחרים"(עמוד 381).

בסוף הספר מונתה מתאר חלום מדהים על מותו- משא ומתן עם המלאכים בשמיים. והמשפט שנערך לו אם גורלו לגהינום או לגן עדן. המלאכים נציגי בעלי החיים בעיקר של הכלבים  והצפורים  הם הסנגורים שלו ומצילים אותו מהגהינום.

"החיים נשארו כפי שהיו מאז ומעולם, אינם נטרדים מן המאורעות, והם אדישים לשמחתו ולצערו של האדם והם אילמים וסתומים כספינכס. אבל הבימה שמתעוללת עליה הטרגדיה הנצחית משתנית בלי הרף כדי להרחיק את המונוטוניות. העולם שחיינו בו אתמול אינו אותו העולם שאנו חיים בו היום, ובלי רתיון הוא חותר והולך לו דרך האין סוף אל הכליון שנגזר עליו, וכך גם אנו. אין אדם רוחץ פעמיים באותו נהר כך אמר הרקליטוס. יש מאתנו הזוחלים על ברכיהם, אחרים רוכבים על סוסים, או נוסעים במכוניות ואחרים טסים במטוסים, טיסה מהירה משל יוני דואר. אבל אין צורך למהר, מובטח לנו שכולנו נגיע לסוף המסע" (עמוד 411).

לסיכום

היתה לי חוויה מיוחדת במינה לקרוא ספר זה.

חשוב לי לדעת שהאנושות זכתה במאה ה19 והן במאה ה20  ברופא גדול לא רק ברמה המקצועית אלא  בעיקר ברמה המוסרית, מלא חמלה, אהבה אין סופית לבני אדם ולבעלי חיים. היה לו גם האומץ ללכת נגד הזרם- נגד "הרפואה שבאופנה". ההתנדבות שלו להגיע לאזורים מוכי אסון, מהיכן שהקולגות שלו בורחים, סיכונו העצמי לטובת חוליו  ראוי לציון. בניגוד לאחרים לא רצה בקליניקה שלו להתמקד רק בעשירים והלך לטפל בשכונות העוני הן בפאריס, הן ברומא ובנאפולי.

מונתה הוכיח כמה שצניעות וענווה חיונית למקצוע שלנו, עניין שהרבה מאתנו שכחו.

בנוסף לכך היה איש אשכולות ובעל ידע בתחום הפילוסופיה, היסטוריה,  אומנות, ארכיאולוגיה ועוד.

אסיים בכך שלדעתי ספר זה ראוי שיהיה כחובת קריאה בקורס לאתיקה בבתי ספר לרפואה בארץ.