ד"ר שופמן אמי

ויקטור מארי הוגו (1802- 1885) היה סופר, משורר, מחזאי ופוליטיקאי צרפתי. ממייסדי זרם הרומנטיקה, נחשב לגדול משוררי צרפת. נודע בעולם בעיקר בשל ספריו המפורסמים: "הגיבן מנוטרדאם" ו"עלובי החיים".

אביו היה גנרל בצבא נפוליאון. המשפחה נדדה בעקבות האב ולכן הוגו לא זכה ללימודים מסודרים. לעומת זאת הוא רכש ניסיון רב וצבר חוויות. מאוחר יותר חוויות אלו התבטאו בשיריו ובספריו. בנדודיו היה עד לסבל, למצוקה, לאי צדק חברתי, שרשמיהם השפיעו עליו מאד.

בהיותו ילד נפרדו הוריו של הוגו. אחיו המבוגרים מתו בילדותם. ויקטור הוגו היה ילד מאד חולני. כבר בגיל 11 החל לכתוב שירים. אביו המאמץ הוצא להורג על ידי המשטר באשמת קשירת קשר נגד משטר נפוליאון. מותו השפיע עליו עמוקות על חייו ויצירתו (ויקיפדיה).

הספר "עלובי החיים" הוא רומן משנת 1862 . הספר דן במהות האדם והחיים.

הוגו מביע בספר ביקורת נוקבת על החברה בצרפת בעיקר על העוני והיחס של השכבה המבוססת לאומללים.

זהו ספר בן כ600 עמודים (שני כרכים). העלילה היא סביב גיבור הספר זאן ולזאן, ממשפחה ענייה שמכלכל את אחותו ושבעת ילדיה לאחר מות בעלה. לאחר שהמשפחה הגיע לאשפתות מבחינה חומרית, הוא מתפתה לגנוב כיכר לחם אחת מחנותו של אופה ונתפס. העונש על כך היה חמש שנים בכלא. בעקבות ניסיונותיו לברוח, הוארכה ישיבתו בכלא ל19 שנה. בכלא מטפח איבה ורגשות קיפוח כלפי כל החברה.

לאחר שיחרורו הוא נודד עם תעודת מסע צהובה, שמוכיחה שהנהו אסיר לשעבר הגורמת לנידויו על ידי אנשי הכפרים המפחדים להניח לו לישון או לאכול בפונדק אף תמורת תשלום.

"שאל את עצמו: האם הוא היחיד ששגה במקרה גורלי זה? כלום לא חמור הדבר שהוא עובד חרוץ ומסור, לא מצא עבודה ורעב ללחם? כן שאל את עצמו אם לא הפריז החוק בעונשו, יותר מאשר הוא בעבירתו... האם עונש זה, שהלך והחמיר בשל ניסיונות בריחה, לא הפך למעין התנכלות של החזק בחלש, למעין פשע יום יומי של החברה, שנמשך תשע עשרה שנה? לאחר ששאל עצמו את השאלות האלו שפט את החברה ודנה לכף חובה. הוא גזר עליה את שנאתו... בני אדם פגעו בו תמיד. כל מגע עמם, התבטא במהלומה שספג. מעולם, גם בילדותו, לא זכה למלה טובה ולמבט אוהד. מסבל לסבל התגבשה בקרבו המסקנה, כי החיים הם מלחמה, וכי הוא הצד המובס בה. כלי נשקו היחיד הוא השנאה. הוא החליט לחדדה בכלא ולקחתה עמו בצאתו ממנו"(עמוד 42).

בזמן שישן על ספסל במרכז הכפר, זקנה רחמניה הפנתה אותו לביתו של ההגמון. ההגמון אדם אציל נפש, צנוע ואלטרואיסט שמימי שהיה עסוק כל חייו רק בנתינה לאומללים, מקבל את הנווד בנפש חפצה ומארחו בביתו. ולזאן גנב מההגמון את פמוטי הכסף וברח בלילה מהבית. למחרת ניתפס ומובא להגמון כדי לבצע אימות על הגניבה ולשלחו לכלא. ההגמון הפתיע את השוטרים ואת ולזאן בכך שטען שהעניק לו את הכלים היקרים. בלחישה הוא אומר לולזאן שינצל את הכסף לחזור למוטב ולעשות טוב.

