לימור שריר היא רופאה וסופרת, מרכזת קורס ספרות ורפואה בפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל-אביב ומחברת הספר "הרהורים על ספרות ורפואה - דילמות ביחסי רופא-חולה".

"חדשות יפות שמעתי בפתח, שמתקלסים בהוראות שלי ומסרבים לקבל תרופות שאני רושם... עזות נפש שאין כדוגמתה!... חולה שמתקומם על רופאו! חוקן שנתתי ליבי להתקינו במו ידי... וכאן מסרבים לקבלו... זהו מעשה שלא יתואר!". כך מתאר המחזאי הצרפתי מולייר במחזהו "החולה המדומה", שהוצג לראשונה ב-1673, את תגובתו הזועמת והמוגזמת של הרופא על אי ציות החולה להוראתו, המסמלת התנהלות יהירה ופטרנליסטית.

עוד בימי הביניים, תקופה שבה מחלות ומגפות הכחידו אוכלוסיות שלמות, גבר הפחד מהן ועמו התלות המוחלטת ברופא, כיודע-כל, וסופרים ומחזאים הביעו ביקורת על היותו כזה באמצעות הגרוטסקה, הסאטירה והפרודיה. למשל, הסופר והמשורר האנגלי ג'פרי צ'וסר מתאר בספרו משנות ה-80 של המאה ה-14 "סיפורי קנטרברי" רופא נודע המשוכנע שאינו יכול לטעות וגם עשה יד אחת עם רוקחים כדי להתעשר: "ריפא בשעת רצון לכוכבים... מקור כל מחלה מיד ניחש... וקהל רוקחיו מוכן... כי כל אחד בזכות רעו נשכר". גם מחזות וסיפורים מאוחרים יותר המשיכו לבקר את דמותו של הרופא כיהיר, פטרנליסטי ומורם מעם. הסופר והמחזאי הרוסי אנטון צ'כוב מתאר את הפטרנליזם של הרופאים הפסיכיאטרים ואת הנזק האינטלקטואלי-שכלי שהם גורמים למטופליהם. בסיפורו "הנזיר השחור" מ-1886 מתארת אותם דמותו של אנדריי ואסיליץ' קוברין, המגיסטר רואה החזיונות: "כמה שפר חלקם של בודהה ומוחמד, או שייקספיר, שקרובים טובי לב ורופאים לא ניסו לרפא אותם מהתעלות הנפש ומההשראה!... הרופאים וקרובי משפחה טובי לב יביאו בסופו של דבר לידי כך שהאנושות תיטמטם, הבינוניים ייחשבו לגאונים והציביליזציה תאבד". ובמחזה "הדילמה של הרופא" מ-1906 מאת המחזאי האנגלי ג'ורג' ברנרד שו, גיבור המחזה – רופא מוכר ונערץ - מתאהב באשתו של חולה שחפת סופני, מסרב לטפל בו ומפנה אותו במתכוון לרופא לא יוצלח כדי לגרום למותו. לאחר מכן, כאשר מתחוור לו שאותה אשה כבר נישאה בשנית לאחר מות בעלה, הוא מתוודה: "רצחתי סתם אדם, ללא כל מטרה. אבל אני רופא, אין לי ממה לחשוש...".

הסופר והסאטיריקן היהודי יצחק ארטר הוקיע בספרו "גלגול נפש" מ-1845 את "קלון הרופאים הבורים, הקונים את לב ההמון העברי בהליכותיהם הגאות, בסוסיהם ומרכבותיהם... ממלאים את כיסיהם זהב וכסף, גוזלים וחומסים את החולים העניים ומאבדים בסַמֵי-רפואותיהם הרבה נפשות, הבוטחות בהם ובחכמתם". ובסיפורו "מעלות ומורדות", שיצא לקראת סוף המאה ה-19, כותב המשורר העברי יהודה לייב גורדון על ארבעה רופאים מומחים שנקראו לטפל ברב: "כשעה וחצי ישבו הרופאים אל מיטת החולה, דיברו הרבה בשפת רומי ומאומה לא הועילו". גם גדול הסופרים העבריים ש"י עגנון לא חסך דברי ביקורת על דמות הרופא. ברומן שלו מ-1935, "סיפור פשוט", מספר הירשל הורביץ גיבור הסיפור ש"חדרו של הרופא יפה מרפואותיו... שזה הביאני לידי שינה ואילו הן אינן מועילות כלום", ו"שהרופא בא לתקן את הגוף ומחלה את הנפש". והרופא, הפסיכולוג והסופר היהודי פרופ' פישל שניאורסון מפליא לתאר את ד"ר גליק בספרו "הרופא והפילוסוף" מ-1976: "שהיה מעמיק בבדיקת החולה ומדבר בפני הקרובים בענייני המחלה והרפואה, כשהוא עוצם את עיניו מרוב התלהבות ומתבל את דבריו במילות לטיניות סודיות המפילות אימה על השומעים".  

ציטוטים מן הספרות ממחישים את האסימטריה שביחסי הרופא-חולה שקיימת מימים ימימה ואת תחושות החולה לגבי התנהלותו הפטרנליסטית של הרופא. הרופא נחשב בעבר לאוטוריטה שאין לערער עליה - לרוב חרץ את גורלו של החולה מבלי לשתף אותו בטיפול ומבלי לקבל את הסכמתו. ומאז ומתמיד החברה מחפשת מנגנונים שירככו את האסימטריה ואת הפטרנליזם המובנים ביחסים אלו. אחד העיקריים שבהם הוא חוק זכויות החולה, שבישראל נחקק ב-1996 כנגזרת של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. "מטרתו לקבוע את זכויות האדם המבקש טיפול רפואי או המקבל טיפול רפואי ולהגן על כבודו ועל פרטיותו". החוק למעשה בא להסדיר את מערכת היחסים בין הצוות הרפואי והרופאים לחולה וכך הוא מבטא מעבר חד מפטרנליזם לאוטונומיה; הרופא נדרש למסור לחולה את המידע הרפואי הדרוש לו, וכך משמש בעיקר כמקור מידע ונותן שירות, והחולה מחליט אם לקבל את הטיפול המוצע לו. גם מהפכת המידע והטכנולוגיה החלישה את האסימטריה בין הרופא לחולה. כיום לחולה יש גישה בלתי מוגבלת למידע רפואי, והוא לא נחשב לנחלתו הבלעדית של הרופא. כך נוצר הצורך להגדיר מחדש את הקשר המקצועי ביניהם.

להלן הקישורית להרצאה בקורס ספרות ורפואה על הפטרנליזם של הרופא בספרות: