ד"ר לימור שריר היא רופאה וסופרת; מתוך ספרה: "הרהורים על ספרות ורפואה - דילמות ביחסי רופא-חולה"

שבועת היפוקרטס נוסחה בסביבות שנת 460 לפני הספירה על ידו, ויש הסוברים שנוסחה על ידי תלמידיו,  מקובלת עד היום בטקסי הבוגרים בחלק מבתי הספר לרפואה. בתקופה העתיקה, שבה לא הוסדרה עבודת הרופא על ידי המערכת המשפטית, הייתה השבועה הקוד הראשון והידוע המסדיר את הממד האתי של עבודת הרופא - מקור התוקף של כללי ההתנהגות המוסרית של הרופא, המצפון המוסרי והמחויבות הדתית שלו .

השבועה משקפת את התביעה לנאמנות הרופא למקצועו הרפואי עצמו, להעברתו לדורות הבאים ולשימורו.

מעל הכל עומדת מחויבותו של הרופא לא רק לחוליו כי אם לעצם המקצוע או לאומנות, שיש בה מן הקדושה.

בעיקריה בולטת הנאמנות למורה שמלמד את אומנות הרפואה וכאשר האומנות עוברת מאב לבן אין מקום לתשלום עבור הוראתה. העיסוק ברפואה דומה לכהונה דתית, המחייבת עיסוק במלאכת קודש וחיים טהורים. שכרה של מלאכת קודש זו יכול להיות רק הנאה וכבוד ולא רווח חומרי.

הנאמנות לחולה מתבטאת על דרך השלילה – ראשית בהתחייבות לא להזיק. זה המקור לעקרון המקובל ברפואה: "מעל הכול - אל תזיק" - ובלטינית "primum non nocere".

בדומה לעקרונות עליה מושתת הרפואה הנהוגים בימינו, שבועת היפוקרטס מדגישה את האיסור הגמור על אפליה בין החולים, את מעמדם השווה בפני הרופא כבני אדם. הרופא היווני לא היה רשאי להבחין בין נשים לגברים, ובין בני חורין לעבדים, וכיום מקובל כמובן מאליו שאין הרופא רשאי להבחין בין עני לעשיר, בין ידיד לאויב, בין בני גזע אחד לבני גזע אחר.

רופאים בני עמים רבים חיברו "נוסח מקומי" של שבועת הרופאים, כך שיתאים לתרבות ולזמן. כך למשל, הזכרת האלים מהמיתולוגיה היוונית, שמופיעה בפתיח של שבועת היפוקרטס, לא התאימה לרופאים בני דתות מונותיאיסטיות.

תוכנה של השבועה שביטאה את הלכי הרוח והמוסר בתקופה שלפני 2500 שנה ושנוגעת במובנים רבים גם לרופא המודרני חסרה התייחסות לעקרונות רבים הנוגעים לחיינו כיום. ראשית, השתנה בסיס הנאמנות של הרופא למקצועו. הרפואה חדלה מלהיות אמונה שיש בה קדושה והפכה למקצוע המושתת על בסיס כלכלי. מעבר לחובותיו של הרופא לחולה, יש לו חובות למוסד שבו הוא עובד, לעמיתיו למקצוע ולחוקי המדינה ותקנותיה. גם הקנייתה והפצתה של הרפואה דומים היום לאלה של מקצועות אחרים: הוראת המקצוע נעשית במסגרת של עסקה כלכלית בין המורה והמוסד שבו הוא מלמד לבין התלמיד. כמו כן, החברה, באמצעות חקיקה מפורשת, שולטת בהליך הקנייתו של המקצוע בדרך רישוי, הן של מוסדות ההוראה והן של הזכות לעסוק במקצוע.

שנית, אף כי עיקרון מניעת הנזק נתפס גם היום קודם לעקרונות אחרים, הרי בהרבה מפעילותה מנסה הרפואה דווקא להושיט עזרה חיובית ופעילה לבני האדם, ואף רואה בכך את מחויבותה המוסרית העליונה. יכולתה של הרפואה המודרנית לטפל באורח פולשני בגוף האדם לא עלתה כלל בדמיונו של הרופא היווני. הרפואה עוסקת כיום בהתערבות בגופו של החולה באופן המסכן לעתים את חייו. הציווי להימנע מהמתת חסד, מהפלות ומניצול לרעה של גוף החולה או של המידע על אודותיו נראה כיום לוקה בחסר בתיאור מחויבותו המוסרית של הרופא.

כל אחת מהדוגמאות הספציפיות לאיסורים המוזכרים בשבועת היפוקרטס כגון: "לא אנתח כדי לסלק אבנים (אבני כליה, אבני מרה) אפילו כאשר המחלה ברורה...."לעולם לא אסייע לאישה לגרום הפלה", "לעולם לא ארשום סם קטלני כדי לפגוע באיש אפילו אם אתבקש לעשות כן, ואף לא אייעץ לו עצה, אשר אם יעשנה - תביא למוות"  היא בעייתית כיום. בימינו קיים ויכוח נוקב בשאלת המתות חסד; רבים סבורים שמותר לרופא לבצע הפלה מלאכותית ולעתים אף חובה עליו לעשות כן; שאלת ניצול גופו של החולה מתעוררת כיום כאשר הרופאים עוסקים בהשתלת איברים או שימוש בזרע של תורם לצורך הפרייה של אישה. גם גילוי סודות רפואיים הופך לעתים ללגיטימי כאשר יש למנוע מחלות מדבקות, ובשאלת התגוננות מפני חולי נפש המסכנים את הציבור.

שלישית, חסרה בשבועת היפוקרטס שאלת הארגון הכולל של שירותי הבריאות ושאלת מיקומה של הרפואה בתוך שירותי הבריאות: שאלות הקשורות בדרכי הקצאת משאבים לרפואה, בקביעת קדימויות בין תחומי רפואה שונים ובטיפול בחולים שונים.

כיום דנים במסגרות רפואיות, באלה העוסקות באתיקה רפואית ובמסגרות החוק השונות, כיצד להתאים מסגרות התייחסות אתיות חדשות לבירור עקרון קדושת החיים, הגדרת המחלה והמוות, סוגי הנאמנות של הרופא ושאלות הצדק בחלוקת שירותי הרפואה. בניגוד גמור לשבועת היפוקרטס, מדגיש כל קוד אתי מודרני את זכויות הפרט: את זכותו של החולה לדעת, את זכותו לסרב לקבל טיפול ואת זכותו לתבוע שלא יעשה שימוש בגופו אלא בהסכמתו המודעת והמפורשת. במקום הדגם הפטרנליסטי של רופא הדואג לחוליו שולט הדגם של יחסי חולה-רופא שיש בהם סימטריה והדדיות רבות יותר מחד, אך גם אמון פָּחוּת וקונפליקט רב יותר בין השיפוט הרפואי של הרופא המקצועי לבין האוטונומיה של החולה מאידך.