אירועים אלה מזעזעים את נפשו של ולזאן לכוון החיובי והאנושי. הוא מתחבר לקדושה בהגמון ונחוש בדעתו ללכת לפי מצוותו של האיש הקדוש.

"רגליו התקפלו תחתיו, כאלו איזה כוח טמיר הענישו לפתע על מעשה שעשה. הוא נפל על אבן גדולה, אגרופיו בשערו ופניו צמודות לברכיו, וצעק: אני עלוב נפש" (עמוד53 ).

בהמשך ולזאן תחת שם בדוי , נכנס לעסקים ומקים מפעל לתכשיטים. מסייע לעניים ולרבים מתושבי העיר, ולמרות עושרו חי בצניעות. בלחץ התושבים נעשה ראש העיר. במסגרת תפקידו פגש בפנטין זונת רחוב שהדרדר מצבה הכלכלי, מאחר שפוטרה מהמפעל ששיך לו בלי שידע על כך. הוא מנסה לעזור לה, אך לא היה סיפק בידיו ופנטין נפטרה ממחלה.

במקביל באותה עיר פועל שוטר קפדן בשם זאבר,שהיה סוהר בעברו באותו כלא בו שהה ולזאן. הוא חושד בראש העיר שהוא האסיר הנימלט. הוא דיווח לממונים עליו על כך. אחר כך נודע לו שולזאן נתפס בעיר אחרת ואז מלא חרטה בא לראש העיר ומודיע על התפטרותו. אז נודע לולזאן שהולך להישפט למאסר עולם ועבודות פרך אדם חף מפשע. לכן כדי למנוע את עיוות הצדק מגיע לבית המשפט ומודיע שהוא הולזאן האמיתי עם ראיות חותכות. חוזר לבית סוהר עם עבודות פרך. ניקרה הזדמנות בדרכו ושוב ברח.

ולזאן מודע לקיומה של קוזאט, ביתה של פנטין, שהושארה בידי משפחה אומנת על ידי אמה, שניסתה להרוויח מעט כסף לעתיד טוב יותר של שתיהן. משפחה זו סחטה ממנה כספים רבים בטענות שוא וחמור מכך בני המשפחה התעללו בילדה בת השש וניצלוהה בפונדק שניהלו בעבודות פרך. במהלך גסיסתה של פנטין מבטיח לה ולזאן להציל את בתה ולהחזירה לידיה. בגלל מותה של פנטין

החליט ולזאן לקחת את קוזט לפאריס ולגדלה כאלו היתה בתו. כל זאת תחת מעטה סודיות בשל מסע בריחתו מהמפקח זאבר שעלה על עקבותיו.

המהלך של הוצאת הילדה מהמשפחה המרשעת(תנדריה) היה מאד מתוחכם. קודם התחבר אל הילדה שהתאהבה בו וסמכה עליו כאלו הוא אביהה ואחר כך הצליח להוציאה תמורת כסף רב ממשפחת הנוכלים.

"כשראה את קוזט, כשלקחה, פדה אותה והוציאה לחירות, חש מהפכה בקרבו. כל הרגש והלהט שבו התפרצו לעברה של ילדה זו. הוא ניגש למיטתה והסתכל בה ברעד של שמחה. הוא חש התרגשות של אם, ולא ידע זאת. תהליכו הנשגב והמורכב של הלב המתחיל לאהוב הינו דבר מעורפל וענוג מאד. לב זקן ומסכן שכמותך, החוזר לנעוריו. אולם מאחר והיה בן חמישים וחמש וקוזט בת שמונה, כל האהבה שבתוכו ושלא נוצלה בחייו, הותכה למעין להבה, שאין אפשרות להביעה. היתה זו ההתגלות השנייה בחייו. הראשונה היתה התגלותו של ההגמון. הודות להגמון זרחה בחייו שמש המוסר. הודות לקוזט החלה לזרוח שמש האהבה (עמוד 180).

במסלול הבריחה מהמפקח הנ"ל נאלץ להתחבא במנזר שם עבד כעוזר לגנן שולזאן בזמנו הצילו ממוות (כאשר היה ראש עיר) והראשון הרגיש שהוא חב לו את חייו. באמתלה הצליח גם להכניס את קוזט למנזר כתלמידה וכך יכל היה מידי פעם לפגשה. בשלב זה חשב שיש שני אתרי עבדות: בית סוהר ששם יושבים שודדים, רוצחים ועוד ומנזר ששם נזירות או נזירים: "שני אתרי עבדות. מהראשון המנוסה אפשרית. בשני נמצאים לעד. בראשון כבולים באזיקים, בשני בשלשלאות האמונה. הראשון מוליד שנאה, רשעות מיואשת, זעקת חימה נגד החברה האנושית. השני הוא מקור של ברכה ואהבה. שני מקומות אלה כה דומים וכה שונים, באחד נמצאים אנשים, בשני נשים המבצעים אותה פעולה: כפרה. זן ולזאן הבין היטב על שום מה חייבים להיות בה הראשונים, הפושעים, אך לא תפס מדוע חייבות להיות בה הנזירות. הוא שאל זאת את עצמו בחרדה לא מעטה. והוא עצמו השיב: הנדיבות האנושית הנעלה ביותר, טמונה בכפרה למען הזולת... ולזאן הבין, כי רואה הוא את פיסגתו הגבוהה ביותר של המוסר... קוזט הביאה לו את האהבה. המנזר לימדו להיות עניו...לבו נמוג בהכרת תודה לבוראו, התמלא אהבה לכל. כך חלפו שנים רבות וקוזט הלכה וגדלה"(עמוד224).

בחלקו השני של הספר מתוארת תמונת יחסיהם האידיליים והאוהבים של ולזאן וקוזט כאב עם בתו לאחר שעזבו את המנזר. היא הפכה לנערה וכל זאת על רקע מאורעות שהובילו למרד הרפובליקנים בפאריס ב1832.

קוזט מתאהבת בצעיר פאריסאי בשם מאריוס, למורת רוחו של ולזאן.

מאריוס, שאמו מתה בילדותו, גודל על ידי סבו, גילנורמן, שהיה עשיר מלוכני, מאד נוקשה וחסר פשרות, שהחרים את אביו של מאריוס בגלל שהיה גנרל של הרפובליקנים (נפוליאון) וניתק את נכדו לחלוטין מאביו. כאשר גילה מאריוס במקרה בגיל 17 מי היה אביו ופגשו רק לעת גסיסתו, החליט לעזוב את סיר הבשר של סבו ולנתק את עצמו לחלוטין ממנו וחי חיי עוני קשים עד רעב ללחם. סירב לקבל שום תמיכה כספית מסבו, הפך להיות רפובליקני בדעותיו- כל מה שסבו שנא. בכל זאת הצליח לשרוד וסיים למודי עריכת דין.

זאן ולזאן מאד אהב את תפקיד האבא: "איש זה אשר החוק לא הרפה ממנו ושעשוי היה להלקח בן- רגע מהעלטה שבה התפתחה ופרחה מוסריותו... איש זה הסכין עם הכל, סלח לכל, ברך על הכל ולא בקש מההשגחה העליונה, מהאדם, מהחוק, מהחברה, מהעולם רק דבר אחד ויחיד: את אהבתה של קוזט.שקוזט תמשיך לאהוב אותו... הודות לאהבתה של קוזט הוא שליו ורגוע. היא היתה גמולו. טוב היה לו באהבתה של קוזט! הוא לא בקש מאומה יותר!(עמוד 374). 

לילה אחד ולזאן תפס פושע צעיר שניסה לפרוץ לביתו, אחז בו חזק ואמר לו: "ילדי, העצלות מובילה אותך לחיים קשים, קשים מאין כמותם. אתה מכריז על עצמך כבטלן. היה נכון לעמול קשה... הצל את עצמך! אחרת אתה אבוד... העבודה היא החוק ומי שדוחה אותה, מקבלה כעונש. אינך רוצה להיות פועל תהיה עבד! אינך רוצה להיות ידיד העבודה, היא תכפה את עצמה עליך! לא יהיה יום בחייך לא תהיה שעה בחייך ללא סבל וייסורים. חייך יהיו מפלצתיים בעיניך... תיכנס בן עשרים ותצא בן חמישים! תכנס צעיר, רענן, שיניים לבנות ושיער של עלם. תצא רצוץ, שפוף, קמוט, בפה ריק משיניים, נורא למראה לבן שיער. לא, ילדי המסכן אינך על הדרך הנכונה, העצלות אינה יועצת לך נכון! האמן לי, אל תיקח על עצמך את המשימה להיות פושע. היא קשה מדי, קל יותר להיות אדם ישר. כעת לך לך, חשוב על דברי. אגב מה רציתה ממני את ארנקי? הנה הוא שלך"(עמוד 385).

מריוס וקוזט ניפגשו בהיחבא בלילות בגן שליד ביתה בלי ידיעת ולזאן.

האהבה פרחה, אך בסופו של דבר זה נודע לו. ואז החליט לברוח עם קוזט לאנגליה. כאשר נודע הדבר למאריוס, ליבו נשבר מעצב. אז החליט שאין לו מה להפסיד ולהיענות לבקשותיו של מנהיג הסטודנטים המהפכנים ולחבור למהפכה. המפקח זאבר הצטרף למהפכנים כסוכן כפול ונשבה על ידיהם. בתחילת המרד מריוס שולח מכתב לקוזט: שמכיוון שאינם יכולים עוד לחיות יחד הוא הולך למות במתרס עם חבריו. המכתב מגיע לידי ולזאן, שמבין שקוזט אוהבת את הבחור, לכן החליט ללכת למתרס ולהצילו.

במהלך קרב הראשון במתרס הוכיח ולזאן גבורה יוצאת דופן והציל חיי רבים מהלוחמים. אי לכך הוחלט שהוא יבצע את ההוצאה להורג של השבוי המפקח זאבר(שהיה למעשה רודפו במשך שנים רבות). ולזאן לקח את זאבר לאחת הסימטאות ולהפתעתו של השוטר, הוא מחליט לשחררו.

בהתקפה השניה של כוחות הצבא והמשטרה הרבים מול המעטים שהגנו על המתרס, רוב המורדים נהרגו, אז החליט ולזאן להציל את מאריוס הפצוע קשה.

בכוחות עילאיים, תוך סיכון עצמי סחב את מריוס על גבו ועבר דרך רשת תעלות הביוב של פאריס ויצא במקום הקרוב לנהר הסיין, שם נעצר על ידי זאבר. האחרון הסכים להעביר את הפצוע לטיפול רפואי בבית סבו. אחרי לבטים קשים החליט המפקח לא לעצור את ולזאן, האיש שרדף אחריו כל חייו:

"הוא ראה לעיניו שתי דרכים, שתיהן ישרות, אך הן היו שתיים. הדבר הזה החרידו, הוא שכל חייו לא הכיר, אלא קו ישר אחד. למרבית הכאב והחרדה היו אלה שתי דרכים סותרות זו את זו... להיות חייב לעברין, להשלים עם חוב כזה ולפורעו. להיות בסתירה לעצמו, כשווה עם שווה במחיצת אסיר נמלט, להחזיר לו טובה כנגד טובה...לבגוד בחברה כדי להשאר נאמן למצפון... פושע מקודש! יצור של מחנות העבודה, שאין החוק יכל להניח ידו עליו! כל זאת בגלל זאבר. כלום אין דבר נורא מכך שזאבר, האיש שנועד לשרת וזן ולזאן, האיש שנועד לסבול, העלו את עצמם, שניהם גם יחד מעל לחוק?...בתוך תוכו נאלץ להתודות ביראת הכבוד שהוא חש כלפי ולזאן, שהצטייר בעיניו כאיש נשגב. עבריין טוב ומיטיב, בן- בליעל מלא רחמים, נעים, עוזר, רב-חסד, המשיב טובה כנגד רעה, סליחה כנגד שנאה, המבכר רחמים על נקם, המעדיף ליפול מאשר להפיל את אויבו, המציל את אשר קם עליו להרגו, הניצב בפסגת המוסר, קרוב יותר למלאכים מאשר לבני אדם" (עמוד520).

