הפקת לקחים שנלמדו מהחמצת טיפול רפואי, כדוגמת רוצח הנשיא קנדי ע"י הרווי אוסוואלד, פורסמה בכתב עת של האקדמיה האמריקאית לפסיכיאטריה לילד ולמתבגר (JAACAP), מיולי 2016, שנכתב ע"י ד"ר לורה דוידוב הירשביין פרופסור לפסיכיאטריה מאוניברסיטת מישיגן.  להרווי אוסוולד הייתה ילדות קשה. הוא היה ידוע למשפחה ולמכרים כמוזר ועקשן מאוד, שלא התייחס טוב לאחרים. בשנת 1963, הוא ירה בנשיא ארה"ב ג'ון פ 'קנדי. לאחר האירוע, פוליטיקאים ותקשורת התאמצו כדי להבין מה קרה. האם האקדוחן פעל לבד, או שמא הוא חלק מטרור או מזימה פוליטית? ועדת וורן, שחקרה את הירי, מצאה שכאשר אוסוולד היה נער הוא היה כל הזמן משתמט מבית הספר, לכן נבדק ע"י הפסיכיאטר Renatus Hartogs שהיה די מודאג מפוטנציאל המסוכנות שלו, לכן המליץ על תקופת מבחן לנוער. כאשר אוסוולד לא הסכים, הומלץ להעבירו לתכנית מגורים של נערים עבריינים. אימו של אוסוולד לא האמינה שהוא צריך רמה כזו של טיפול, ולא רצתה לחכות חודשים כדי למצוא מקום בתוכנית, וכך עזבה את ארה"ב עם אוסוולד.

הפסיכיאטר צדק בהערכתו, שאוסוולד היה מסוכן, למרות שרצח את קנדי כעשור לאחר הערכתו הפסיכיאטרית, סנטור קונטיקט, אברהם ריביקוף היה מודאג לשמוע כי אוסוולד לא קיבל את הטיפול המומלץ כנער. בשל כך, ריביקוף הגיש הצעת חוק לקונגרס בנושא בריאות הנפש בילדים. החוק הידוע רשמית בשם 'אוסוולד ביל', היה חלק מתיקוני הביטוח הלאומי משנת 1965. החוק קרא למחקר מקיף על בעיות בריאות הנפש בילדים. באותה עת שריביקוף הציג את הצעת החוק, התכניות העיקריות של פסיכואנליזה לטיפול נפשי בילדים הוארכו. אנשי מקצוע רבים התלוננו כי היו מעט מדי נותני שרות לעומת הצרכים הגדולים. זמן המתנה לטיפול היה חודשים ארוכים ואף שנים. כתוצאה מהצעת החוק של ריביקוף, בשנת 1967 הוקמה וועדה משותפת לדון בבריאות הנפש של ילדים, שנכללו בה נציגים מארגונים גדולים, לרבות אגוד פסיכיאטריה האמריקאי והאקדמיה האמריקאית לפסיכיאטריה לילדים. יותר מ500 אנשי מקצוע וגם לא אנשי מקצוע השתתפו במשך שלוש שנים בפגישות, סיורים, וניתוח בעיות בריאות הנפש בילדים.

כיצד ארה"ב יכולה לקדם בריאות נפש בילדים? מה אפשר לעשות כדי לשנות את סביבת הילדים, שיקדמו את בריאות נפש שלהם? באיזה מידה, כסף, עוני, אבטלה, ונושאים כמו גזענות, משפיעים על הילדים באמריקה?

המלצות סופיות של הוועדה הוגשו לקונגרס בשנת 1969 ופורסמו ב 1970 כ"משבר של בריאות הנפש בילדים". הוועדה המשותפת הציעה אמצעי מניעה ראשוניים ומשניים (כולל חיסול העוני והגזענות), התערבויות רפואיות במשפחה, בבתי ילדים, ובבתי ספר, והרחבה גדולה ביותר של תוכניות טיפול בילדים שאותרו עם בעיות. צעדים אלו אמורים להינתן ע"י  ארגונים ממלכתיים, מקומיים, ושל הארגון הלאומי להגנת הילד. חברי הוועדה המשותפת, שרבים מהם תמכו במלחמת הנשיא ג'ונסון בעוני והתערבויות צדק חברתיות, היו אופטימיים שיוכלו לעשות את ההבדל לילדים באמריקה. זה נראה כאפשרי, באווירה המשכרת לפתרון גדול של הבעיה בשנת 1960. כאשר חשבו לקחת משהו עצום כמו בריאות הנפש של ילדים, ולפרוץ  אתו קדימה בצעדים משמעותיים. אולם בשנת 1969, כאשר הדו"ח נמסר לקונגרס, הוא שקע בלי להשאיר עקבות. אף אחד מ- 500 העמודים של המלצות הוועדה לא יושם. פסיכיאטר לילדים מוביל אירווינג ברלין, ניסה ללא הצלחה להחיות את הרעיון של זכויות הילד בשנת 1975, אבל זה כבר היה מאוחר מדי.

בכל פעם, כאשר רואים טרגדיות כמעט יומיומיות של אלימות המונית, יש אי נכונות בזירה הפוליטית לטפל בגורמים לכך, כך שבריאות הנפש של צעירים נותרה בעיה פעילה בלתי פתורה.

עברו מחזורים רבים של סיפור זה באמריקה. הדוגמא של הוועדה המשותפת ממחישה עד כמה קשה להתמודד עם שאלה מורכבת כגון מחלת נפש בעקבות ירי המוני, אבל זה עורר השראה גדולה שהרבה מאד מומחים ברחבי ארה"ב האמינו שמשהו ניתן להתבצע ולהשלימו, תוך הסתכלות רחבה על התמונה בכללותה כיצד גדלים ילדים בארה"ב. יתר על כן, המאמצים למציאת פתרונות גדולים נכשלו, המשתתפים בוועדה המשותפת, לפחות הכירו בכך שבבריאות הנפש של ילדים מעורבים גורמים רבים מכל תחומי החברה. למרות שלא צריכים להמציא מחדש את העבודה הנרחבת של הוועדה והמלצותיה כבדות משקל, יכולים לפחות ללמוד את חוכמת חבריה שדנו בסוגיות המורכבות של בריאות הנפש בילדים בפרספקטיבה הרחבה המגיעה להם.

האם טיפול בילד עם הפרעה נפשית עשוי למנוע ממנו בהגיעו לבגרות מעשה אלימות ורצח?

המאמר דן בכובד ראש בנושא קריטי זה, כפי שקרה עם הרווי אוסוולד שרצח את קנדי, נשיא ארה"ב. בהנחה שאין מניעים אחרים לרצח כמו מעורבות טרור, אזי ייתכן שאם אוסוולד היה מטופל רפואית כנדרש, היה נמנע רצח נשיא? בו בעת, עולים הקשיים בכללותם בתחום בריאות הנפש של ילדים, וועדה רחבה ומגוונת, שדנה 3 שנים בזה וחוקק חוק, אולם לא יצא מזה דבר. מסקנותיו של מאמר זה מזכיר מאד מה שקורה אצלנו בארץ - הלא כן?

האם ניתן היה למנוע רציחות דומות לזה בארצנו, ע"י טיפול רפואי מתאים בילדות ו/או בנערות?

גם בארצנו היה אירוע דומה, של רצח ראש ממשלה, אמנם היה חשד של מניעים פוליטיים, אולם בכל זאת, היה זה מעשה אישי של בחור שרצח. אירוע נוסף, של רצח נהג המונית בשנת 1994, ע"י שני נערים בני 14 מהרצליה, שעלו על מונית באזור המלונות בהרצליה. בנוסף, באחת החופשות מהכלא בפברואר 1998, הספיקו שני הנערים לבצע שוד מזוין של חנות מכולת בהרצליה ולפצוע את המוכרת, ונידונו לעוד 5 שנות מאסר בנוסף ל- 16 שנים על הרצח. האם ניתן היה למנוע רציחות אלה בטיפול רפואי מתאים בילדותם ו/או נערותם? אני סבור שבמרבית המקרים כן, או לפחות ראוי ואפילו חייבים לנסות. לפיכך, מבחינתי יש הפקת לקחים ברורה, ללא צורך בהקמת וועדות מיוחדות או חקיקה מיוחדת:
על כל הרשויות הממלכתיות, בריאות, חינוך, ורווחה להקפיד שכל ילד/נער עם חשד להפרעה נפשית, הכרחי להפנותו לאבחון והערכה רפואית ולטפל בו בשיתוף כל המסגרות הנ"ל.

למרפאתי, מגיעים ילדים ונערים עם הפרעת קשב והיפראקטיביות (ADHD) חמורה (שכיחותה 3% עד 5% מהילדים), שנלוות לה הפרעת התנהגות קשה ו/או הפרעה נפשית אחרת. ילדים אלה יש לדאוג שיקבלו טיפול רפואי הולם, ולעיתים יש צורך לשלבם במסגרת טיפולית מיוחדת, המתאימה להם. עד לפני כשבע שנים היו התנגדויות של חלק מהורים לקבלת טיפול, אולם בשנים האחרונות איני נתקל בהתנגדויות לטיפול, לאור הסבריי המפורטים להורים, והבעת אזהרה בפניהם שללא טיפול עלולה לחול החמרה בהפרעה, לכיוון אלימות, עבריינות, חומרים ממכרים. כאמור, הכוונה לילדי ADHD בדרגת חומרה קשה שנלוות לה הפרעת התנהגות חמורה והפרעה נפשית נוספת אחרת, ואין הכוונה כלל וכלל, לילד עם הפרעת קשב (ADHD) קלה, שבארצנו מרבית הילדים מאובחנים בה (10% עד 15% מהילדים).

לאור זה, מתחייב לעשות ההפרדה בין הפרעה קשה להפרעה קלה (מה שלא נעשה בארץ), שהם שני מצבים רפואיים שונים, למרות ששניהם מאובחנים באותה אבחנה כללית של הפרעת קשב והיפראקטיביות ADHD.