בעקבות חיבוטי הנפש הקשים והנוראיים, זאבר התאבד בקפיצה מהגשר אל נהר הסיין. 

אחרי נישואי קוזט למריוס אהוב לבה, ולזאן מגלה לו את האמת אודותיו, שהוא אסיר נמלט:

"אכן מהי הסיבה שבגללה בא אסיר לשעבר ומגלה את זהותו? עשיתי זאת מתוך הגינות. כמה עצוב אבל יש לי כאן בלב חוט דק שמחזיק אותי. כמה שמזדקנים יותר, כך חזקים החוטים הללו. כל החיים מתפוררים ורק הם מחזיקים מעמד...אתה מציע לי חדר בבית, הגברת מחבבת אותי, סבך פשוט רוצה אותי לידו. נחיה יחד, נאכל יחד...ניחיה כמשפחה. כמשפחה לא! איני שייך לשום משפחה. לא לשלכם. לא למשפחת האדם. אני מיותר בבתים בהם חיים אנשים ביניהם. אני אומלל, אני בחוץ...ראיתיה מאושרת במחיצת הגבר שהיא אוהבת, בבית מלא אושר... יכלתי להוליך את כולם שולל ולהכנס כמר פושלון. כל עוד היה הדבר למענה יכלתי לשקר. ואולם כעת יהיה זה למעני: אינני יכל לשקר יותר... שאלת מי מאלץ אותך לדבר? דבר מוזר: מצפוני. כמה קל היה לשתוק... ובכן לקחתי את סודי והבאתיו אליך...מצפון חזק יותר מאגרוף קפוץ. אם רוצים להיות מאושרים, אדוני, צריך להתעלם מהחובה! כי מי שהבין מהי חובתו, חובתו מתאכזרת אליו...אדון פונמרסי(מריוס), אין זה נשמע הגיוני, אך אני אדם ישר והגון. בהשפילי עצמי, מרומם אני את עצמי לעיני... אני פושע המציית למצפונו... הוא נשם בכבדות וזרק משפט אחרון: פעם כדי לחיות, גנבתי לחם. היום כדי לחיות, אינני יכל לגנוב שם" (עמוד550).

מריוס, ששוכנע שמדובר בפושע ושכספו אינו כשר, מנתק לאט את קשריו של ולזאן עם קוזט וגורם לכך שולזאן יעבור צער פרידה עמוק, מצבו הדרדר נפשית וגופנית. קוזט חשבה שאביה בנסיעות עסקים, למרות שחי לא רחוק ממנה, אך העדיף לא להפריע לפריחת אהבתם של בני הזוג. רק בסוף נודעה למריוס האמת, שולזאן לא רצח איש ושאותו הציל ממוות ושמר זאת בסוד. ברגע האחרון הוא וקוזט מגיעים לדירתו של ולזאן הנמצא על ערש דוואי. הזקן התמלא באושר בראותו אותם, ללא ביקורת או מילת גנאי, בירך אותם ונפרד מהם:

"הם שמעו מפיו את המלים הללו: אין זה נורא למות. נורא להפסיק לחיות...אני עומד להסתלק, ילדי. אהבו איש את רעהו. אין שום דבר בעולם זולת אהבה" (עמוד584). עם מלים אלו עצם את עיניו לעד.

לסיכום

קיבלנו בספר זה שיעור מאלף מויקטור הוגו על הרוע האנושי מצד אחד ומצד שני על העוצמה האדירה של המצפון האנושי. אותו מצפון אנושי גרם לפושע המועד ולזאן לחזור בתשובה שלמה מבחינה מוסרית, שאף הנורמטיביים ביותר לא היו מגיעים לדרגתו. המוסר בקרבו גרם לו להקריב את חירותו ואת נפשו למען הערכים שאותם גילה במפגש הנשגב עם ההגמון. מפושע הפך באופן מעשי לאלטרואיסט וצדיק.

למעשה המסר של הוגו שאין העולם והחברה יכולים להתקיים ללא מוסר וללא אהבה.